[יצחק רבין בעצרת בכיכר, לפני הירצחו. התמונה היא צילום מסך מכתבת כאן 11: הדקות האחרונות בחייו של יצחק רבין]

[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר ג'וקופוסט. למאמר המקורי לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על יצחק רבין ומורשת רבין באתרנו, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 30 באוקטובר 2020

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

האמת היא רק סיפור אחד בתוך מגוון של סיפורים... המשפט הזה נכון במיוחד לסוגיית מה שמכונה מורשת רבין. אם היה רבין יורד אלינו ממעל, ומנסה לצייר את דמותו החדשה מתוך מילותיהם של "ממשיכי דרכו", היה מן הסתם מאדים, בדרכו הביישנית, ומגחך במבוכה.

די להבין את הרקע לצמיחתו של יצחק רבין וללמוד את קורותיו על מנת להבין, שבין הדמות המצטיירת לנו מתוך המורשת, לבין האיש עצמו אין מאומה. רבין - תלמידם של ברל כצנלסון ויצחק שדה, שהתחנך על ברכי התורה המהפכנית של אחדות העבודה - רחוק מלהיות ליברליסט [בלי בגצ ובלי בצלם; הדיבורים על יתרונות הדיקטטורה הסינגפורית; ועל חוסר הצורך באיגוד מקצועי (ביילין, 2015)] והוא גם לא רודף שלום בלתי נלאה. הוא ממש לא שמעון פרס, ובטח שאיננו יוסי ביילין. הוא רחוק מהם כרחוק מזרח ממערב. החזון שלו היה מקסימליסטי ודומה לחזונו של בן גוריון, אבל כמוהו הוא הבין - שכמו בריקוד ולס טוב - נכון לעתים גם ללכת אחורה לפני שמתקדמים שוב, וכמעט תמיד כדאי להעז, אבל תמיד לקחת מרווחי ביטחון.

[הצילום הועלה לויקיפדיה על ידי צה"ל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

אהבנו לדבר על קור הרוח של יצחק רבין. אהבנו להישען עליו... אבל  בניגוד לתדמיתו, הוא היה איש שהרבה לטעות. הקריירה שלו - מימי מלחמת השחרור - רצופה טעויות, וספקות עצמיים מתמידים, אם הוא צועד בדרך הנכונה:

• הקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה נחשבת לכל הדעות לבעייתית [יוסי ביילין (2015) כינה אותה לאחרונה "כישלון בכל מובן"], והיא הסתיימה בעליית הליכוד לשלטון;
• את מה שמכנים הפלסטינים "האינתיפאדה הראשונה" בסוף שנות ה- 80, איחר לזהות. הוא לא קיצר את שהייתו בארצות הברית כנדרש, ואיחר בתגובותיו. כך נותרה היזמה בידי הצד הפלסטיני, עד שהיא מיצתה את עצמה.
• כשחזר לכיסא ראש הממשלה, נפל למה שמכונה פרדוקס או אשליית השליטה: הוא הידק את הפיקוח על אנשיו (נאום ה"אני אנווט" שנשא בערב הניצחון...). אבל, בעולם דינאמי, המשתנה במהירות, ככל שאתה מהדק שליטה אתה מאבד אותה. התוצאה: המשא ומתן עם הפלסטינים התנהל בנתק מוחלט ממנו, בלי שיוכל לנווט אותם כפי שרצה באמת!

יצחק רבין והסכמי אוסלו

רבין לא אהב את הסכם אוסלו הראשון, שהובא אליו, כאמור, כבר "מבושל", אבל אהב את שבירת המסגרות ואת התעוזה שבו. הוא הבין שזו הזדמנות לשינוי, וברוח המהפכנות של אחדות העבודה הסכים לקחת סיכון מחושב. הבעיה היא שמרגע שהסכים, המאורעות היו חזקים ממנו, והוא איבד שליטה על התהליך.

חשוב להדגיש: הסכם אוסלו לא היה, כדברי דוברי הימין, "כישלון ידוע מראש ואסון ידוע מראש" (ראו למשל: עברי, 2015). הוא אכן יכול היה להצליח, אם הצד הישראלי היה "משחק" נכון, בלי הנאיביות שמאפיינת בשני העשורים האחרונים את מנהלי המשא ומתן מטעמנו, ותוך ניצול חכם של נסיבות בין לאומיות חריגות.

