[לקובץ המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע' אודות ירושלים, לחצו כאן]
משך חודשים רבים אנו מולעטים בדיס-אינפורמציה לגבי המתרחש בירושלים: "טרור בודדים", "זריקות אבנים"... כמו הממשל הבריטי לפני קום המדינה, נוקט הממשל הישראלי - מסיבות פוליטיות ומדיניות קצרות טווח - במדיניות המבוססת על קרימינליזציה של ההתרחשויות. משמע, תיוג מעשים מסוימים כפליליים, על מנת לטשטש את מהותם האמתית.
למה זה משנה? האלוף במילואים גרשון הכהן מסביר זאת כך:
כאשר מתבצעים שני מקרי פשע בשני חלקי הארץ, כל אירוע הוא נקודתי, כל מקרה נחקר לגופו. המשטרה אינה מחפשת רעיון משותף המחבר ביניהם והוא אינו נחוץ לה לחקירת שני הפשעים.
אבל, כשאנחנו עוסקים בהיבטים של מדיניות וביטחון, המקרים אינם בודדים. יש ביניהם קשר ברור ועל כן הם מערכת מורכבת עם רציונל משלה. זה חשוב, כי בניגוד לפשע של בודדים, כשלא מבינים את הרציונל, נותנים מענה טקטי בלבד, בעוד שדרך הטיפול האפקטיבית באירועים חייבת להיות התמודדות מערכתית עם הרציונל של המערכת היריבה והקרסתו. לכן, בלי להבין איזה היגיון מערכתי משרתים מעשי ההתנגדות בירושלים, אין סיכוי להתמודדות מוצלחת!
האלוף הכהן טוען כי מה שהפלסטינים עושים זה מאבק מושכל על המרחב של ירושלים. הם מעצבים בעצם, דרך המהומות, את קו הגבול בין ירושלים הפלסטינית והישראלית, ומממשים את חלוקת ירושלים. הצד הערבי מבין, כי בעוד שכבר השיג לגיטימציה בין לאומית לזכותו על רוב שטחי יהודה ושומרון, המאבק על ירושלים טרם הוכרע. על כן, הוא מעצב ומייצר בעזרת המהומות קו גבול דה-פקטו בין ירושלים המזרחית למערבית, תוך הקפדה "לא לעבור את הגבול", שיעיר את ההנהגה הישראלית, יגרום למה שמכונה בשפת המערכות המורכבות, "פעולות מאזנות" מצידה, ויחייב אותה לצאת למאבק כולל בירושלים - מעין "חומת מגן" ממוקדת שתחזיר את הריבונות דה פקטו לידי הצד הישראלי.
הבנת הרעיון המסדר הזה קריטית להצלחת ההתמודדות, כי אין דרך לתת לבעיה מענה אפקטיבי ללא קעקוע של הרציונל הזה.
המסר החוזר ונשנה בתקשורת מפי ה"מומחים" הוא, שפעולות הפלסטינים נובעות מייאוש. האלוף הכהן מדגיש כי מה שקורה הוא ההפך הגמור ממש: התקווה מניעה אותם! להם יש הסתכלות אחרת על ממד הזמן. הם רואים את המטרה מושגת בעתיד הרחוק, וגם אם היום לא יגיעו אליה, מה שחשוב בעיניהם הוא להיווכח ביכולתם להניע תהליך (ולכן, מה שחשוב עבורנו זה למנוע מהם את התחושה הזו של הישג):
- הגבול בין ירושלים המזרחית למערבית מסומן בפעולות המרי שלהם.
- ישראלים מדירים את רגליהם מירושלים.
- סיורים לימודיים ואחרים בירושלים מתבטלים בשל עלויות אבטחה;
- הבניה בירושלים מעבר לקו הירוק הואטה מאוד, בגלל רתיעה של רוכשים פוטנציאליים שרואים את שעובר על אלה המתגוררים בשכונות התפר, כמו ארמון הנציב ועיסאוויה...
