[בתמונה: שער הדף הראשון בחדשות מאקו, על ישראל אברבנל]

[לראיון שנערך עם ישראל אברבנל לחצו כאן]

במהלך שנת 2008 התקבלו במשרד מבקר המדינה שתי תלונות המעידות, לכאורה, על מחדלים של משטרת ישראל במניעת הירצחם של שני מקורות מודיעיניים בסוף שנת 2006. התלונות הוגשו על ידי ניצב משנה (בדימוס) ישראל אברבנאל, לשעבר, ראש מחלקת האיסוף בחטיבת המודיעין, שיוצג - בהתנדבות במהלך כל השנים - על ידי עורך הדין, פיני פישלר (לרבות בעימות מול המפכ"ל לשעבר, דודי כהן; ולרבות 18 ישיבות אצל מבקר המדינה לינדנשטראוס; ראו תמונה משמאל). הפרשה הזו עמדה במרכז תחקירים של התכנית עובדה ושל עיתון הארץ, ונחקרה ארוכות במשרד מבקר המדינה.

מה גורם לניצב משנה בגמלאות לשבור את קוד הנאמנות ולצאת נגד מפקדיו לשעבר ונגד הארגון שבו שרת שנים רבות? 

אברבנאל טען כי היה ניתן למנוע את רציחתם של שני מקורות מודיעיניים הללו, וכי לא נעשתה בדיקה או תחקור של האירועים לאחר מכן, בכוונה לטייחם: "אף אחד לא רוצה לגעת בסיפור הזה, כי הרבה קצינים ידעו לפני על הסכנה שבה היה נתון סלהוב, ולא עשו דבר" (סניור, 2013). הוא הפנה אצבע מאשימה למספר בכירים במשטרה - ובראשם המפכ"ל לשעבר, דודי כהן וראש אגף החקירות בתקופתו, יוחנן דנינו, שהחליף אחר כך את כהן כמפכ"ל - היו מעורבים במחדלים בפרשה, ומנעו חקירה אובייקטיבית ובלתי-תלויה.

במשטרה טענו כי טענותיו נדחו על ידי אנשי הפרקליטות שבדקו את הפרשה, וכי הוא מונע מנקמנות על רקע אי-קידומו בארגון (זרחין, 2011).

נתחיל מההתחלה:

שני המקורות ואופן ההתנהלות מולם

המידע הקיים בתקשורת סביב שני המקורות מרוכז בעיקר סביב אחד מהם והשני נותר בצל, וכך נשאירו גם כאן:

רצח המקור אייל סלהוב

המקור, אייל סלהוב, עבריין מפרדס כץ, שימש כ"חייל" בארגון הפשע של אבי רוחן, שהוא ארגון פשיעה מוכרז ואלים, שכנגד העומד בראשו התקבלו ידיעות מודיעיניות בעלות מהימנות גבוהה, שבכוונתו לפגוע באנשי משטרה וביריבים עבריינים אחרים (ריטמן, 2014, עמ' 39-38). לאחר שהסתכסך עם עבריינים אחרים, המקורבים לרוחן, החליט סלהוב להפוך למודיע משטרתי, וגויס כמקור שבעה חודשים לפני שנרצח, לטובת ימ"ר מרכז (אסנהיים, 2009).

סלהוב מסר מידע איכותי בעל תוכן מגוון, לרבות בנוגע לניסיונות פגיעה ואמצעי לחימה. מטבע הדברים, מקורות מסוג זה אינם שכיחים, ומעצם הפעלתם מגולמת סכנה למקור (ריטמן, 2014, עמ' 39-38; מבקר המדינה, 2011, ע' 21).

במסגרת עבודתו של המקור, נתפסו על ידי המשטרה אמצעי לחימה רבים ומגוונים אשר שימשו את הארגון לפגיעה ביריביו. אולם, באף אחת מן התפיסות לא הוגשו כתבי אישום כנגד המעורבים בעבירות החמורות, בשל החשש מהצורך בהעדת מקורות משטרתיים (ריטמן, 2014, עמ' 39-38).

[בתמונה: המקור שנרצח, אייל סלהוב, צילום מסך מתוך 'עובדה', עם עמרי אסנהיים]

בשלב מסוים התעורר חשד בקרב ראשי הארגון לסיבת ה"כישלונות" הרצופים, ובניתוח פשוט באופן יחסי, ניתן היה להגיע ל"מכנה המשותף" לכל ה"כישלונות". על-פי עדויות שהגיעו למבקר המדינה, סלהוב התריע לא פחות מ-70 פעמים בפני מפעיליו כי הוא מרגיש שחבריו חושדים בו.

