[בתמונה: מהיכן מגיעים בני האדם למדרגה כזו של רוע? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי KELLEPICS לאתר Pixabay]

[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר 929, והוא מופיע פה באישורם ובאישור המחבר] [לאוסף המאמרים על פרשת 'פילגש בגבעה' ומשמעויותיה, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 29 באפריל 2022

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

שלושת הפרקים האחרונים בספר שופטים (יט-כא), משרטטים בזעקה, זוועה חברתית רבת פנים. התיאור החי במלוא צבעיו, במיקוד מפורט ואכזרי, יכול למשוך את התבוננותנו, אל גווני הגוונים של הסבל האנושי, החל במעמדן של נשים-פילגשים, וכלה ברוע האנושי בשיאי ביטויו, בהתלהטות יצרים המונית, ברחובה של עיר. גם המלחמה המתרחשת בין השבטים כמלחמת אחים, יכולה למשוך ולהסיט לעיון מקצועי בטכסיסי מלחמה.

לכל אחד, תימצא בסיפור נקודת אחיזה אל טלטלות חייו. גם אני אמשיך בקו שהובילני מראשית הדרך - עיון בספר שופטים כאספקלריה לתהליכי התהוות פוליטית, כמבוא לתאוריה פוליטית.

סיפור המעשה מתמקד באיש מבני שבט לוי, שנקלע עם פילגשו לעיר של בני שבט בנימין. שם, נאנסת הפילגש באכזריות על ידי תושבי העיר ולאחר מכן מתה. בעקבות האירוע פרצה מלחמת אחים, שבמסגרתה כמעט וחוסל שבט בנימין בידי שאר השבטים.

[להרחבת המושג 'התהוות', לחצו כאן]

[בתמונה: הלוי ופילגשו נכנסים לעיר "גבעה". ציור משנת 1250; הציור הוא נחלת הכלל]

את שלושת הפרקים פותחת וסוגרת הכרזה פוליטית:

"ויהי בימים ההם ומלך אין בישראל..." (י"ט, א'), כך נפתח הסיפור ונסגר במילים: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים כ"א, כ"ה). מועצם כך המסר השזור בספר מראשיתו, בגלוי ובסמוי, ומגיע לשיאו בהדגשת שלוש סוגיות יסוד בטבעם של אדם וחברה:

1. אנרכיה: מעשה פילגש בגבעה, כטענה בסיסית על טבע חברת בני האדם, עד להיכן היא מסוגלת ועלולה להתדרדר בהעדר חוק ושלטון אפקטיביים.
2. מלחמת אחים: באלו נסיבות ועילה פורצת מלחמת אחים? באלו תנאים היא ניתנת להצדקה?
3. לכידות לאומית: פרשת דרכים, בין תהליכי פרוק והפרדות, לבין סיכוי להתהוות איחוד בין שבטי. מהם תנאיי היסוד ללכידות לאומית? בין לכידות משתנה על בסיס אינטרסים, לבין לכידות על בסיס ערכים משותפים.

פילגש בגבעה - מהיכן מגיעים בני האדם למדרגה כזו של רוע?

לפנינו שאלה עתיקת יומין, כימי תולדות האדם: האם הטוב הוא המצב הבסיסי הנורמלי והרוע מתהווה כסטייה רגעית, כסוג של תאונה ברצף נסיבות אקראי; או להפך: הרוע הוא מצב היסוד, והטוב מתגלה לעתים, כהארה רגעית, הנמוגה בחשכה, כמו כוכב שביט.

בדיון הזה סובב גם הוויכוח בין אברהם לבין האלוהים בשאלת סדום. התעקשותו של אברהם - להציל את סדום בעבור חמישים הצדיקים, ואפילו רק למען עשרה צדיקים - מושתתת על בסיס אמונתו באדם כישות מתהווה ונתונה לשינוי - לטובה כמו לרעה. אברהם האמין, שגם בעשרה צדיקים בלבד, טמון הפוטנציאל לשנות לטובה את כל יתר אנשי העיר. השאלה בתמציתה היא מי מנהיג את הלך הרוח הסוחף את ההמון ואלו כלים נדרשים לכוחות הטוב, בשאיפתם לכוון ולשלוט בעוצמת ההמון. מנקודת מבט זו, אבקש לבחון את הדרך בה מספר ספר שופטים, את הזוועה שהתרחשה באותו לילה בגבעת בנימין.

