[התמונה: ציורי תנ"ך; הנושא: הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך (שופטים,ט,ח); ציור שמן על בד, ציירה: אהובה קליין]

[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר 929, והוא מופיע פה באישורם ובאישור המחבר] [לספרו של גרשון הכהן: 'משופטים למלכים: מבוא לתאוריה פוליטית תנ”כית', לחצו כאן] [בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות']

המאמר עודכן ב- 22 ביולי 2022

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

מְשַׁל יוֹתָם הוא נושא מרכזי בפרק ט' של ספר שופטים. יותם הוא בנו של גדעון והוא נושא אותו בהקשר של מינוי שופט חדש לאחר מות אביו:

העצים פונים אל הזית, אל התאנה ואל הגפן בבקשה שימלכו עליהם. אלה מסרבים בנימוקים דומים, ובהכללה: כולם כבר פועלים ומביאים תועלת לזולת, ואין הם יכולים להפסיק את פעולתם ולהתחיל לנוע על העצים, כלומר להיות משרתי ציבור הנעים בין שאר העצים, ואינם מביאים תועלת אחרת לזולת. לבסוף פונים העצים אל האטד המסכים למלוך עליהם, אך דורש מהם לחסות בצילו, ולא - ישרוף את ארזי הלבנון.

זהו מסר נצחי בשאלה מי שולטים בנו ומי היה ראוי שייטלו על עצמם את תפקידי השלטון

המשל הוא דיון נצחי בשאלה, מה מניע בני אדם לשאוף לשלטון, מי בדרך כלל מגיעים לשלוט ומי ראוי שישלוט. הביקורת הנוקבת של המשל פונה להבנתי, דווקא אל הזית והתאנה ולא אל האטד. אך טבעי שהאטד יבקש לו שררה, אבל הוא משיג אותה בשל הריק הנוצר בהימנעותם של האחרים, הראויים ממנו, מנשיאה בעול השלטון.

ביקורתו של יותם מופנית גם אל אביו, שסירב להצעה למלוך. על הפסוק המסכם את מלחמת גדעון "וילך ירובעל בן יואש וישב בביתו" (פרק ח', כ"ט) מפרש מצודת דוד: "וישב בביתו- רצונו לומר לא טרח הרבה בהנהגת העם, כי ישב בביתו במנוחה ולזה הרבה נשים ובנים".  ישיבת בית במנוחה אינה אופציה למי שמוטלת עליו חובת ההנהגה.

המשל אם כן הוא קול קורא לזית לגפן ולתאנה לצאת מן הבועה הממלאת חייהם בתוכן מלא סיפוק

מופת להיענות לשליחות - המוציאה אדם מהוויית חייו מלאת היצירה - מצוי בשירה של חנה סנש (בתמונה משמאל):  "קול קרא והלכתי/ הלכתי כי קרא הקול / הלכתי לבל אפול. / אך על פרשת דרכים / סתמתי אזני בלובן הקר / ובכיתי. / כי אבדתי דבר. "

[בתמונה משמאל: חנה סנש בקיבוץ שדות ים. התמונה היא נחלת הכלל]

מנקודת המוצא הזו, של תודעת חובת השליחות, האנשים הנמשלים במשל לזית לגפן ולתאנה, יוצאים לשליחותם בתחושה קשה של אבדן. על כך בכתה חנה סנש בלובן הקר. זו גם הערגה של דוד, האומר "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי..." (תהילים כ"ז).

זו קריאה נצחית, לא רק לאנשי הזית התאנה והגפן להתמסר לחובתם, אלא גם לעם, לא ללכת שבי אחרי אמביציית האטדים.

מי שמגיע לשררה מתוך תחושה זו של חובה נעלה הכרוכה באבדן בהיבט האישי, יתכן וישכיל בסיכוי גבוה יותר לממש את שלטונו לשרות העם.

[לספרו של גרשון הכהן: 'משופטים למלכים: מבוא לתאוריה פוליטית תנ”כית', לחצו כאן] [בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות']