[בתמונה: האדריכל כמייצר מקום ומספר סיפור... תמונה חופשית שהועלתה על ידי 準建築人手札網站 Forgemi לאתר flickr]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

זהו מאמר ראשון מתוך שלושה, העוסק בקשר שבין אדריכלות למורכבות. המאמרים האחרים: 

• גרשון הכהן: בית הכנסת בבית הספר לקצינים – "אש תמיד תוקד על המזבח";
• גרשון הכהן: אדריכלות ומצביאות - עיצוב במתחים בלתי פתורים.

*  *  *

מהו  אותו דבר, ההופך נקודה במרחב, למקום?

מבנה יכול לספק בהצלחה פונקציה פיזיקלית כמו מחסה לאדם מגשם ורוח. אלא שהצלחה במימד זה, עם כל חשיבותה, עדיין יכולה להיות רחוקה מיצירתו של מקום. מה נדרש אם כן על מנת לעשות אתר או מבנה למקום?

הדבר תלוי, כנראה, לא רק במעשה הבניין הפיזי. בתהילים, בשיר המעלות לשלמה, היטיב המשורר לתאר את חרדת האדריכל: "אם ה' לא יבנה בית שווא עמלו בוניו" (תהילים קכ"ז). אם הבנאי יבנה ואף יצליח, הבניין יעמוד איתן על מקומו; אך אם התכלית - שלשמה הוקם הבניין - לא מצליחה להתממש, העמל כולו עלול להתגלות כעמל שווא. במבחן הזה, הפרויקט האדריכלי נבחן הרחק מעבר למבחן הקיימות הפיזית, הוא נבחן ביכולתו לחולל את החיבור הנכון בין חומר לרוח. במקום הזה מצוי בשפת התנ"ך ובשפת חז"ל המטען העצום המיוחס למילה מקום, כגון "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" וכן "כל שדעת הבריות נוחה הימנו דעת המקום נוחה הימנו" (פרקי אבות).

[הכרזה: ייצור ידע]

לפני שנים בניתי טרסה עם חברי אבו-נביל. בנינו ללא סיתות בפטיש ואיזמל. האבנים היו פזורות לרגלינו, אני בחרתי אבן ואבו-נביל הניח אותה במקומה. אם אבן לא התאימה, היה אומר: "החבר הזה יבוא המקום שלו". היינו מניחים את האבן בצד ומבקשים אחרת, מתאימה יותר למקום הזה. בעבודה כזו, אין אבן טובה ופחות טובה, ההתאמה למקום קובעת את מקומן. בהקשר הזה, לקבוע מקום נכון, זהו מבחן היצירה.

כך מפרש רבי חיים בן עטר בפירושו לבריאת העולם: "'בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ', למה הדבר דומה? למי שרצה לבנות פלטרין, וקודם מכין אבנים ועצים ועפר לצורכי הבניין, במושלם! ואחר כך יבנה בית. כן הבורא ברוך הוא, ברא כל צורכי העולם, בדיבור אחד, והיה הכל גדוש בערבוביה ואחר כך התחיל לסדר. ותמצא שכשרצה לברוא שמיים אמר: 'יהי רקיע בתוך המים', פירוש קבע לו מקום, אבל הוא כבר נברא במאמר ראשון" (אור-החיים בראשית א).

הסדר ההרמוני הקוסמי, המעמיד מקום לכל פרט, עדיין מצפה לאדם שימצא בו את מקומו. בעולמנו, מקום מתחיל להתהוות כמקום, רק מתוך זיקת האדם אליו. גם בעניין זה למדתי משהו מחברי אבו-נביל: עבדנו בבוקר שבת בבניית קיר אבן וראינו קבוצת רוכבי אופניים מצוידים ולבושים כיאות יוצאים לרכיבה. אחרי כשלוש שעות חזרו. שאל אותי ידידי: "אם חזרו, בשביל מה נסעו?"  אכן, זיקת אדם למקומו ויחסו לתנועתו במרחב, הם סיפור אישי, תלוי נקודת מבט תרבותית כוללת.

[בתמונה: לקבוע מקום נכון, זהו מבחן היצירה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי ReinhardThrainer לאתר Pixabay]

על אברהם בדרכו אל מקום העקידה נאמר: "ביום בשלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק" (בראשית כב, 4). לא ידוע לנו ולא נוכל לדעת מה ראה אברהם בשעה זו שהכיר שאין זה סתם עוד הר בדרכו, אלא "המקום אשר אמר לו האלוהים". אולם, מרגע שנבחר המקום ונערך בו מעמד הירואי מכונן, גם עבורנו המקום טעון במשמעות.

מעניין וראוי לתת את הדעת לכך שהר סיני - בו ניתנה תורה בהתגלות אלוהית חסרת תקדים - מעולם לא הוזכר אלא כהר ולא כמקום. אכן, בשני האתרים התרחש אירוע מכונן. אולם, מה שמייחד להבנתי את מקום העקידה, כאירוע המכונן אתר שהוא מקו, הוא תפקידם של אברהם ויצחק בקביעת ההר הזה, בתור 'המקום'. זוהי פעולתם והתנהלותם ברגע של חרדה נוראה והתמסרות נעלה, שקבעה את האתר כ'מקום', גם בעבורם, גם בעבור הדורות הבאים אחריהם.

