הטענה עוררה סערה גדולה, ובעקבות כך נפתחה חקירה של נציב קבילות השופטים, אליעזר גולדברג. רק שבתום הבדיקה הקערה התהפכה - גולדברג ניקה את השופטים מכל רבב על ניהול אותה חקירה וקבע שמדובר היה בעלילה (דרוקר ורום, 2015). לגבי ההדגמה, קבע גולדברג, כי היא הייתה קצרה, נעשתה ביוזמתה של הנאנסת ולא פגעה בכבודה, מכיוון שהדגימה את התנוחה בה האנס נמצא. הדו"ח הביא לאמירות פומביות של נשיא בית המשפט העליון דאז אשר גרוניס, שציין את הפרשה כדוגמא לחוסר הזהירות שבביקורת על בתי משפט (דרוקר ורום, 2015).

בהקלטות נשמע תחילה עו"ד בלום, שייצג את הנאשם, ואחר כך נשמעים גם דבריהם של המתלוננת, השופט צבי סגל, שופטים נוספים ועורך הדין מטעם התביעה (דרוקר ורום, 2015).

[לשמיעת ההקלטה לחצו כאן: דרוקר ורום, 2015]

להלן התמלול (מתוך דרוקר ורום, 2015)

עו"ד בלום: "את רוצה להגיד לנו שהוא הצליח לחדור אלייך כאשר הוא בעצם יושב על הברכיים, זה מה שהיה?"

המתלוננת: "זה היה, לא יודעת איך להסביר את זה". השופט סגל: "תנסי עד כמה שאת יכולה".

המתלוננת: "אני לא יודעת איך להסביר".

עו"ד בלום: "אולי לא הייתה בכלל חדירה משום שאת מתארת מצב שבו..."

המתלוננת באונס: "אני עדיין לא מטומטמת".

עו"ד בלום: "סליחה, עוד פעם, אני מבקש מחילה, או שיש לו איבר מין גדול באופן דמיוני, כן? או שהוא לא היה מגיע אלייך בכלל, את הבנת אותי?"

השופט סגל: "הוא אומר הסנגור שבצורה שאת מתארת הוא לא יכול היה בכלל לחדור אלייך, זו הטענה שלו".

המתלוננת: "אם הייתי יכולה להסביר הייתי מסבירה לך, אבל..."

השופט סגל: "בקיצור, התשובה היא שהוא כן חדר אלייך או לא חדר אלייך?"

המתלוננת: "הוא חדר אליי".

עו"ד בלום: למרות שאני אומר לך שבמצב הזה, זה לא היה כל כך נוח או אפשרי?"

המתלוננת באונס: "עזוב נוח או אפשרי, אני לא יודעת איך להסביר לך".

התובע גיאת: "את רוצה לצייר אולי? לא יודע".

שופטים: "מה פתאום? יש כללים".

עו"ד בלום: "לא, וגם לא נדגים פה מן הסתם".

השופט סגל: "לא, חס וחלילה".

למרות זאת, בשלב זה מתחילים הצדדים לבקש מהנערה להדגים כיצד התבצע האונס:

התובע עו"ד גיאת: "אני רציתי שהיא תדגים יותר את ה... את יכולה לצייר את ה... קשה לצייר את זה. זהו, זה בעיה, צריך בובות או משהו... טוב, אין לי שאלות.

שופט: "אין שאלות?"

התובע גיאת: "איפה היו הרגליים..."

שופט: "אתה רוצה לשאול?"

התובע גיאת: "איפה היו הרגליים שלך ואיפה הרגליים שלו במהלך כל האירוע הזה? הרגליים שלו והרגליים שלך. מרגע שהוא..."

השופט סגל: "הכוונה של זה שהחדיר את איבר המין, הוא שואל".

המתלוננת: "כן, הרגליים שלו היו מקופלות על ה..."

שופט: "לא שומע, לא שומע".

המתלוננת: "הרגליים שלו היו מקופלות".

התובע גיאת: "את עכשיו ללא תזוזה, נכון?"

שופט: "רגע, היא הדגימה, מקופלות לאחור?"

המתלוננת באונס: "ככה... על הרצפה".

השופט סגל: "תדגימי לנו, תדגימי לנו את מה שאת מדברת".

המתלוננת באונס: "אוקיי, ואני הייתי כאן".

השופט סגל: :"אוקיי, בסדר, אז איך נצייר את זה? העדה הדגימה בפרוטוקול מצב שבו רגליו של ה..."

שופט אחר: "שוקיים לאחור".

פרשנות

מתוקף תפקידו של הסנגור - כמי שעומד לצידו של הנאשם ושומר עליו שיזכה להליך הוגן ולעשיית צדק - הוא הופך לאדם שנוא וחסר מוסר בעיני רבים. התפקיד שלו לעורר את הספקנות ולאתגר את מערכת האכיפה לא מתקבל באהדה. בעיני הקורבנות ובני משפחתם אנחנו שותפים לפשע.

תיק הוא לא כריכת קרטון. יש בו חיים שלמים של אנשים שבאים עם מצוקותיהם ...כאשר המתלוננת מתקשה להסביר עובדות בסיסיות מתעורר הספק שמה זו עלילה, או הגזמה. (יש מליון תשובות טובות להסביר במקומה מה היה או להסביר מדוע הגיבה כפי שהגיבה, אולם בבית משפט שומעים את המתלוננת ולא את הסברם של עורכי הדין והיועצות ממרכזי הסיוע...). הכי קל זה להזדעזע... אולם כאשר מאזינים ברוב קשב מתקשים להשתחרר מההרגשה שהמתלוננת לא מצליחה להסביר כיצד נאנסה.
בנסיונות להבין נאלצו לשאול שאלות מביכות, יש הבדל בין אונס לתקיפה.

הכתבה (דרוקר ורום, 2015) מגמתית לא מסבירה מדוע הפרקליט לא התנגד ו״שמר״ על העדה שלו. הפרקליט הגדיל לעשות והוא ביקש שתצייר ותדגים... והשופטים מנעו זאת.
עוד לא המציאו שיטה טובה יותר לחקר האמת...הכי קל זה להזדעזע... אולם, כאשר מאזינים ברוב קשב מתקשים להשתחרר מההרגשה שהמתלוננת לא מצליחה להסביר כיצד נאנסה. בניסיונות להבין נאלצו לשאול שאלות מביכות.

זכותו של הנאשם להליך הוגן מחד, וזכותה של המתלוננת לפרטיות ולכבוד מנגד. עלינו לתור אחר האיזון הראוי בין אלה בנסיבות המקרה הספציפי שלפנינו.

יש לזכור שלחקירה הנגדית שלוש מטרות : אחת חיובית ושתיים שליליות:

• החיובית, היא להשיג ראיות לטובת הלקוח. 
• שתיים השליליות הן להחליש את הראיות נגד הלקוח, על ידי הפרכת החלקים החשובים בעדות הראשית, ולמוטט את עדות היריב על ידי תקיפת אמינותו.

לפיכך, השאלות חייבות להיות רלוונטיות למשפט, או שאלות הקשורות לאמינות העד. ובמקרה זה השאלות היו, לטעמי, בגבול הנסבל והסביר.

[לריכוז המאמרים אודות תופעת ה- MeToo# והשלכותיה, לחצו כאן]