[הצילום הועלה לויקיפדיה ע"י Avi1111 dr. avishai teicher. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

פעם, חצי השנה שקדמה להכרזה על המפכ"ל הבא הייתה תקופה של עדנה עבור השר לביטחון הפנים. היום, אינני בטוח כלל שגלעד ארדן נהנה מהתהליך שנכפה עליו עם תחילת כהונתו!

כיוון שהמפכ"ל מהווה – על פי ס' 9 לפקודת המשטרה – רשות עצמאית-סטטוטורית וסמכויותיו מעוגנות בה. הוא אינו מקבל את סמכויותיו מהשר, כפי שהדבר קיים בקרב עובדי המדינה הבכירים במשרדי ממשלה אחרים. דומים לו רק עובדי ציבור בודדים כמו הרמטכ"ל מול שר הביטחון והיועץ המשפטי לממשלה מול שר המשפטים. לכן, כתוצאה מחלוקת העוצמה הבלתי מאוזנת בין השר למפכ"ל, רצופה ההיסטוריה של המפכ"לים והשרים, לדורותיהם, במאבקי כוח, והרמוניה שררה ביניהם רק במקרים בודדים. בשל כך, תקופת החיזור של הקצונה הבכירה עם השר הממונה הייתה תמיד ערב מינוי המפכ"ל, ולאחר מכן - עולם כמנהגו נוהג. שרים נוהגים בדרך כלל למנות את הלא צפוי ו/או הצעיר שבמועמדים על מנת להבטיח נאמנות גם אחרי המינוי ולשווא. מרגע שמתיישב המפכ"ל על כסאו, מתחילה מערכת היחסים הלא נוחים עם השר. חריגים למצב הזה יש בודדים. אני זוכר, למשל, את ההרמוניה החריגה ששררה בין השר, חיים בר לב ז"ל למפכ"ל דוד קראוס ז"ל (1990-1985). זוכרים דוגמה נוספת?

לשר הנוכחי לא היה זמן להתענג על החיזורים, לא במשטרה וגם לא בשב"ס (שם הוא נחשף מיד עם מינויו למערכת לחצים, לא למנות נציב מבחוץ...). יש לזכור שמאז מסקנות "וועדת החקירה הממלכתית לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראליים באוקטובר 2000" (וועדת אור, 2003), האחריות על כשלים באירועי סדר ציבורי אינם נחלת הקצונה הבכירה לבדה. הוועדה סימנה גם את השר הממונה ואת ראש הממשלה כאחראים. משמע, אירוע סדר שיצא משליטה בעוד השר מתמהמה עם מינוי המפכ"ל עלול לעלות לשר בקריירה שלו; וגם לראש הממשלה, מה שמבטיח חוסר הסכמות פוטנציאלי ביניהם לגבי המינוי!

בתקשורת נכתב כי בכוונת השר למנות לתפקיד "דמות ערכית, שתתקן את התרבות הארגונית במשטרה ותשקיע רבות בחיזוק המשמעת, האמון והחינוך לערכים"... מציאה של דמות כזו היא מלאכה למדעני העתיד. כדי לטפל בתרבות הארגונית דרושה יד ברזל ותחכום על סף הנוכלות הארגונית. זה בטח לא עבודה ל"איש ערכי" המחנך לערכים, שהמנגנון הארגוני יאכל אותו חי! מצד שני, מפכ"לים וניצבים חזקים (ולא "ערכיים") מן העבר הן תוצר של המנגנון. האם הם יפנו נגדו?

ומה עם מועמד מבחוץ? למשטרת ישראל יש את התרבות הארגונית היצרית והבעייתית ביותר בין הארגונים הציבוריים. ייקח לאותו "חדש" שלוש שנים (אם ישרוד) להבין איפה עבדו עליו, ואז הקדנציה שלו תעמוד כבר לפני סיום. משמע, מועמד כזה זקוק לקדנציה ארוכה של שבע שנים להתמקם ולבצע רפורמה ורבים הסיכויים שאו שהתרבות תחברת אותו או שייפלט לפני כן. להזכירכם, המפכ"ל המוצנח היחידי (ללא תפקידים קודמים במשטרה) היה גיבור מלחמת ששת הימים, האלוף הרצל שפיר, ששרד שנה אחת בלבד.

היה קל יותר לשר אם היה לו מושג ברור על דמות השינוי שעל המשטרה לעבור. אבל, ריבוי תפקידיו ומעמדו אינם מסדרים לו את הקשב ואת הזמן הדרושים ללמוד את הסוגיה לעומק. על כן, הוא תלוי גם ברפורמה במפכ"ל שלו, ורפורמה יודעים איך מתחילים, אך לא איך גומרים. כשתתחיל ההתנגדות לשינוי עם רצח האופי התקשורתי למפכ"ל רפורמטור, בכלל לא בטוח שיקבל גיבוי, לא מהשר ולא מראש הממשלה...

על כן, ראוי לו לשר ללכת על אסטרטגיה של מטרות מוגבלות: להביא מפכ"ל חזק מן העבר לתקופה של שנתיים [אני מכיר רק אחד - דודי כהן (שמעולם לא נמניתי על סביבתו הקרובה, להפך...)], ובשנתיים הללו לקיים סמינר מעמיק על אופן השינוי הנדרש למשטרה, ואז, חמוש באג'נדה רצינית, יוכל השר לחפש את המוציא שלה לפועל.

כך או כך, אני לא מקנא בו... 

[להרחבת המושג: 'אסטרטגיה של מטרות מוגבלות', לחצו כאן]

מקורות והעשרה 

• יחזקאלי, פ', שלו, א' (מרץ 2000), יחסי מפכ"ל והשר הממונה בישראל, 1997-1948. משטרה וחברה, עמ' 134-89.
• פנחס יחזקאלי (2005), עובדי ציבור מול נבחרי ציבור – מודלים של יחסי גומלין, אצל יחזקאלי פנחס (עורך), יחסי הגומלין בין הדרג האזרחי-מדיני ובין הדרג הצבאי, תל אביב: משרד הביטחון.
• פנחס יחזקאלי (2010), יחסי המשטרה עם המדינה והמערכת הפוליטית המנהלת אותה, משטרה וחברה, הגיליון האינטרנטי, יוני 2010.
• פנחס יחזקאלי (2015), השר והסמינר.
• מאיר גלבוע (1996), משטרת ישראל בין כפיפות פוליטית בסיסית לאוטונומיה מצבית, גלילות: המכללה לביטחון לאומי, צה"ל.
• וועדת אור (2003), דין וחשבון, וועדת החקירה הממלכתית  לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראליים באוקטובר 2000, ירושלים.
• פנחס יחזקאלי (2020), אסטרטגיה של מטרות מוגבלות, ייצור ידע, 1/1/20.