[לכתבה המקורית בג'וקופוסט]
איך שגלגל מסתובב... רק אתמול התחרו ביניהם פרשנים לספר, כיצד ינקום אובמה בנתניהו על סיפור הגרעין האיראני. והנה מהפך: נתניהו מוזמן לוושינגטון ואנשי ממשל מתחרים ביניהם לספר על גודל הסיוע שיוענק לישראל. מדוע?
פרשנים בישראל כינו זאת ״נדיבות של מנצחים״. הביטוי הזה רחוק מלהתאים לאופיו של הממשל הנוכחי. אובמה כבר הוכיח שהוא יודע לנקום ולנטור, קל וחומר כשהוא משוחרר מלחץ הבוחר. אז מה קרה?
את התודות חייבים נתניהו וישראל, בעיקר, לולדימיר פוטין.
הקריסה המהירה של צבא אסד חייבה את הרוסים לעשות מעשה. אחרת, הבסיס הימי היחיד שיש לה בים התיכון, ביציאה ממיצרי הדרדנאלים, היה בסכנת אבדן. על כן, רכבת אווירית רוסית יצרה מובלעת רוסית אוטונומית בצפון סוריה והבהרות רוסיות שעל נכסיהם יגנו גם באש. האיראנים מיהרו לעשות כמוהם וליצור מובלעת דומה על מנת לשמור על האינטרסים שלהם, והנה: עוד חלום באספמיה של המדיניות האמריקנית קרס.
הרעיון המסדר האמריקני היה חזרה למדיניות הקלאסית של מאזן כוחות אזורי: את כוחותיהם המתפנים מהמזרח התיכון אמור היה להחליף מאזן כוחות בין סעודיה, איראן ותורכיה. נראה היה גם שהתוכנית עובדת. הסכם בין סעודיה לאיראן חילק איזורי השפעה. האיראנים ויתרו על תימן, ובירתה צנעא בדרך להיכבש על ידי כוחות הקואליציה הערבית. בתמורה ויתרה סעודיה על החלום של הפלת אסד, והגבילה את מעורבותה בסוריה.
כוחות דאעש ואל קעידה בסוריה, בגיבוי תורכי, שהבינו את גודל האיום האיראני עליהם, מקיימים מאז מגעים לאחד שורות. למגעים אלה ניתן לאחרונה פומבי, בקריאה בתקשורת של מנהיג אל קעידה לדאעש לשתף פעולה. הנה לכם דיפלומטיה אמריקנית קלאסית של איזונים.
אבל, תכניות לחוד ומציאות לחוד...
אחרי נפילת לוב, נותר לרוסים בסיס ימי אסטרטגי אחד במזרח התיכון: טרטוס. והוא שווה בחשיבותו לבסיס סבסבסטופול שבקרים, שבגינו העצימה רוסיה את מעורבותו באוקראינה. לא רק שאין סיכוי שהרוסים יוותרו עליו, הם משתלטים במהירות גם על נמל לטקיה. על נוכחותם במדינת המיעוטים המתהווה של אסד - בצפון מה שהיה בעבר סוריה - יגנו הרוסים בכל מחיר. לכן הם מעבירים לשם נשק משוכלל, כולל טילי קרקע אוויר.
טילים אלה נמצאים במרחק נגיעה ממטוסים אמריקניים המוצבים בתורכיה; והנה לנו משבר עולמי חדש, עם סיכוי להתלקחות; וכשהמעצמות העולמיות בדרך להתכתשות, הן מחפשות חברים...
פרדיגמות ישנות מתקבעות במוחותיהם של מומחים ופרשנים, וכולם מיהרו לספר בתקשורת על מיגים רוסיים שיילחמו בחיל האוויר הישראלי... רק שהפרדיגמה התחלפה מזמן, והמציאות היום שונה תכלית שינוי מזו של המלחמה הקרה. רק בודדים שמו לבם לכך, שהאינטרסים של רוסיה וחיזבאללה תואמים בטווח הקצר לפחות - וכנראה גם הארוך - לאלה של ישראל (אירן היא סיפור אחר ויהיה מעניין לראות אותה חיה בצילה של רוסיה). ישראל מן הסתם מתואמת עם הרוסים, ותהיה חייבת תיאום, בטווח הקצר לפחות, לא רק ברמת המנהיגים, אלא גם ברמת הכוחות בשטח. זאת, על מנת למנוע היתקלות ישראלית במטוסים ובאנשי צבא רוסיים. בטווח הארוך תהיה מדינה עלאווית-נוצרית-דרוזית, מן הסתם, בת ברית - סמויה ואולי אף גלויה - לישראל, בעולם מוסלמי עוין (הכולל את תורכיה מצפון).
תיאום אסטרטגי וטקטי מייצר דינמיקה בשטח, ותיאום הדוק מידי בין ישראל לרוסיה מסכן אינטרסים אמריקניים. זו הסיבה לחיבוק האמריקני הפתאומי של ממשל אובמה. דווקא תקיפותו של נתניהו והעצמה שהפגין בעמידה על האינטרסים הישראליים מגבירים את הבנת הצורך בבעל ברית משמעותי בזירה המזרח תיכונית, שננטשה בפזיזות. גם ההבנה הציבורית בארצות הברית של מחיר מדיניותו של אובמה; והצורך של מועמדים דמוקרטיים לנשיאות להתרחק ממנה, על מנת לחזק את סיכוייהם במירוץ לנשיאות, הופכים את נתניהו לבעל ברית נחוש ומחוזר. כל אלה לא יאפשרו לאובמה להמשיך ולנהוג בישראל כפי שעשה עד כה.
התוצאה היא שמדיניות נתניהו השתלמה, אבל, כמו תמיד במערכות מורכבות, מהסיבות הלא נכונות. ברגע אחד הפכה ישראל מנטל אסטרטגי, לראש החץ האמריקני, באזור שבו אבדה אמריקה את ההשפעה, נחשבת (בטעות) משענת קנה רצוץ, ומעמדה בעיני מנהיגיו בשפל המדרגה.
ארצות הברית זקוקה עתה (למזלנו) לנתניהו לפחות כמו שהוא זקוק לה...
[לכתבה המקורית בג'וקופוסט]
העשרה
- אתר למקצוענים (אנשי תקשורת, חוקרי אקדמיה), המספק מידע יומי על המלחמה בסוריה: The Waha Report.
- לוטוואק אדוארד (2015), סוריה וישראל: מה שפוטין מבין ואובמה לא קולט, מידה, 25/10/15.
- מרדכי קידר (2015), סעודיה מתקרבת לפוטין: עוד כישלון של מדיניות אובמה, מידה, 29/10/15.
- פנחס יחזקאלי (2015), פוטין ואובמה: מאזן העוצמה וההתמודדות על סף הכאוס.