אבל, לצורך כך נדרש ניהול נכון של האירועים. רבין נפל פה למלכודת ה"חפיפיות" הישראלית, עליה התריע לא מעט בעבר: תכנון אסטרטגי, בוודאי ברמה הלאומית, חייב להיות דינאמי ומתמשך לאורך זמן. לא מתכננים, הולכים לגזור קופון על הבמה בסטוקהולם, ומאז, מאפשרים לדברים להתנהל בעצמם ולצאת משליטה...

ניכר היה בו ברבין, שהבין כבר בהתחלה, כי יאסר ערפאת הוא נקודת התורפה של ההסכם. הפנים של רבין הסגירו תמיד את מחשבותיו. שימו למשל לבכם, למשל, לפניו של רבין בתמונה שלמטה: ברגע החגיגי של חתימת ההסכם, על מדשאות הבית הלבן, הוא אינו שמח ואינו מרוצה. הוא מודאג, ולוחץ את ידי ערפאת כמי שכפאו שד...

[התמונה מתוך אתר הכנסת; שם הצלם אינו מוזכר]

עתה השוו זאת, למשל, לפניו של רבין בעת חתימת הסכם השלום עם ירדן, באותו מקום. ראו עד כמה הוא מתענג על האירוע:

[התמונה מתוך אתר הכנסת; שם הצלם אינו מוזכר]

טעויות מצטברות...

מי שאיננו סומך על הפרטנר שלו מכין "תכנית ב'" ומשתף אותה עם מנהיגי המעצמות ומדינות ערב המתונות, בבחינת, כך נעשה אם נהיה חייבים, והלוואי שלא נזדקק... אבל בניגוד לנדרש, לרבין הייתה תכנית אחת בלבד (!), ומרגע שקרסה, קרס המערך הישראלי כולו (מזכיר מאוד את רגע הירצחו של באשיר ג'ומאייל במלחמת לבנון השנייה כאשר האופציה היחידה, עליה "שיחקה" ישראל, נעלמה ברגע מהזירה והכל קרס...).

כך, כשהוצפו עריה של ישראל בדם יהודים של תקופת "האוטובוסים המתפוצצים", נותר הממשל הישראלי ללא תכנית אפקטיבית ונגרר לכאוס, לגמגום ולחזרה על מנטרות עקרות, שהקטינו מאוד את התמיכה הציבורית בהנהגה.

שני דברים חישקו את יכולת התגובה של יצחק רבין:

• הראשון: הסכמתו לקבל - כבר באותה עת - את פרס נובל לשלום, ביחד עם יאסר ערפאת ושמעון פרס. מרגע שאתה מזוהה עם הפרס, כל מעשה הנתפס כסותר את השלום ייתפס רע מבחינה בינלאומית (ברק אובמה מצא עצמו במצב דומה, כאשר נאות לקבל את ה"נובל" כבר בתחילת כהונתו, ונאלץ לפעול כל הקדנציה על מנת להצדיק אותו לכאורה). פרס נובל העצים מאוד את דמותו של יאסר ערפאת. הוא הרים אותו מאשפתות התמיכה בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ הראשונה, ומיצב אותו כ"עושה שלום" (peace maker) שווה במעמדו לרבין. אחרי הטקס כבר קשה היה לסדוק את הדמות הזו מבחינה בין לאומית. עתה, נדרש היה אירוע יוצא דופן על מנת "לשבור את הכלים" עם ערפאת, מבלי לאבד את אהדת העולם.
• השני: איום הבחירות המתקרבות. רבין כבר הבין את מה שפרס וביילין, אדריכלי ההסכם, טרם הפנימו: שההימור נכשל. עזר וייצמן הפציר בו מכל במה, לעשות פסק זמן למחשבה ביישום ההסכם, אבל, רבין חשש לזגזג ודבק במה שיש. כך התחיל התהליך, שלא נעצר עד היום, לפיו הצד הישראלי הוא הסנגור הטוב ביותר של צעדי הפלסטינים, בעוד הם מותחים את החוט עוד ועוד...

מרגע שהתגלו ההפרות הפלסטיניות, אם היה רבין מתעקש על "קוצו של יוד" ביישום ההסכם, ייתכן מאוד שזה היה מצליח. מבחינה זאת, צודקים אולי אנשי מחנה השלום, הסבורים שאם יצחק רבין לא היה נרצח, היה מגיע עם ערפאת להסכם קבע (ביילין, 2015).

