בחיים אין וואקום. מעצמת העל, ארצות הברית, יצאה מאזורנו, והשאירה אותו למאבק בין שתי מעצמות אזוריות, סף גרעיניות: איראן וסעודיה, וכמו בתאוריה של תורת המערכות המורכבות, גם בחיים: בשנה האחרונה ניטש מאבק אלים ביניהן על חלוקת העוצמה, ואחרי שכוחן היחסי התברר, הן כבר בשלות לחלק ביניהן את הנכסים, משמע, את אזורי ההשפעה, בעיקר על מנת להילחם באויב משותף - דאעש (כדי להתקוטט אחר כך על השלל...):
לאחרונה התבשרנו כי בתיווכה של מעצמה עולמית אחרת, רוסיה, יפגשו במוסקבה הסעודים והאיראנים, לסכם ביניהם חלוקה של אזורי השפעה: לפי הידיעות (ויתכן כי חלק מן ההסכמות סודיות, ולא ניתן להן פומבי), איראן תמשוך ידה מחצרה האחורית של סעודיה - מתימן - ואילו סעודיה תפסיק לממן את המאמץ להפלת אסד בסוריה (יש חלקים עמומים בהסכם הנרקם. למשל, האם איראן תתחייב למשוך ידיה גם מהמדינות המפרציות ולראות בהן תחום השפעה סעודי).
ההסכם הזה איננו מבשר טובות לישראל, שכן הוא מציב אותה - כפי שתמיד היה בהיסטוריה - באזור המפגש של האינטרסים של כל המעצמות האזוריות:
- גבולותיה הצפוניים של ישראל עוצרים למעשה את מגמת ההתפשטות האיראנית, ומאתגרים אותה. בהיעדר מימון סעודי למתנגדי אסד, חיזבאללה - שהוא כוח מבצעי איראני לכל דבר ועניין, ושאבדותיו בסוריה מתקרבות כבר לאלף לוחמים - יהפוך, בטווח הארוך יותר, משוחרר יותר להסתכל גם על הזירה הישראלית.
- ישראל מצויה במרכז המאמץ האזורי של מעצמה מקומית אחרת - תורכיה - לבסס לעצמה אזורי השפעה ברצועת עזה, בסיני המצרית, בקרב האופוזיציה המצרית ואצל כוחות דאעש. הכוח הזה - שהן סעודיה והן איראן מעוניינות בהבסתו -הוא עדיין דומיננטי מאוד בעיראק, בסוריה, במצרים (בסיני), ובעיקר בירדן (וגם באפריקה, אבל זה כבר סיפור אחר...). תורכיה עדיין משמשת לו עורף לוגיסטי וכלכלי והוא מחזיר לה שירות חשוב ברתקו אליו את המעצמות האזוריות האחרות - יריבותיה [אבל, פה ושם, תורכיה גם נלחמת בו (בעיקר בקרבת גבולותיה), בדואליות המרתקת האופיינית כל כך למזרח התיכון].
למרות שההסכם הסעודי איראני אינו מבשר טובות לדאעש, מגמת ההתרחבות שלו טרם נעצרה. באזורנו, הוא עושה חיל בסיני והאתגר העיקרי שלו כרגע הוא במלחמה על ירדן, כשהוא מאתגר את השלטונות הירדנים במוקד התמיכה המסורתי שלהם - בשבטי הבדואים. במאבק זה, ישראל ממלאת תפקיד מפתח כעורף בטחוני תומך, שייעשה הכל על מנת למנוע את נפילת בית המלוכה ההאשמי. חלק מהמאמץ הזה היא האחיזה הישראלית ביהודה ושומרון ובמעברי הירדן, על משמעויותיה באשר לחזון של "שתי מדינות לשני עמים". בזירה הזאת מהווה סעודיה שותף סמוי.
גם בסיפור המלחמה המצרית על סיני, מעורבותה של ישראל חשובה ומורגשת.
ולא נשאר אלא לחזור על המנטרה, שבמשחק הזה - בין שלוש מעצמות אזוריות (סעודיה, איראן ותורכיה) ושלוש עולמיות (ארה"ב, רוסיה וסין), שתשפוכנה אש על מדורת הסכסוכים האזוריים לצורכיהן, תידרש ישראל לשתי תכונות שהיוו את נקודות התורפה שלה בעשרים השנים האחרונות לפחות: פיקחות מדינית וגמישות אסטרטגית...