לכן, הוצעו פעולות סיכול למיניהן למנוע את חשיפת המקור. בנוסף לפעולות הסיכול התקבל אישור מפרקליטת המחוז לביצוען של עבירות פליליות על ידי המקור - בפיקוח הפרקליטות והמשטרה - על מנת לטשטש את עובדת שיתוף הפעולה של המקור עמה (ריטמן, 2014, עמ' 39-38). בצעד יוצא דופן אישרה הפרקליטות למשטרה מהלך שאמור היה להסיר את חשד העבריינים ולהגביר את אמונם בסלהוב: התירו לו לזרוק "רימון" על משרדי ימ"ר מרכז ברמלה. סלהוב אכן עשה זאת, אבל הצעד, כפי הנראה, רק הגביר את החשד. באירוע לא נגרם כל נזק (משום שהיה זה רימון דמה), לא נפתחה חקירה רצינית ובקרב העבריינים הבינו שמישהו עשה פה הצגה (סניור, 2013).

אם לא די בכך, מפעיליו של סלהוב נהגו להוציאו למפגשים בזמן שהיה במעצר בית, עונד אזיק אלקטרוני שמאפשר למשטרה מעקב אחריו - מעשה תמוה מאוד מצד עבריין מוכר. השיא היה בשיחת טלפון של אחד המפעילים לסלהוב. עבריין אחר שהיה לידו ענה, והבין שחברו מופעל על-ידי המשטרה (סניור, 2013).

יום לאחר אותה שיחה, ב-7 באוקטובר 2006, זומן סלהוב לפגישה בפארק אזורים, סמוך לכביש גהה. המחסלים לא הותירו לו סיכוי, וירו כמה פעמים בראשו. סלהוב מת במקום. למחרת נמצאה גופתו (סניור, 2013).

באוקטובר 2013 פורסם כי המדינה הסכימה לשלם למשפחתו של סלהוב כ-3 מיליון שקלים. ההסכם כלל סעיף שלפיו אסור שההסכם יפורסם. כפועל יוצא, למשפחה אסור למעשה לדרוש מהמשטרה למצות את החקירה (סניור, 2013). בכך הכירה המשטרה דה פקטו באחריותה לרצח!

ממצאי בדיקת רצח מקור ב'

מקור ב' היה עבריין שהשתייך לרובד הבכיר של ארגון הפשיעה ג'רושי, ועסק בפעילות פלילית ענפה. בינואר 2006 נחקר מקור זה על ידי אחת מיחידות המשטרה המובחרות בנוגע להחזקת אמצעי לחימה. במסגרת העדות שמסר, "הושחרו" מספר קטעים שבהם הוא העיד על עצמו כמקור משטרתי.

מקובל בקרב קבוצת עבריינים המשתייכים לארגון פשיעה מסוים לשכור את שירותיו של אותו עורך דין המייצג את חברי הארגון בעת שהם מסתבכים בפלילים. גם במקרה זה יצג את המקור בתיק האמור עורך דין המייצג דרך קבע את בני משפחת ג'רושי. עורך דין זה יצג גם חלק מבני המשפחה שהיו עצורים בחשד לרצח לאה קטאייב ודודתה נדזה גליבוב.

לאחר שחרורם של בני חמולת ג'רושי בתיק הרצח, כדי שלא לחשוף מקור משטרתי, החל "מרוץ" של בני החמולה לאיתור המקור, שעל פי חשדם סיפר על מעורבותם באירוע הרצח למשטרה. מכאן לא מן הנמנע שהחשד נפל על מקור זה מתוך הצלבת נתונים, וסברת החשודים שאם מקור ב' קשור לתיק האמצעי לחימה, ייתכן שהוא גם המקור בתיק הרצח.

בנובמבר 2006 - חודש לאחר רצח סלהוב - נרצח המקור ונגד רוצחיו לא הוגדש כתב אישום. אחד מכיווני החקירה הוא שהמקור נרצח בידי ארגון ג'רושי.

(ריטמן, 2014, עמ' 39-38; מבקר המדינה, 2011, ע' 16).

הדרך לחקירת מבקר המדינה...

ניצב משנה ישראל אברבנאל שימש כשנה לאחר שני מקרי הרצח בתפקיד ראש מחלק איסוף וטכנולוגיה במטה הארצי, והוא היה האיש שמונה לבדוק את ההתנהלות המשטרתית. הדו"ח שחיבר הוגש באוגוסט 2007 לראש אגף החקירות והמודיעין דאז, יוחנן דנינו, פירט את שרשרת התקלות שהביאו לדעתו לרצח: "כל האמור מביא אותי לידי חשש כי ייתכן ש'הכתובת הייתה על הקיר' ולא עשינו דבר לטובת העניין"  (סניור, 2013).