[לקובץ המאמרים אודות אברהם מייסד האומה, לחצו כאן]

[בתמונה: הלוי מוצא את פילגשו המתה בפתח הבית, 1839. התמונה היא נחלת הכלל]

לא ניתן לקרוא את סיפור פילגש בגבעה, ללא סיפור סדום ברקע, בכל ממדיו

בקריאה אינטר-טקסטואלית בהתכתבות בין שני הטקסטים - על מה שנכתב ומה שלא נכתב - נרקמת עוצמתו הגלויה והסמויה של סיפורינו:

• כמו לוט בסדום, היוזם את הזמנת המלאכים להתארח בביתו (בראשית י"ט, א'-ג') גם הזקן בגבעה יוזם דיבור עם האורחים ומזמינם לביתו, ככתוב: "ויאמר האיש הזקן, שלום לך רק כל מחסורך עלי, רק ברחוב אל תלין." (שופטים י"ט, כ').
• גם לוט, גם הזקן אינם בני המקום, והכתוב נותן לכך ביטוי, בניכורם של אנשי העיר אל לוט ואל הזקן, ככתוב בסיפורנו: "והאיש מהר אפרים, והוא גר בגבעה ואנשי המקום בני ימיני." (י"ט, ט"ז).
• בשני הסיפורים, כאשר מצב העניינים הסתבך - לנוכח ההמון שסבב את הבית ודרש את הוצאת האנשים - גם לוט גם הזקן ואורחו בעל הפילגש, הציעו באופן תמוה ומזוויע, הצעה זהה. לוט הציע: "הנה נא לי שתי בנות, אשר לא ידעו איש, אוציאה נא אתהן אליכם, ועשו להן כטוב בעינכם" (בראשית י"ט, ח'). הזקן המארח הציע: "הנה בתי הבתולה ופילגשהו, אוציאה נא אותם וענו אותם ועשו להן כטוב בעינכם" (שופטים י"ט, כ"ד).
• שני המארחים השתמשו באותן המילים: "אל אחי אל תרעו נא" (שופטים י"ט, כ"ג) ובסיפור לוט: "ויאמר, אל נא אחי תרעו" (בראשית י"ט, ז').

[בתמונה: מהפכת סדום ועמורה, יצירתו של ג'ון מרטין; התמונה היא נחלת הכלל]

כיצד ולהיכן נמוגה דת אברהם?

לפנינו סדום במלוא רשעתה, כשהיא מתגלה במלוא עוצמתה בשבט משבטיי ישראל - בני אברהם. כיצד ולהיכן נמוגה דת אברהם? על אברהם - שבאמצע דיבורו עם הקב"ה, בתחילת פרשת וירא - אשר ביקש מאלוהים שימתין לו, כי זיהה שלושה אנשים, ורץ להזמינם לאהלו, דרשו חז"ל באומרם: "מכאן שחשובה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה". (שבת קכ"ז .). הכנסת אורחים, כביטוי עילאי של חסד, הייתה מוקד עיקרי לפעולתו של אברהם בכל מקום בו נטע אהלו. בכך, זכה לחבר במעשיו שמיים וארץ, כנאמר במדרש: עד שלא בא אברהם לא היה הקב"ה אלא אלוהי השמיים, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ" (רש"י בראשית כ"ד, ז'). אברהם במעשיו עשה אותו אלוהי הארץ.

בקו הגיוני זה, פורש האיסור "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי, לא יבוא להם בקהל ה', עד עולם" (דברים כ"ג, ד'). התורה הציגה הנמקה סיבתית בהירה: "אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך, בצאתכם ממצרים" (דברים כ"ג, ה'). לכאורה ניתן היה לחשוב, שאין להתחתן עם בני עמון ומואב בשל היותם ממזרים, בני גילוי העריות של לוט ובנותיו, אלא שהתורה בנימוקה תלתה הכל בהימנעותם מהכנסת אורחים. מכאן למדו חז"ל: "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואביה". מי שלא קידם את בני ישראל בלחם ובמים היו הזכרים ולא הנשים. לפיכך, רק עם הזכרים אסרה התורה להתחתן. כאן מתכנסת תמצית עבודת ה' של אדם - בהתהלכותו לפני ה' בארצות החיים - למצוות הכנסת אורחים.

גם הרמב"ם (ראו תמונה משמאל) בפרק המסכם למורה-נבוכים, בסיכום מסע התבוננות ארוך ומורכב על אודות ידיעת ה' ודרכיו, העמיד הכל על עשיית צדקה וחסד, בהדגשת דברי ירמיהו: "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי." (ירמיהו ט' כ"ב-כ"ג).

[תמונת הרמב"ם משמאל היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Guillaume Mangeret לאתר flickr]

והוסיף שם: "חסד משפט וצדקה בארץ כי לה' הארץ, שהשגחתו גם בארץ, ולא כטענת עזי הפנים הסוברים שהשגחתו יתעלה פוסקת אצל גלגל הירח ושהארץ על מה שבה מופקרת" (מורה-נבוכים פרק אחרון). כאן טמונה גם תכלית הציווי לאברהם: "קום והתהלך בארץ". כלומר, אין להסתפק בעצם התנועה הפיזית במרחב, אלא יש להתהלך מתוך עשיית המעשים הראויים, בצדקה וחסד.