כאשר הגיע לשם יעקב בבורחו מפני עשיו, גם בבלי דעת, הוא נגע בנקודה במרחב שהפכה מכבר, במעשה אבותיו למקום, ככתוב: "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש" (בראשית כח,11). ובבוקר תחת רושם חלום הלילה הכריז: "מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמיים" (בראשית כח,17). מתוך זיהוי החיבור המיוחד המתקיים במקום זה, בין "אבני המקום", לבין "שער השמיים", קבע יעקב כי זהו "בית אלוהים".

[בתמונה: העקידה... לא ידוע לנו ולא נוכל לדעת מה ראה אברהם בשעה זו שהכיר שאין זה סתם עוד הר בדרכו, אלא "המקום אשר אמר לו האלוהים". אולם, מרגע שנבחר המקום ונערך בו מעמד הירואי מכונן, גם עבורנו המקום טעון במשמעות... התמונה: ציורי תנ"ך / עקדת יצחק / ציירה: אהובה קליין (c), שמן על בד]

לדבר הזה נדרש האדריכל לכוון בשאיפתו לכונן מקום: ליצירת נקודת מפגש בין ישויות מנוגדות כביכול (שלימות ניגודית או שלימות הניגודים):

• בין ארץ לשמיים;
• בין חומר לרוח;
• בין חומר לצורה;
• בין אור וצל;
• בין המרחב הריק לבין המרחב המלא;
• בין מדבר לבין ציוויליזציה;
• בין ים ליבשה;
• בין אור לחושך;
• בין קודש לחול.

"השמיים שמיים ליהוה והארץ נתן לבני אדם" (תהילים קטו), אבל אדריכל שואף לכוון בפעולתו ליצירת נקודות מפגש וחיבור ביניהם. ביטוי למאמץ זה מצוי בשפע ביצירתו האדריכלית של אלי ארמון (ראו תמונה משמאל).

[בתמונה משמאל: האדריכל אלי ארמון. המקור: פייסבוק]

העניין אינו טמון רק בנקודת המפגש בין קטבים. הוא טמון ביצירת נקודת שיווי משקל במערכת המכילה מתחים. האדריכל, בטרם גישתו לשרטוט ראשוני, מחויב בלמידת המערכת בתוכה הוא פועל ובהמשגת צירי המתחים, בהם הוא מבקש את נקודת שיווי המשקל  כיצירה גואלת.

דוגמה למתח בסיסי פשוט ומוכר: בית טמפלרי טיפוסי (מאלה המצויים בארצנו במושבות הטמפלרים דוגמת שרונה) מציג שיווי משקל מופלא במתח הנתון בין הציווי הפרוטסטנטי-פיאטיסטי לצניעות, לבין הדרישה הגרמנית לגלם במבנה נוכחות הגונה ומכובדת. זהו שיווי משקל המבטא איזון יצירתי, בשונה מהאמירה המיוחסת למישהו ממנהיגי ההסתדרות, שדרש צניעות באירוע באמירה: "יעלה כמה שיעלה, העיקר שיראה צנוע".

[להרחבת המושג: 'שלימות ניגודית', לחצו כאן]

[הכרזה: ייצור ידע]

מתח ישראלי מובהק - בו פעלו אדריכלים בעשורים הראשונים בתל-אביב - התמקד במערכת הזיקות שביקשו לקיים בין תל-אביב לבין מרחב הספר (frontier).

ללא הזיקה רבת הממדים שהתקיימה בין תל-אביב לבין עין-חרוד ונהלל, תל אביב הייתה לא יותר מפרבר של ורשה או לודז'. בזיקה שנוצרה בין תל אביב הבורגנית לבין הסְפַ‏ר החלוצי, הפכה תל-אביב למרכז ההויה הישראלית המתחדשת. לזיקה זו, נכרכה  כמובן תודעה של מערכת ההתניות והאילוצים האמורה לכוון גם את התפיסה האדריכלית שעיצבה את תל אביב הבורגנית, בהתהוותה למקום התרבותי וקיומי שהיא העניקה לאנשי הסְפַ‏ר החלוצי.

