[בתמונה: רחוב שלומציון המלכה, 1947. צילמו - חנה ואפרים דגני, בעלי צלמניית "פריזמה" הוותיקה שבכיכר ציון]

[לקובץ המאמרים אודות ירושלים, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על משטרות עירוניות בישראל, לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר ראשון מתוך שניים על המשטרה העירונית בירושלים. למאמר האחר, לחצו כאן:

• שלמה נגר: על המשטרה העירונית בירושלים 1948-1947.

*  *  *

במקביל לשלבי ההקמה הראשוניים של משטרת ישראל, פעלה משטרה עברית עירונית בירושלים. משטרה זו, הייתה מופרדת ארגונית ומבצעית ממשטרת ישראל, מחמת הנסיבות המדיניות המיוחדות של העיר, במהלך מלחמת העצמאות.

החלטת עצרת האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947, שקבעה שיש להקים מדינה יהודית, קבעה גם כי ירושלים תהיה עיר במעמד מיוחד. פירוש הדבר בפועל, חלוקת העיר לחלק יהודי וחלק ערבי ולהפיכתה לעיר בינלאומית ומפורזת, שבתחומה יפעל כוח שיטור מיוחד. הערבים דחו את התוכנית לחלוטין והסוכנות היהודית קיבלה את הרעיון תוך הסתייגות.

למחרת ההחלטה החלו הערבים בפעולות טרור, תקפו את המרכז המסחרי הישן, וניתקו את הרובע היהודי. התחבורה העברית לירושלים כמעט ופסקה, והמצור על העיר הלך והתהדק.

באותה תקופה פעל בירושלים משמר העם, חיל התנדבותי שבו נטלו חלק תושבים מבוגרים ונשים. כוח זה מנה כ 4000 מתנדבים, שחילקו מים, דלק, ומזון והקימו מחסומים לבדיקת כלי רכב חשודים. היה זה כוח סמי משטרתי מעין המשמר האזרחי של ירושלים. מפקדו הראשון של משמר העם היה זאב אבנת (אפשטיין).

[בתמונה משמאל: שוטר מהמשטרה העירונית בירושלים. הכובע הוא כובע מצחייה בריטי, ועליו סמל משטרת ירושלים. התמונה באדיבות אתר המורשת, משטרת ישראל]

בסוף ינואר 1948, החליטו הרשויות הבריטיות לחלק את תחנות המשטרה בעיר לפי אזורים. באזורים היהודיים תפעל משטרה יהודית, ובאזורים הערביים יפעלו שוטרים ערבים בלבד. נקבע כי בכל מגזר יהיו 300 שוטרים. למפקד המשטרה באזור היהודי נתמנה קצין במשטרת המנדט – שלמה סופר.

למרות החשיבות של משטרה יהודית זו, לא התגייסו אליה מועמדים רבים, והכוח נשאר במתכונת חלקית של 150 שוטרים בלבד. לאחר הקמת מדינת ישראל, פרסם ראובן שרי (שרייבמן), פקודת יום לשוטרי משטרת ירושלים מתוקף תפקידו כחבר בוועדת המצב לירושלים, האחראי על תחום המשטרה בעיר. (ועדת המצב האמורה, הוקמה קודם לכן,ב- 21.4.1948, על ידי דוד בן גוריון).

על פי פקודת היום האמורה, הוקמו ארבע תחנות משטרה באזור העברי של העיר: מחנה יהודה; רחביה; מאה שערים ובית הכרם. הוקמה משטרת תנועה וגם בית סוהר מיוחד.

ראוי לציין כי המשטרה העירונית פעלה בחבירה מלאה עם משמר העם, שבראשו עמד באותה עת מפקדה השני בן ציון אבני.

[בתמונה: מחנה משמר העם בירושלים, בשנות ה-50 של המאה הקודמת. התמונה היא נחלת הכלל]

לשוטרי ירושלים, שהיו מנותקים ממשטרת ישראל, היה דגל וסמל משלהם כמו גם פקודות קבע עצמאית. הכסף שהותירו הבריטים נוצל לתשלום משכורות לשוטרי העיר. העירייה מצידה השתתפה בשליש מתקציב המשטרה.

תחנת האלחוט הראשונה במשטרת ירושלים העברית הוקמה ב 8.7.1948, בחצר המשטרה ברחביה. מאז נוצר קשר שוטף עם המטה הארצי של משטרת ישראל ששכן אז בתל אביב.

לאחר שצה"ל הצליח לפתוח פרוזדור אל ירושלים הנצורה, פורסם ב 2.8.1948, צו מינוי של ד"ר דב יוסף למושל הצבאי של ירושלים.

העיר הוכרזה כשטח צבאי ישראלי ובכך בוטל למעשה מעמדה הבינלאומי של ירושלים. למחרת נערכה פגישה בין שר המשטרה, בכור שטרית, ופיקוד המשטרה בראשות המפכ"ל יחזקאל סהר עם ראובן שרי, בה סוכם שמשטרת ירושלים תסופח למשטרת ישראל.

ביום 16.8.1948, נטל המטה הארצי את הפיקוד המלא על משטרת ירושלים. שוטרי העיר נשבעו אמונים והחליפו את סמל משטרת ירושלים בסמל משטרת ישראל. תחום סמכותו של מפקד המשטרה הורחב והעיר קבלה מעמד של מחוז משטרתי, בפיקודו של ישורון שיף.

[בתמונה: ישורון שיף. התמונה היא צילום מסך]

למרות הזמן הקצר שפעלה, המשטרה העירונית בירושלים הראתה כי ניתן להפעיל משטרה עירונית במנותק ממשטרת ישראל. ניסיון זה צובר תאוצה בשנים האחרונות, כאשר משטרת ישראל פועלת ומורגשת פחות בתחום הטקטי. או אז צצות להם במקומות שונים, חברות שעוסקות בשיטור אזרחי שלעיתים גולשות מעבר לעיסוק בשמירה גם לחקירות מקומיות.

[לקובץ המאמרים אודות ירושלים, לחצו כאן]

מקורות והעשרה 

• שלמה נגר (1013), על המשטרה העירונית בירושלים 1948-1947.
• השיטור העברי בירושלים לדורותיו, קובץ מקורות, יח' היסטוריה, 1990, עמ' 268 – 269, 286 – 291.
• קתדרה לתולדות א"י ויישובה, חוברת מספר 35, אפריל 1985, עמ' 163 – 191.
• תולדות משטרת ישראל, כרך א', שלב המסד, יח' היסטוריה של מ"י, 2004, עמ' 179 – 182.