התנהלות אנשי הבלייעל בגבעה, כשלה במבחן המוסרי, לא רק באי עשיית חסד, אלא בהתנהלות אקטיבית שנראתה כמונעת מן הרוע המוחלט. פעולתם ביטאה בהיבט זה, העדר מוחלט של יתרון מוסרי של בני אברהם יצחק ויעקב על פני יתר העמים, בכלל זה אנשי סדום.

השאלה הגדולה המתעוררת בקורא לנוכח הסיפור, היא כיצד הגיעה רעתם של אנשי גבעת בנימין, עד כדי רעת סדום?

לפתיחת הפרק באמירה: "ויהי בימים ההם ומלך אין בישראל", קיים אפוא, תפקיד מכוון בהפניית הקורא אל האופן בו יפרש ויבין את מקור היווצרות הרוע. טמונה כאן טענה חברתית עמוקה המטילה ספק ביכולתה של חברה להתקיים בצדקה וחסד ובעשיית הישר והטוב בעיני האלוהים, רק מכוח תודעה מוסרית אישית ורצון טוב. הטענה היא שגם אם יש בחברה אנשים יראי אלוהים- ללא מסגרת שלטונית מסדירה, כופה ומכוונת, לא תיווצר ולא תושג חברת מופת.

[בתמונה: להיכן נמוגה דת אברהם? תחריט עץ מעשה ידי אפרים משה ליליין. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי היוצר, והיא נחלת הכלל]

מלחמת האחים- באלו נסיבות פרצה?

"מלחמה הנה עתיקה כקיומו של המין האנושי; שלום הוא המצאה מודרנית". כך אמר הנרי מיין (Henry James Sumner Maine) (בתמונה משמאל), שופט בריטי בן המאה ה- 19.

[בתמונה משמאל: השופט Henry James Sumner Maine. התמונה משמאל הועלתה לויקיפדיה על ידי Lowes Cato Dickinson, והיא נחלת הכלל]

על הפסוק "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד" (ויקרא כ"ו, ו'), בשאלה המתעוררת, מדוע גם במצב השלום מובטח "ורדפתם את אויבכם" (שם פסוק ז'), הסביר 'אור החיים':  "ונתתי שלום בינכם". גם בין אחים,

מצב השלום רחוק מלהיות מובן מאליו. ובכל זאת, מלחמת האחים - בעוצמה ובהיקף שפרצה בעקבות מעשה פילגש בגבעה, הייתה חסרת תקדים בתולדות בני ישראל.

מלחמות פורצות בדרך כלל, מתוך קונפליקט על משאביי קרקע, מים, רכוש וכסף. לעתים, הן מתעוררות מתוך מאבק לחרות, או בשם רעיונות דתיים. גם על כבוד ועל אהבת אשה יוצאים למלחמה כמו במלחמת טרויה. אולם. מלחמתם של שבטי בני ישראל בשבט בנימין, הייתה ייחודית, היא הייתה אולי המלחמה הראשונה בתולדות האדם, שנסובה על דרכה המוסרית הבסיסית ביותר, האוניברסלית ביותר, של חברת בני אדם.

עשר שנים נלחמה קואליציית מלכי יוון נגד טרויה. זו הייתה מלחמת אחים יוונית, והיא התרחשה רק בגלל הלנה היפה - אשת  מנלאוס מלך ספרטה - שנטשה לטרויה, באהבתה לפאריס, בן מלך טרויה. שבטי יוון נקראו למלחמה לנקום את השפלת מנלאוס שנתמך באחיו - המלך אגממנון - שאף הנהיג את צבא הקואליציה היווני.

[בתמונה: אהבת הלנה ופריס. ז'אק לואי דייוויד. התמונה היא נחלת הכלל]

מלחמה לשם קביעת נורמה מוסרית...

מלחמת האחים התנ"כית, לעומתה, לא התרחשה על אהבת אשה, היא לא הונהגה על ידי מלכים שואפי נקמת כבוד, היא גם לא כוונה למען עשיית צדק לפילגש שעונתה למוות בידי ההמון בגבעה, או לבעלה, שהיה רק אדם מן הישוב: "איש לוי, גר בירכתי אפרים" (שופטים י"ט, א'). לראשונה בתולדות החברה האנושית, מלחמה פרצה למען ביעור הרוע, במאבק על קביעת הנורמה המוסרית של שבטי ישראל.

