העובדה שהמפכ"ל המיועד הוא יוצא שירות הביטחון הכללי (להלן, שב"כ) נותנת לנו אינדיקציה לא רעה לגבי הרפורמות אותן ייטה לבצע במשטרת ישראל. בעובדה, לפחות בתחום התרבות הארגונית סבל השב"כ מאותה בעיה שממנה סובלת משטרת ישראל: תרבות של שקר, שהקיפה את כל דרגי הארגון - מראש הארגון ועד לאחרון אנשיו.

שב"כ עבר רפורמה משמעותית והיום הוא ארגון שונה, לטעמי, הטוב שבארגוני הביטחון הלאומי. ברפורמות הללו ובהתאמתן למשטרה אעסוק במאמר הזה.

הבעיות מהן סבל השב"כ

שני משברים טלטלו את השב"כ בשנים שבין 1984 ל- 1996: משבר ערכי ומשבר מבצעי. השב"כ הספיק אך לשקם את עצמו בתחום הערכי, וכבר נחת עליו הכשל המבצעי, שהותיר אותו - באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת - ארגון מוכה ושפוף, שאיבד את דרכו:

המשבר הערכי

משבר זה בא לידי ביטוי בפרשות הבאות:

• 1984: פרשת קו 300 היא פרשה שנמשכה כשנתיים וחצי, שתחילתה ב- 12 באפריל 1984, בחטיפת נוסעי אוטובוס על ידי מחבלים פלסטינים כבני ערובה לצורכי מיקוח ושחרורם בפעולה צבאית; והמשכה בחקירה ממושכת של אנשי השב"כ שהרגו שני מחבלים לאחר תפיסתם ושיקרו בעדותם באשר לנסיבות המוות; כשהם מניחים לתת-אלוף דאז, יצחק מרדכי, שפיקד על פעולת החילוץ, לעמוד לדין על רצח המחבל, אותו הרגו הם. הרציונל שהנחה אז את השב"כ היה שהמטרה מקדשת את האמצעים: תפקידם לעסוק בדברים אפלים שהשתיקה יפה להם. כדי להגן על העשייה הזו הכל מותר, כולל מתן עדויות שקר בבתי משפט - כולל בית המשפט העליון - בוועדות חקירה, ובכל מקום בו הדבר נדרש. הפרשה הביאה למשבר חמור בשב"כ וביחסיו עם גורמים ממשלתיים אחרים. בעקבות זאת נאלץ ראש השב"כ אברהם שלום להתפטר מתפקידו, וכמוהו בכירים נוספים בארגון, וראש השב"כ לשעבר, יוסף הרמלין, נקרא לעמוד בשנית בראש הארגון כדי לייצבו. עד היום, לא היה גילוי חמור כל כך של תרבות השקר בארגון כלשהו, ברמה הלאומית, כולל במשטרה.

• 1987: פרשת עיזאת נאפסו: פרשה זו נחשפה עת זוכה סגן בצה"ל, בן העדה הצ'רקסית, מהאשמות של בגידה וריגול, לאחר שישב כשבע שנים בכלא. בפסק דינו של בית המשפט העליון נמתחה ביקורת קשה על נוהלי החקירה של השב"כ ועל בידוי ראיות - משמע, תרבות השקר - שהפך לנורמה בארגון. ביקורת ציבורית הופנתה אל בכיר בשב"כ, יוסי גנוסר, שאותו האשים נאפסו ב"תפירת התיק" כנגדו.

בעקבות המקרה - ומקרה נוסף של חקירה שהסתיימה במותו של נחקר - התפשטו בציבור שמועות רבות לגבי אופני הפעולה ושיטות החקירה של רכזי השב"כ וחוקריו. בעקבות האירועים הללו הוקמה בשנת 1987 ועדת חקירה ממלכתית בראשותו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי. "ועדת לנדוי" בחנה את הליכי עבודת השב"כ ואת אופני פעילותו, ואחרי דיונים רבים פרסמה דוח, בו קבעה כי במשך שנים רבות שיקרו אנשי השב"כ באופן שיטתי לבתי המשפט! היא אסרה על עינויים אך התירה לסוכני השב"כ להשתמש במה שכונה, "לחץ פיזי מתון".