דנינו הגיב לאחר חודשיים וכתב לאברבנאל כך: "אציין כי כבר לאחר האירוע הראשון בו נשקפה סכנה לחייו של אחד מהמקורות הנ"ל ביקשתי בשעתו מראש חטיבת המודיעין, לבצע בדיקה מעמיקה של האירוע לשם הפקת לקחים". על מכתב זה הסתמך אברבנל כאשר טען כי דנינו הודה בעצם, שידע בזמן אמת על האיומים על סלהוב (סניור, 2013):

[בתמונה: תשובת דנינו לאברבנל, מתוך: סניור, 2013]

מאוחר יותר, כאשר החלה בדיקת מבקר המדינה בעניין טען דנינו כי הנוסח היה "אומלל", וכי את מכתב התשובה לאברבנאל לא הוא ניסח אלא עוזרו, יואב תלם, והוא חתם עליה באופן אוטומטי. הוא טען כי "אותו אירוע היה זריקת הרימון על הימ"ר; וכי לא היה לו "צל של מושג אם יש פה סכנת חיים". העוזר יואב תלם (כיום ניצב משנה מכהן במשטרה) אישר את דברי מפקדו ולקח על עצמו את האחריות (סניור, 2013).

בעקבות פניית אברבנאל למבקר לינדנשטראוס נפתחה חקירה שארכה שלוש שנים תמימות, כשרוב החומר שנבדק נותר הרחק מעיני הציבור. במסגרתה, אף נערך עימות נדיר במשרד מבקר המדינה, ב-6 בינואר 2011, שבו עומת המפכ"ל דאז, דודי כהן, עם ישראל אברבנאל, בניהול מבקר המדינה דאז, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס וצוותו (זרחין, 2011).

בתום שלוש שנים פורסם הדו"ח (הדוח חסוי ואינו מופיע בין פרסומי המבקר באינטרנט), שבו הצביע המבקר על "ליקויים מערכתיים משמעותיים בתפקודן של יחידות משטרה". השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס הוטרד מ"תופעה בולטת של חוסר אמון בין גורמי משטרה שונים, בינם לבין עצמם, לרבות הבכירים שבהם" וציין כי "יש מקום גם לשיפור משמעותי בהטמעת ערכים של תרבות של תחקיר והפקת לקחים".

למרות זאת, לא הטיל המבקר אחריות אישית קונקרטית על איש, אך הזכיר ש"האחריות הכוללת לדרך ההתנהלות רובצת מטבע הדברים תמיד לפתחו של הדרג הפיקודי העליון של המשטרה" (סניור, 2013).

לסיכום

רוב העיסוק התקשורתי בפרשה היה באחריות הבכירים לרציחות. אולם, היא חמורה הרבה מעבר לאחריותו של קצין זה או אחר בגין מעשה או מחדל: היא מסמנת את סופה של תקופה: את השתנות התנאים שאפשרו למשטרה להפעיל מקורות אנושיים (יומינט)! 

בסוגיה הזו מתמקדת עבודתו של ניצב רוני ריטמן: דילמת המודיעין המשטרתי והשפעתה על הביטחון האישי והלאומי, שניתנת לקריאה ואף להורדה באתר זה.

הצורך לחשוף מקורות בבית המשפט יצרה מצב לפיו אין למשטרה יותר דרך להגן על מקורות. שני הרציחות אותתו למשטרה, שהמשך העבודה בשיטה שאבד עליה הקלח, כורתת את הענף המרכזי עליו היא יושבת.

בהיבט הערכי, בתנאים הנוכחיים הסתמן מצב חדש: המשטרה היא זו שגורמת לחשיפתם של המקורות, ואחראית לנזק שנגרם או לנזק שייגרם להם בעתיד...

מקורות והעשרה

• סניור אלי (2013), המיליונים שמסתירים את רצח הסוכן של דנינו, 04.10.13, ynet.
• זרחין תומר (2011),היום ייערך עימות חריג בין המפכ"ל דודי כהן לנצ"מ ישראל אברבנאל, הארץ, 06.01.2011.
• פלג גיא (2009), חשיפה: קצין משטרה מאשים - המפכ"ל גרם לרצח שני סוכנים, חדשות 2, 26/01/09.
• אסנהיים עומרי (2009), תיק אברבנאל, חדשות 2, 28/12/09.
• מבקר המדינה (2011), סיכום בירור תלונות בקשר להפעלת מקורות משטרתיים שנרצחו, תל אביב:  משרד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור, מרץ.
• רוני ריטמן (2014), דילמת המודיעין המשטרתי והשפעתה על הביטחון האישי והלאומי: הצורך להבטיח משפט הוגן כערך עליון בהליך הפלילי מול הצורך בשמירה על חסיונם, חייהם וביטחונם של מקורות, גלילות: המכללה לביטחון לאומי, צה"ל, עמ' 39-38.