אבל רבין החליט לחכות לאחרי הבחירות... והזמן אזל (אם רבין לא היה נרצח והסקרים היו מנבאים את מפלתו הקרובה, יתכן מאוד שהיה פועל כבר לפני הבחירות לעצור את יישום ההסכמים ולכנס וועידה בינלאומית שתחייב את הפלסטינים להתאפס...).

לסכום

כולם הפסידו לטעמי בסיפור הרצח:

• מדינת ישראל איבדה את תמימותה לנצח, ומקריסת המרכז השפוי וירידת מעמדו, ניזונו הקצוות והגורמים ההזויים שמכתיבים את סדר היום שלנו היום...
• הימין איבד את האיש היחיד, אולי, שיכול היה לעצור את התהליך - אם לא היה עובד - ועדיין להישאר לגיטימי בעיני העולם.
• השמאל הוא המפסיד העיקרי מהרצח: הוא נכנס בעקבותיו לסחרור והידרדר לכאוס. במקום להבין את משמעות הפסדו של שמעון פרס בבחירות שהתקיימו לאחר הרצח, ואת העובדה, הברורה לכל, שהפלסטינים עשו בהסכמי אוסלו שימוש לא ראוי להשגת אינטרסים הפוכים, הם המשיכו לדקלם באדיקות את אותם משפטים, שסיפרו אז על הבמה בכיכר מלכי ישראל, על סף הרצח. התוצאה - פער רלוונטיות הולך וגדל בינם לבין רוב הציבוריות הישראלית, ואבדן מעמדם כהנהגה פוטנציאלית אלטרנטיבית.

אז מהי מורשתו האמתית של יצחק רבין?

לטעמי, לא המשפטים שנשא על הבמה בכיכר, אלא הצעדים הנכונים שרבין ביצע ואותן טעויות שהבין שעשה, ערב מותו, אבל לא הספיק לפעול על מנת לתקנן:

• כמו שרבין אימץ את הסכם אוסלו - תוכנית השונה מאוד ממה שהדגיש והאמין עד אותו רגע - כי הבין שהתנאים השתנו, אסור לנו לקדש באופן אוטומטי פתרונות בני עשרים שנה ויותר. עלינו לשאול כל העת: "מה השתנה", ולהשתנות בהתאמה. בדינאמיות המאפיינת את חיינו, הסיכוי - שמה שהתאים לפני עשרים שנה יהיה רלוונטי גם עתה - הוא קלוש...
• מהלך מדיני מחייב משא ומתן מקצועי והבנה שאנו חיים בבזאר מזרחי, שבו ככל שאתה רוצה יותר, המחיר עולה יותר ויותר, עד שהמחיר הופך את הסיפור לבלתי כדאי... על כן, דווקא לאוהבי השלום, השימוש בו כדגל וכסלוגן גורם נזק עצום!
• הסכם מדיני - כמו חוזה להשכרת דירה - חייב להכיל סנקציות משמעויות על הפרות, והוא מחייב אכיפה ודקדוק על קוצו של יוד, בייחוד באזור כמו שלנו.
• מהלך מדיני משמעותי הוא עניין לניהול שוטף של עשרות שנים, ולא עניין של זבנג וגמרנו!
• הסכמי שלום הם שבירים מטבעם, בעיקר באזורנו (למשל, לא היה למשל חסר הרבה, שישראל הייתה מתחילה לבנות מחדש כוח שריון משמעותי בדרום, אם המשטר במצרים לא היה מתחלף...). לכן, השבירות הזו צריכה לעמוד לעיני הנושאים והנותנים בזמן אמת, ולהיות מתורגמת לאמצעי ביטחון, והיה וההסכם יקרוס. זה לעולם לא יהיה הסכם שלום נוסח זה השורר בין גרמניה ושוויץ...
• ואולי גם, שפרסים מחלקים בסוף הדרך. לא בתחילתה...

[לקובץ המאמרים על יצחק רבין ומורשת רבין באתרנו, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• ביילין יוסי (2015), מה רבין היה אומר, ישראל היום, 30/10/15, ע' 8.
• עברי אבישי (2015), דעה: האמת הלא נעימה על רצח רבין, חדשות וואלה, 26/10/15.
• • אדם רז (2016), למה לא מדברים על האלטרנטיבות לאוסלו, הארץ, 27/1/16.
  • ביילין יוסי (2016), אם לא היה נרצח, ישראל היום, 3/11/16.