כך, התגובות הישראליות למתרחש בפירוש מתדלקות את התקווה הפלסטינית, כי הם נוכחים שהם בהחלט מתקדמים - גם אם לאט - אל מטרתם.
חיזוק לטענתו של הכהן הייתה דרשת יום השישי של בכיר הנהגת החמאס איסמאעיל הניה מה-8 בינואר 2016, במסגד שבשכונת ג'באליה ברצועת עזה. הניה טען כי: "מה שהניע את צעירי הגדה הוא רוח הג’יהאד, המאבק והמהפכה, היא רוח האינתיפאדה... זה דור אשר התחנך על היסטוריה מפוארת של העם הזה מאז מהפכת אל-בוראק [המרד הערבי ב-1936] ועד אינתיפאדת אל-אקצה והמלחמות האחרונות. צעירי הגדה המורדת הלכו בעקבות הגדודים, ארגוני המאבק והמוג’אהידין הנמצאים על אדמת עזה בשלוש המלחמות שהתנהלו". דבריו פורסמו במלואם בעיתון 'פלסטין' (מידה, 2016).
בדרך אל היעד מרבים הפלסטינים לעשות שימוש במה שמכונה, "שינוי מתחת לרדאר": שינוי כזה מבוסס על תהליכים ארוכי טווח של התהוות: פעולות קטנות ולא מורגשות - ולכן כמעט ולא מעוררות התנגדות - שהשפעתן העתידית עצומה! דרך פעולה זו מיועדת להתגבר על התכונה של מערכות מורכבות לשאוף לסטטוס קוו ולקזז פעילות חריגה. היתרון הגדול של הוא היעדר ההתנגדות אפקטיבית. כיוון שלוקח זמן רב עד שההתהוות נוצרת ועד ש"האסימון נופל" בצד הישראלי, ועד שהוא מבין שהשתנתה פרדיגמה. כשזה יקרה, מקווים הפלסטינים, זה יהיה מאוחר מידי עבורנו!
אז מה עושים? איך "מקריסים" את ההיגיון המסדר של המערכת היריבה?
גם הצד הישראלי אמור לפעול כמערכת מורכבת, וגם לו רעיון מערכתי מסדר: להבטיח את שלימות ירושלים, לחזק את האחיזה היהודית במזרח העיר, ולסכל את הרעיון המסדר של המערכת היריבה. האלוף גרשון מציע להתייחס למערכה הזאת, לא כאל מאבק טקטי שאיננו דורש יותר מאשר פענוח והבאה לדין של מתפרעים, אלא כמאבק לאומי על מרחב: כמערכה שמחייבת מצביאות ומדינאות.
יש להבין, טוען הכהן, שלמה שמתרחש בירושלים יש ספקטרום ענק של השלכות. לכן, למערכה הזאת דרוש, מצד אחד מצביא, שיפקד על כוח משותף - צבאי ומשטרתי - כפי שהתרחש בהתנתקות; ומצד שני, מנהיג מדיני - ראש הממשלה עצמו - שיפקח ויוביל את המערכה הלאומית על ירושלים. כך היה ב"חומת מגן" וכך צריך להיות גם כאן בירושלים (שרגאי, 2015).
בתחום זה אגב, יכול היה גל הירש להיות מפכ"ל מצוין. הוא הצטיין בדיוק בזה בשטחי יהודה ושומרון בעת העימות המזויין עם הפלסטינים בתחילת המילניום, כאשר צה"ל שבר את ההתנגדות בדרך של "הקרסת" הרעיון המסדר הפלסטיני, אבל זה כבר נושא למאמר אחר...
[לקובץ המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע' אודות ירושלים, לחצו כאן]
מקורות והעשרה
- שרגאי נדב (2015), אבן שיש לה הופכין?, ישראל היום, ישראל השבוע, 18/9/15, עמ' 5-4.
- מידה (2016), אסמאעיל הניה: המניע לאינתיפאדה אינו "יאוש" – אלא ג'יהאד, 19/1/16.
