[בתמונה: השליטה בכסף כמקור עוצמה... תמונה חופשית שהועלתה על ידי - 401(K) 2012 - לאתר flickr]
[לריכוז המאמרים על 'עוצמה', לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על 'מאבק העוצמה', לחצו כאן]
כמו תמיד, כשהתקשורת מלאה במילים גדולות על הדמוקרטיה והצורך להצילה, מסתתרת אמת אחרת מאחורי הססמאות. יתרונה של תורת המערכות המורכבות היא, שניתוח מערכתי של הגורמים הפועלים ב"מלחמה על התרבות" (חחח...) מאפשר לנו לראות מעבר למסך העשן, בלי קשר לשיוכנו הפוליטי (אין צדיקים בסיפור הזה...).
אנו כבר יודעים שמה שמניע מערכות מורכבות הוא המאבק על העוצמה, ושמערכות אלה נוטות להישלט על ידי רכזות רבות כוח, שבתחילת דרכן היו אריסטוקרטיות רעננות, שפעלו ללא לאות להשיג מטרות ראויות, ושלאורך השנים הן מסתאבות והופכות לאוליגרכיות, שמה שנשאר מהמרץ הבלתי נדלה שידעו פעם הוא רק המוטיבציה שלהן, שאין לה סוף, לשמר את כוחן, שבאה לידי ביטוי בטיפוח מקורבים ובהדרה בלתי פוסקת של יריבים פוטנציאליים שעלולים לרשת אותם בבוא העת.
לפי ההיגיון הזה אנו צריכים לחפש את אותה אוליגרכיה - אותה שכבה שלטת בעולם התרבות שנלחמת לשמר את כוחה ולהבין את מקורות העוצמה שלה. זה קל: אלה האנשים המרעישים עתה עולמות במילים יפות על דמוקרטיה וחופש ביטוי.
מה מקור כוחה של אוליגרכיה זו? התקצוב הממשלתי. משמע, כספי המסים שלנו. הם שולטים בוועדות הרפרטואר. אלה מחליטות, לכאורה משיקולים אומנותיים בלבד, אבל למעשה משיקולי עוצמה גרידה (ואם אפשר להלביש על זה מוטיב דמוקרטי צדקני, מה טוב (תשאלו את אלה שמחוץ למעגל העוצמה, ושלא מקבלים תקציבים כי אינם מכירים במלכות... יש רבים כאלה מכל הכיוונים, ללא קשר לשייכותם הפוליטית!). מי שלא מקבל עליו את עול מלכותה של האוליגרכיה הזו ממודר, כשהשיקול הפוליטי במקרה זה ממש איננו רלוונטי (למרות שאמנם רוב חברי האוליגרכיה שייכים היום ברובם לזרם פוליטי מסוים).
ומה עם הפוליטיקאים שנותנים את הכסף? בעבר, היה גם מוקד כוח פוליטי שיצר סוג של איזונים והיזון חוזר לאריסטוקרטיה התרבותית. אולם חולשת המערכת הפוליטית יצרה מצב שבו אותו מוקד כוח תרבותי נשאר הכוח העיקרי בזירה, והיום, הוא מעוניין להישאר כזה. שרים שהעזו לצאת נגד אותם מקבלי החלטות, הסתכנו ב"זובור" תקשורתי ונסוגו לאחור.
עתה, הגורם הפוליטי השתנה והתחדש. אפשר לומר הכל על שרי החינוך והתרבות החדשים, בנט ורגב, אולם הם הפגינו פיקחות פוליטית ויכולת תמרון מרשימה במצבים הכמעט כאוטיים שמייצרת הפוליטיקה הישראלית, ויצרו לעצמם את עמדות הכוח שאילצו את בנימין נתניהו, כמי שכפאו שד, לשלם את המחיר. להם יש אינטרס ברור למנף את התנופה שהביאה אותם עד הלום ולהשתלט בחזרה על מוקדי הכוח שאיבדו קודמיהם (משמע, להיחשב שוב לבעל המאה שהוא גם בעל הדעה; ושוב, ההקשר הפוליטי הוא רק תירוץ ותו לא. הם גם ידעו שהאוליגרכיה לא תוותר ללא קרב וכמו שועלים מנוסים, בחרו היטב את העיתוי והזירה.
אחת המאפיינים של אוליגרכיה הוא קהות חושים ופער רלוונטיות הולך וגדל עם המציאות. אלה אמורים להשתקף היטב בתהליכי קבלת ההחלטות שלה. עתה נשאר רק למצוא את אותן החלטות לא סבירות שנתקבלו מהסיבות הלא נכונות (קרי, משיקולי עוצמה ולא משיקולים פוליטיים) ולספר לציבור מה עושה אותה אוליגרכיה עם הכסף שלו... האוליגרכים נפלו בפח. בגלל פער הרלוונטיות והנתק מהמציאות, הם רצו לתקשורת כדי לגלות, שהפופולריות שהייתה להם לפני שני עשורים אבדה כבר מזמן, ושהם מגנים על המקרים הלא נכונים, בדרכים הלא נכונות. די לראות את הזובור שעברה אורטל תמם, אחייניתו של הנרצח בפני קהל שבוי, כדי להבין שזהו מאבק שהוכרע כבר בהתחלה, עוד כשהשרים בחרו את הזירה ואת נושא המאבק.
מרגע שמאבק העוצמה הוכרע בזירה הציבורית והכסף ניטל מאלה שצברו אותה בעזרתו, ההתיישרות של האוליגרכיה מהווה רק הכרה טבעית של בעלי העוצמה הוותיקים ב"רכזת" הפוליטית, שחידשה את פניה והתחזקה. זאת, עד שהאוליגרכיה תתחלף בכוחות רעננים, שיאתגרו את המערכת הפוליטית ויאבקו איתה על העוצמה, וחוזר חלילה, במאבק עוצמה שלא ייגמר לעולם...
