[בתמונה: כתבת ynet המתארת את הפיגוע]
[לאוסף המאמרים על 'גאווה', לחצו כאן]
ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.
* * *
במצעד הגאווה בירושלים, ב-30 ביולי 2015, כשל מחוז ירושלים במובן מאליו. האסיר המשוחרר ישי שליסל - שניסה לרצוח משתתף במצעד לפני עשר שנים; והפעם הצליח יותר: הוא דקר ופצע שישה בני אדם: צעירה בת 17 וצעיר בשנות ה-20 לחייו שנפצעו באורח קשה, אדם נוסף שנפצע בינוני, ושלושה נוספים שמצבם מוגדר קל (פרידסון, 2015).
איך קורה שארגון כמו המשטרה - שהשקיע ימים ולילות רבים בהתכוננות למצעד יום הגאווה - כושל דווקא במובן מאליו?
ובכן, לא רק שזה קורה, זה קורה לארגונים צבאיים הרבה מאוד, וכמובן מהסיבות הלא נכונות. אסביר:
ארגונים צבאיים המאופיינים בלחץ גבוה של עבודה, יוצרים לעצמם תבניות חשיבה בתחומים שונים שיוצרים סוג של התנהגות אוטומטית. תבנית מחשבה כזו קרויה פרדיגמה. הבעיה היא שבמציאות דינמית המשתנה במהירות, פרדיגמות הופכות מהר מאוד ללא רלוונטיות, אולם יכולת ההסתגלות של הארגונים הללו למצבים משתנים ירודה מאוד. כך עלולים הארגונים הללו להיקלע למה שמכונה "פער רלוונטיות". משמע, המציאות השתנתה, והפרדיגמה החדשה שונה לחלוטין מהפרדיגמה הנתפסת על ידם.
הפרדיגמה שעבר זמנה, של מודיעין מחוז ירושלים, הינה חוסר הערכה למידע גלוי - בלתי מסווג (בלמ"ס) ביחס למידע המגיע על ידי מקורות, דרך צינור ייצור הידע הפורמלי של הארגון. פרדיגמה זו עבר זמנה זה מכבר. בעולם של תקשורת פתוחה, חיפוש מושכל בחומרים גלויים מספק לנו, פעמים רבות, את כל הדרוש,
אבל אצל המודיעין המשטרתי, הבלמ"ס נמצא עדיין בתחתית שרשרת המזון המודיעינית, וההערכה אליו נמוכה בהרבה מהיחס למידע של מקורות, למרות שפעמים רבות הוא אמין ומדויק הרבה יותר. לכן, המשטרה הגיבה למידע הבלמ"סי אודות שליסל בהפצת תמונתו, והגדירה אותו כסכנה לאירוע. אולם בה בעת, אפילו לא זומן לחקירה, ומפקד המחוז יכול היה לומר כי לא היה בידיו כל מידע קונקרטי...
אם למשל, אחד העובדים בתחנות הרדיו החרדיות היה מקור משטרתי מקבל שכר, והיה מתריע כי המחבל, ישי שליסל, סיפק יותר מרמז בראיונותיו - או במודעות שהפיץ ברבים - כי מצעד הגאווה לא יעבור בשקט, הוא היה מוצא עצמו מהר מאוד עצור בגין הסתה. אבל, חומר בלמ"סי אינו חשוב מספיק על מנת להפיק ממנו משמעויות ומסקנות לפעולה נחושה...
הזדמנות לתקן את המעוות הייתה בקבוצת הפקודות שלפני המבצע. האויב העיקרי של כל מתכנן היא אי הוודאות. לא ניתן לבטל אותה אבל ניתן לצמצם בהרבה את ממדיה. לכן מפקד המחוז אמור לאשר את התכניות; או לדחותן, ולשלוח את האנשים להכין שעורי בית. אחת הסוגיות העיקריות שאמורות להיבחן על ידו היא, האם המתכנן צמצם ככל שיכול היה את מרווח חוסר הוודאות... האם כך נעשה? סביר להניח שלא!
ועוד פרדיגמה שעבר זמנה: אם שליסל היה מחבל ערבי, האם היה עדיין חי? סביר להניח שהיה נורה במהלך האירוע. אבל הפרדיגמה השלטת עלינו היא שאין מחבלים יהודים... אז זהו שהיא השתנתה: אנחנו עם כאחד העמים, ויש גם לנו מחבלים משלנו...
