[הצילום של משה מזרחי הועלה לויקיפדיה ע"י Tomer1982. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0; הצילום של אפרים ברכה מתוך פייסבוק]

מה המשותף לשלושת הקצינים הללו - אפרים ברכה ז"ל, בנימין זיגל ז"ל ומשה מזרחי יבל"א?

האחד, שלושתם היו מפקדים של יחידות חקירה ארציות. השני, "על שלושתם הוציאו חוזה". את שלושתם ניסו ליירט ו"להוציא מן המשחק" בדרכים שונות!

צריך לומר, מרגע שמגיע אדם לתפקיד שכזה מתחילים גורמים אינטרסנטים לאסוף עליו כל חומר אפשרי, וגם דואגים שידע זאת. מצאו - מה טוב. לא מצאו, יוצרים מציאות בדויה, על מנת להכשילו ולהדיחו. תמיד יהיה מי שישתף פעולה, והאמת היא רק סיפור אחד במגוון סיפורים!

בסיפורו של תנ"ץ אפרים ברכה ז"ל עוד ידושו חזור ודוש; נגד ניצב משה מזרחי הפעילו חפרפרת בתוך משרדו, שגנב קלטות וברח לחו"ל. הסיפור הוותיק משלושתם הוא של ניצב בנימין זיגל ז"ל, מייסד היחידה לחקירות הונאה (יאח"ה), שיש הטוענים שחקירות השחיתות שניהל (כנגד שמות כמו: מנכ"ל בנק א"י בריטניה, יהושע בן ציון; יו"ר הנהלת צים ומנכ"ל החברה לישראל, צבי צור; מנהל המכס והבלו, דוד פלד; המועמד לנגיד בנק ישראל, אשר ידלין; שר השיכון אברהם עופר; ראש העיר רחובות, ח"כ שמואל רכטמן; ושר הדתות אהרון אבו חצירא) הביאו למהפך במאי 1977, לנפילת מפלגת העבודה ולעליית הליכוד לשלטון.

נגד זיגל התנהל מסע מתוזמן היטב במטרה לסלקו מתפקידו. הבוחשים העיקריים בקדרה היו מהמפד"ל, המפלגה של השר הממונה על המשטרה, יוסף בורג. העיתונות שתמכה בזיגל והפופולריות הציבורית שלו הם שמנעו את הדחתו (לבסוף, כדי להיפטר ממנו "קודם הצידה": קיבל ניצב ומונה לאב בית הדין למשמעת...).

בינואר 1981, בעיצומו של המשפט כנגד שר הדתות אבו חצירא יצרו המסעדן התל אביבי, אלי רונן ואדם בשם אליהו דוידוביץ קשר עם העיתונאי ירון לונדון, וסיפרו לו כי בידיהם מסמכים המוכיחים כי זיגל השיג פיצויים מגרמניה בטענות שווא; וכי הצהיר בשבועה כי הוא סובל מהפרעות נפשיות עקב השואה, וכך קיבל 20,000 מארק ורנטה חודשים מהגרמנים בסך 400 לירות. לונדון כתב על כך בעיתון "העיר", וכתבות דומות הופיעו ב"העולם הזה" ובעיתון "מאה", בעריכת יגאל לביב.

אותה עת זרמו, כאילו בדרך מקרה, תלונות נוספות נגד זיגל. יוסף גבריאלי מיפו ויחזקאל צדוק מהרצליה, שניהם בעלי דוכנים בשוק הכרמל, טענו כי זיגל נהג לקחת מהם ירקות ללא תשלום. גבריאלי סיפר כי זיגל היה מושיט לו שטר כסף, וכשהיה אומר לו שאין צורך, נהג זיגל להחזיר את השטר לכיסו. בפגישה עם עיתונאים הסבירו השניים כי התלונה הוגשה בשל כאבם על העוול שנגרם לטענתם לשר הדתות.

תלונה נוספת הגיעה מן הקצב, יעקב בוקעי מתל אביב. לדבריו, זיגל היה משלם לו את מחיר הקרן בלבד, בתמורה להבטחות לסייע לאחיו ביושב בכלא.

בתגובה דרשו אנשי המפד"ל למנות צוות חוקר בלתי תלוי לבדוק את הפרשה, ולהשעות את זיגל עד גמר הבדיקה, ובינתיים להקפיא את הדיון בוועדת הכנסת על הסרת חסינותו של השר אבו חצירא בתיק השני שהיה תלוי נגדו.

מ"מ מפכ"ל המשטרה, ניצב דוד קראוס, מינה את תת ניצב זיו אל לקצין בודק לחקור בתלונות, וזה - למזלו של זיגל - החל עד מהרה לגלות בקיעים בחומר. נגד הקצב יעקב בוקעי, שהעליל על זיגל, אף הוגש כתב אישום והוא נידון ל-6 חודשי מאסר בפועל.

אבל המטרה הושגה. זיגל בתום הפרשיות הללו כבר היה הצל של עצמו. ב-25 בפברואר 1981 קיבל התקף לב ואושפז למספר שבועות. על האווירה ביחידה תעיד העובדה שחוקרי יאח"ה התארגנו  לשמור על חדרו של מפקדם יומם ולילה מחשש שיחוסל, למרות שלא הייתה שום ידיעה קונקרטית שתמכה בחשד כזה... (לשם, 1988, עמ' 176-174).

הסיפור הזה - שנתפס נאיבי משהו בחלוף השנים - ממחיש אילו סיכונים נוטלים על עצמם קצינים המתמנים לעמוד בראש יחידות החקירה הארציות.

אפי, נוח בשלום על משכבך, ותערב לך המנוחה הנכספת מכל הדולקים בעקבותיך... יהי זכרך ברוך!

מקורות

• לשם ברוך (1988), זיגל. הסיפור המלא של חקירות השחיתות, תל אביב: ספריית מעריב.
• יהושע (ג'וש בריינר (2018), המשטרה עצרה ארבעה חוקרים פרטיים בחשד שאספו מידע על בכיר בלהב 433, הארץ, 1/4/18.