השב"כ שוקם מבחינה ערכית בעיקר בתקופת יעקב פרי (בתמונה משמאל). הוא החליף את יוסף הרמלין ב- 1988, ועמד בראש הארגון פרק זמן ארוך עד 1995!.

[הצילום הועלה לויקיפדיה ע"י מפלגת יש עתיד. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

התוצאה של השינוי שעבר השב"כ היה הקוד האתי, שתחילת העבודה עליו הייתה בתקופתו של פרי, ושלא ניתן לחשוף אותו במלואו כיוון שהוא מסווג, גם לחלקים בתוך הארגון. במסגרת הקוד הזה בולטים ערכים לדרושים לשב"כ לצורך תפקודו השוטף, כמו אמינות בתוך הארגון פנימה (בניגוד לעבודת השטח המחייבת כפל לשון ואך רמייה מול גורמים עוינים); וכמו הערך הכל כך חשוב של הטלת הספק בכל דבר, כולל בדברי המפקדים!

ודווקא לאחר השיקום הערכי, בימיו של מחליפו של פרי, כרמי גילון, נחתה עליו המכה השנייה: הכשל המבצעי.

המשבר המבצעי

משבר זה בא בעקבות כשל האבטחה החמור ורצח ראש הממשלה, יצחק רבין, ב-4 בנובמבר 1995. הכשל המבצעי החמור ביותר שנעשה עד היום על ידי ארגון ביטחון לאומי בישראל. בעקבות כישלון זה - שהיה, בעיקר, שלו ושל היחידה לאבטחת אישים - החליט ראש השב"כ דאז, כרמי גילון, להתפטר מתפקידו. בעקבות הרצח הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר, שמתחה ביקורת קשה על תפקוד השב"כ בהגנת ראש הממשלה: על ראש השב"כ, כרמי גילון כתבה הוועדה: "במילוי תפקידו לא שקד במידה נדרשת ולא פיקח כנאות על הארגון, ההיערכות, הדריכות, הכוננות והפעולה התקינה של אגף האבטחה בכל הנוגע ליחידה לאבטחת אישים שבו, ובפרט בקשר לאבטחת ראש הממשלה המנוח". הוועדה ציינה כי החלטתו של גילון להתפטר במהלך עבודתה, "משקפת את דעתנו ואיננו רואים צורך בהמלצה נוספת". דרור יצחקי, ראש אגף האבטחה בשב"כ התפטר מתפקידו מיד לאחר הרצח. גם בעניינו קבעה הוועדה כי לא מילא כראוי את תפקידו. הוועדה המליצה שבני להב, ראש היחידה לאבטחת אישים, "לא ימשיך במילוי תפקידו בשירות הביטחון הכללי", והוא פוטר מהשירות. הוועדה ציינה אנשי שב"כ נוספים שהתרשלו בתפקידם.‏

נקודת אור בפרשה זו הייתה, שלא היו בה גילויים של טיוח כלשהו. הארגון התמודד עם הכישלון באומץ, ותוך גילוי האחריות הנדרשת, עדות לכך שהשיקום הערכי שעבר, אכן הצליח.

אחרי התפטרותו של גילון ב-1996, "הוצנח" מבחוץ לתפקיד ראש השב"כ, האלוף עמי אילון, לשעבר מפקד חיל הים, על מנת לייצב את הארגון אחרי השבר הגדול. הוא הצליח, ובכך טמן את הזרעים לשיקום המבצעי המלא, שבוצע בימיו של מחליפו.

מעבר לייצוב, הצלחתו בתפקיד שנויה במחלוקת. יש המייחסים לו את העובדה שהשב"כ הגיע לא מוכן למאבק המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום...

איילון שימש בתפקיד עד שנת 2000 ופרק הזמן שהיה בתפקיד הכין את שב"כ לשינוי המבצעי שהתווה מחליפו, אבי דיכטר (בתמונה משמאל). דיכטר היה אדריכל השיקום של שב"כ מבחינה מבצעית, והביא אותו לשיאים של הצלחה בתקופת שנות המאבק המזוין.