[לקובץ המאמרים בנושא אזורי סְפַ‏ר, לחצו כאן]

[בתמונה: ללא הזיקה רבת הממדים שהתקיימה בין תל-אביב לבין עין-חרוד ונהלל, תל אביב הייתה לא יותר מפרבר של ורשה או לודז'. בזיקה שנוצרה בין תל אביב הבורגנית לבין הספר החלוצי, הפכה תל-אביב למרכז ההויה הישראלית המתחדשת... כיכר צינה דיזנגוף המקורית, סוף שנות ה-30. התמונה היא נחלת הכלל]

במודעות פורצת דרך הסביר האדריכל ריצ'רד באקמינסטר "באקי" פולר (R. Buckminster Fuller; ראו תמונה משמאל):

"נקודת מוצא בסיסית ליישום גישה מערכתית באדריכלות תהיה בהבנה כי בהעדר אחרות אין תנאי קיום למודעות... תמצית העצמיות ותמצית האחרות מגלמות מערכות שכל אחת מהן מוגדרת בו זמנית, הן על ידי חיצוניות והן על ידי פנימיות מוכלת".

[בתמונה משמאל: ריצ'רד באקמינסטר "באקי" פולר (1895 - 1983) היה אדריכל, מהנדס, ממציא, פילוסוף ואיש רוח וחזון אמריקאי. עסק במגוון רחב מאוד של תחומים, ביניהם עיצוב, מתמטיקה, קרטוגרפיה וחקר החלל. פולר ידוע בעיקר בזכות פיתוח הכיפה הגאודזית ולזכותו המצאות ופיתוחים רבים נוספים... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Dan Lindsa. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0]

המודעות המתבוננת בעין ביקורתית וממשיגה את המתחים, מציבה את הגבול בין המוכר והידוע לבין הבלתי מוכר והבלתי ידוע. מתוך העיצוב האדריכלי, פעולת הבניין מחוללת התהוות חדשה וקובעת מחדש גבול בין המוכר לבין הבלתי מוכר שעם הבניה הולך והופך למוכר.

בהזדקקות חסרת התחליף להשראה וליצירתיות, נעשה מפעל הבניה לכוח מחולל התהוות העושה נקודה במרחב למקום. בהישג הזה טמון פוטנציאל המחולל שינוי בכלל המרחב, ועל כך עמד פולר בהתיחסותו לממד המערכתי של המפעל האדריכלי: באותה המידה שמרכיב בודד במערכת המרחבית אינו מתקיים ללא זיקה למרכיבים האחרים במרחב (כמו בהסברו של ניוטון לתנועת גורמי השמיים במערכת השמש), כך המרחב כמערכת, נתון אף הוא לשינוי מתמיד-המתחולל מעצם נוכחותו של מרכיב חדש במרחב.

[להרחבת המושג 'יצירתיות', לחצו כאן]  

[בתמונה: אתגר האדריכל... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי jarmoluk לאתר Pixabay]

המבנים שהקים אלי ארמון במרחבי הנגב אכן הולכים ומעצבים מקומות חדשים ומרחב חדש. ספרו של אלי ארמון, מוסיף לנו בנקודת המבט המתבוננת, ממד נוסף של מודעות ביחסינו לפרויקטים הייחודיים שעם השנים הלכו ונבנו על ידי אלי ארמון וצוותו. בעיון בספר, עם מודעותנו ההולכת ונשזרת עם הסיפור שאלי מספר, אנו מוצאים עצמנו הולכים ומתחברים אל שרשרת הנקודות שהלכו ונבנו סביבנו.

הסופר א. ב. יהושע (ראו תמונה למטה) מציג את הקיום היהודי בגולה כקיום תלוש שלא יצר מעולם חיבור ממשי למקום. למקום מגוריו, התיחס היהודי כלא יותר מבית מלון.

ספרו של אלי ארמון בסיפור שהוא מספר על מפעליו הבנויים במרחבי ארצנו, לא רק מוסיף נדבך בחיבור שאנו מתחברים אל מקומותינו, אלא גם יכול לחולל את השינוי הנחוץ במאמץ לעשות אותנו לבני המקום היודעים את מקומם. זו התפנית המבוקשת כל כך, במאמץ להפוך את מקומנו ממקום מקלט ליהודים נרדפים, למקום שהוא מולדת.

[בתמונה: הסופר א. ב. יהושע (ראו תמונה למטה) מציג את הקיום היהודי בגולה כקיום תלוש שלא יצר מעולם חיבור ממשי למקום... למקום מגוריו, התיחס היהודי כלא יותר מבית מלון.. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Arielinson. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

מקורות

• פנחס יחזקאלי (2016), הכל על אזורי הסְפַ‏ר באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 1/7/16.
• פנחס יחזקאלי (2014), שלימות ניגודית, ייצור ידע, 12/4/14.
• יחזקאלי פנחס (2014), יצירתיות, ייצור ידע, 12/4/14.
• גרשון הכהן (2020), בית הכנסת בבית הספר לקצינים – "אש תמיד תוקד על המזבח", ייצור ידע, 4/1/20.
• גרשון הכהן (2021), אדריכלות ומצביאות – עיצוב במתחים בלתי פתורים, ייצור ידע, 9/11/21.
• הכהן גרשון (2001), המצביא והתכנון המערכתי - בין הנדסה לארכיטקטורה, מערכות, גיליון 376, עמ' 15-10.
• Fuller (1979), Synergetics 2 - Exploration in Geometry of Thinking, London: R. Buckminster.