[התמונה היא צילום מסך מסרטון ה- BBC]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

אי אפשר שלא להשתאות מעוצמת הוויכוח על ההסכם בסוגיה האיראנית, אם טוב ההסכם או רע. הפוליטיקאים מילא. הם חכמים יותר מכולם ומטרתם ליצור אג׳נדה פוליטית שתקדם אותם. האמת ממילא אינה משחקת אצלם תפקיד. אבל ה״מומחים״...

הסכמי נייר, בדרך כלל, אינם משנים מציאות. הם משקפים אותה, והסכמים ישרדו כל עוד הצדדים מעוניינים בכך. אם משתנה מאזן העוצמה, זו רק שאלה של זמן עד שיופר!

ארצות הברית הפסידה את המלחמה בעיראק וכאותו מהמר חכם, שהפסיד הרבה אבל רוב רכושו בידו, היא אינה מוכנה להמשיך ולהשקיע בבור ללא תחתית שאין רווח בצידו. מעצמה אחרת, שיש לה גבול יבשתי עם עיראק ותשתית קרקעית ואנושית אוהדת בחלק ממנה, תפסה את מקומה. הדרך לשנות זאת היא מלחמה נוספת ומלחמה איננה אופציה עבורה עתה. אז איך אמור הסכם כניעה להיראות?

ההסכם הוא ללא ספק השפלה לאמריקה. לא כיף להפסיד, אבל נכון מבחינתה לחתוך את ההפסדים ולצאת מהמשחק, והתוצאה שווה את הגלולה המרה.  ה"כניעה" - היא פרידה כואבת מהעולם הקודם, אבל ההסכם מתווה עבורה גם עולם חדש ביום שאחרי היציאה מהאזור, וזה, לצערנו, עולם מבטיח עבור אמריקה. הוא מאפשר לה צאת כשותף פעיל ממלחמות המזרח התיכון, לשקם את מעמדה ולהתאושש מהתבוסה. הוא גם יוצר מאזן כוחות אזורי חדש - סף גרעיני - שמאפשר לה להרוויח כסף רב לתעשיות הנשק שלה ולהשתמש במלחמות הללו כשדה ניסוי לפיתוחים של נשק עתידי.

מבחינת איראן, ההסכם משקף את רצונה להתקבע כמעצמת סף גרעינית וליצור דומיננטיות חסרת תקדים באזור. אין לה אינטרס להתחמש בגרעין ראשונה, כי ברור לה שהאזור הנפיץ הזה יתמלא עד מהרה בנשק גרעיני, ונשק כזה בידי אויבותיה יכול להיות בומרנג, שהרי במזרח התיכון כבר הוכח, שכל נשק - כולל כימי - סופו להיות מופעל...

הוואקום שיצרה המעצמה הגדולה ה"מתקפלת", מתמלא במהירות על ידי מעצמות אזוריות. מאבק העוצמה מתחיל לעבוד. המעצמות האזוריות מתחילות להראות תוקפנות מחוץ לגבולותיהן על מנת "לחטוף" ככל שניתן ולהרחיק סכנה מגבולן: סעודיה בחצרה האחורית בתימן; תורכיה בשטחים סוריים שלידה. ישראל מחזקת את אחיזתה בגדה המערבית, מחמשת את ירדן ומשמשת לה עורף אחורי. במצרים המצב קשה מידי. היא משאירה, לעת עתה, את הזירה לסעודיה, ומתמקדת באויב הפנימי שבתוכה. האגרסיביות הזו תתמתן בעתיד כאשר מאבק העוצמה יוכרע, והטריטוריות יתחלקו על פיו. החלוקה החדשה תכלול מאזן אימה סף גרעיני. המעצמות האזוריות פועלות כולן  – אם בהסכמים חשאיים של גיבוי הדדי ואם בפעולות אקטיביות – לסגור את הפער שפתחה איראן בתחום הגרעיני. גם לאף אחת מהן - כמו לאיראן - אין אינטרס להפוך ראשונה למעצמה גרעינית, מאותן סיבות.

במאבק האזורי הזה, המעצמות העולמיות – ארצות הברית, רוסיה וסין – תבחשנה בכיף, אבל בשלב זה מבחוץ. מבחינה זו ארצות הברית רק חוזרת למדיניות הישנה והטובה של יצירת איזונים בין מדינות באזורים שונים, ששרתה אותה היטב שנים רבות.

ומה לגבי ישראל? כגודל הסיכונים במצב החדש כך גודל הסיכויים. היא מצויה בתווך בין שתי מעצמות אזוריות הזקוקות לה: סעודיה (ומצרים) מצד אחד ותורכיה מהצד האחר. לכן, אנחנו צפויים להתמתנות רבה בשיח הבליטרלי (הדו צדדי) שבין ישראל לתורכיה, ולהמשך ההבנות האמיצות עם הסעודים והמצרים, לגבי חיזוק ירדן וגיבויה. המאבק על ירדן כבר בעיצומו, והמשטר ההאשמי מאותגר על ידי דאעש בבסיס הכוח של הממלכה – בשבטי הבדואים.

בסדר החדש הזה, חלום שתי המדינות בבעיה, ומדינה פלסטינית היא חלום באספמיה. כשם שהתורכים ימנעו בכוח הקמת מדינה כורדית, ישראל לא יכולה להתיר במציאות הקיימת הקמה של מדינה פלסטינית. הפלסטינים הם בלתי אמינים ותמיכתם בגוש הסעודי מצרי רחוקה להיות מובהקת. מדינה כזו תקלוט פליטים פלסטינים מסוריה, וזהותם של אלה בעייתית בלשון המעטה. זה הימור שסביר שיכשל, ושישראל אינה יכולה לשאת את מחירו!

הברית הישנה בין ישראל לארצות הברית משנה את מהותה. ארצות הברית מעוניינת בישראל כגורם ממתן ובולם התפתחויות לא רצויות. לכן, היא תמשיך לתמוך בה עד רמה מסוימת, במסגרת מדיניות האיזונים החדשה.

בתוך מרחב האפשרויות הזו צריכה ההנהגה הישראלית פיקחות וגמישות רבה לתמרן בין מוקדי הכוח השונים. האם זה ריאלי לדרוש מקברניטנו פיקחות וגמישות? הניסיון של עשרים השנים האחרונות אינו מבטיח טובות...