[הצילום הועלה לויקיפדיה ע"י אורן לביא, והוא נחלת הכלל]

מה היו הגורמים העיקריים שתרמו להצלחת השיקום?

• בראש ובראשונה, עוצמת השבר, שגרם לאנשי הארגון להבין, שכך לא ניתן להמשיך...
• "רענון שורות" והחלפת בכירים, המזוהים עם התרבות הארגונית הקודמת, היה אחד הגורמים המשמעותיים ביותר להצלחת השינוי הערכי שעבר שב"כ. מיד לאחר פרשת קו 300 התחלפו ראשי אגפים רבים מאוד עובדה שהקטינה משמעותית את ההתנגדות לשינוי.
• השקט היחסי אחרי המשברים, שאפשר "אתחול מחדש" בסביבה חיצונית נוחה יחסית.

מה היו הגילויים החיצוניים של השינוי?

• חוק השב"כ: משמעותו: אין יותר שקרים, אין "קריצת עין" ואין "מתחת לשולחן". החוק מגדיר מה מותר לעשות ומה לא, ונותן הגנה לחוקרי השב"כ הפועלים במסגרתו.
• הקוד האתי: לא עוד שתי רמות של התנהגות - אחת פנימה ואחת החוצה. הקוד הוא קוד ההתנהגות האמתי של הארגון, בכל אספקט של תפקודו.

מה זה מלמד אותנו על הרפורמות הצפויות במשטרת ישראל?

די לראות את הבעיות עמן התמודד השב"כ ברפורמה שביצע, על מנת לקלוט את הדמיון הרב למצב שבו משטרת ישראל מצויה בו היום. הדמיון הזה מבטיח לטעמי, שהרפורמה במשטרה תדמה מאוד לזו שנעשתה בשב"כ:

• החלפת בכירים: כבר עתה מתחילים ניצבים לפרוש, וסביר שמגמה זו תואץ. המגמה הזו משחקת לידי המפכ"ל החדש, שיוכל למלא את הוואקום בבוגרי השב"כ (בדרגים בכירים שונים); ובאנשים שחבים לו את מינויים, ולכן, על פי "קוד הנאמנות" של התרבות הארגונית, יהיו מחויבים לדרכו. זה תהליך כואב לארגון אך חיוני, כיוון שזה עמוד השדרה עליו יוכל המפכ"ל המיועד להסתמך בתהליכי השינוי. להם לא תהיה בעיה של הסתגלות לקוד ההתנהגות ולשיטות הפעולה החדשות.
• התאמת החוק לצרכים: החוק אינו נותן היום הגנה לשוטרים, והתרבות המשטרתית דוחפת את השוטרים ליטול על עצמם סיכונים אישיים. לא עוד פעולות "מתחת לשולחן", הסותרות את החוק הקיים! סוף סוף יותאם החוק לצורכי האכיפה. מה שאסור בחוק לא עושים, ואם זה חיוני, יתכבד המחוקק וייתן לשוטרים המבצעים הגנות בחוק! יש לציין שאם היה ארגון שוטרים שיכפה זאת על הפיקוד; או אם בכירי המשטרה היו מבינים - שתפקידם, בראש ובראשונה, להגן על אנשיהם - היו השינויים הללו מתבצעים מזמן!
• קוד אתי אמתי אחד לארגון: די עם המצב שבו יש קוד אתי כלפי חוץ וקוד של התרבות הארגונית כלפי פנים. על הקוד האתי להשתנות באופן שישקף את צרכי העבודה הכוללים ומאותו רגע - זה הקוד. כל העובר עליו אחת דינו: להיפלט החוצה!

כל זה ועוד מכשיר אחד, שאנשי השב"כ מכירים היטב: הפוליגרף... מרגע שקציני המשטרה יפתחו היכרות קרובה ותקופתית עם הכלי הזה, הרבה בעיות תיפתרנה מעצמן!

אם כך יהיה, נראה בתוך שנתיים ימים משטרה אחרת, שאזרחי ישראל - וגם האנשים המצוינים שיש במשטרת ישראל - ראויים לה!