ההתגייסות למלחמה הייתה מקיפה: עשרים וששה אלף בני בנימין, בתוספת שבע מאות איש בני הגבעה, התייצבו כנגד ארבע מאות אלף איש שולף חרב מבני ישראל. ההיענות למלחמה בשני הצדדים היתה מלאה. על הענות שבטי ישראל מתואר: "ויאסוף כל איש ישראל, אל העיר כאיש אחד חברים" (שופטים כ', י"א); ובתלמוד אמר ר' יהושוע בן לוי: "הכתוב עשאן כולן חברים" (חגיגה כ"ו). גם מחיר המלחמה מתואר כאסון רחב היקף. ביום הקרב הראשון, בלבד, נפלו עשרים ושנים אלף, במחנה שבטי ישראל.

כיצד הוצדקה המלחמה? בסדר העניינים, הדגיש המספר את ההצעה התקדימית שקדמה למלחמה: "וישלחו שבטי ישראל אנשים בכל שבטי בנימין לאמור, מה הרעה הזו אשר נהייתה בכם. ועתה תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם ונבערה רעה מישראל" (כ', י"ב-י"ג). זו ההצדקה המוחלטת למלחמה: אילו רק נאוותו אנשי בנימין להצעה זו, המלחמה הייתה נמנעת. במקום הזה, יותר מבכל רצף הסיפור, הובלט בדרכו הסמויה של מספר ספר שופטים, חסרונו של שלטון מרכזי, שהיה נדרש, כמצופה משלטון, לכפות סדר, לעשות משפט צדק, ובאירוע זה לתבוע את הסגרת בני הבלייעל ולמצות עמם דין. בהעדר שלטון ממשי בעל יכולת שכזו, פרצה המלחמה הנוראה.

[בתמונה: לראשונה בתולדות החברה האנושית, מלחמה פרצה למען ביעור הרוע, במאבק על קביעת הנורמה המוסרית של שבטי ישראל... [תמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Pixabay לאתר fexels]

פרוד ואחדות - בין ברית גורל לברית יעוד

על פרשת הדרכים - רגע לפני פרוד מוחלט בין שבטי ישראל, בהעדר אחדות גורל, ובהעדר שלטון מרכזי, מתוך משבר פילגש בגבעה - נוצר הכורח לאחדות. ידועה כיום ואף זוכה לשימוש חשוב, הבחנתו של הרב סולוביצ'יק (ראו תמונה משמאל), שהציע להבחין בין אחדות ישראל המונעת מברית הגורל המשותף; לבין אחדות ישראל המונעת מברית היעוד המשותף.

[תמונתו של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק משמאל, מאושרת לשימוש חופשי]

ספר שופטים מראשיתו ועד מסע המלחמה של בני דן, מתאר כישלון הולך וגובר של ברית הגורל. כבר בפרק א', יהודה עלה כמעט לבדו למלחמה על נחלתו. בהמשך - במלחמת דבורה נגד סיסרא - שבט ראובן נשאר בעבר הירדן, "לשמוע שריקות עדרים" וכך, בכל יתר המאבקים, מתפתח פרוד הולך וגובר. לא זו בלבד שלא נוצר לרגע ליכוד שורות אקטיבי בין שבטי, אלא שהעדר סולידריות הוביל לדוגמה את בני יהודה, להסגרת שמשון לידי פלישתים.

זו תמצית הספר: מאז מות יהושוע, יכולת ההתלכדות הבין שבטית, הלכה ונמוגה. זוועת מעשה פילגש בגבעה חוללה מחדש אחדות סוחפת. בבחינת מניעיה - בין אחדות ברית גורל לבין אחדות ברית היעוד - נראה כי דווקא החרדה לסדר המוסרי, כעניין של תפיסת יעוד, היא שעמדה כאן, בבסיס האחדות.

יש כאן אמירה משמעותית על הזיקה בין גורל משותף לבין יעוד משותף, בחיי חברה ואומה. לעתים, בהעדר יכולת מנהיגותית להתוות לחברה יעוד מוסכם ומשותף, נוטים מנהיגים להתבסס על יצירת שותפות מינימלית, הכרוכה באיום משותף היוצר גורל משותף, כמו בתאי הגזים באושוויץ. אחדות שבטי ישראל שהושגה ביציאתם למלחמת האחים - וביתר שאת באחדות המחודשת שנוצרה עם שרידי שבט בנימין בסוף המלחמה - מלמדת על כיוון הפוך:  יצירת אחדות על בסיס יעוד ערכי משותף, מובילה גם למילוי תוכן אקטיבי בעל ממשות לתודעת הגורל המשותף.  במקום ברית גורל המובילה לברית יעוד, כאן לקראת סיום ספר שופטים קרה ההפך.

לפנינו שיעור בעקרונות ליצירת אומה ולהנהגתה: במקום להוביל אומה על בסיס שיח ההישרדות במכנה המשותף הקיומי הנמוך ביותר, מוטב להעמיד תחילה חזון ערכי מלכד. בן גוריון עמד על כך בכל ממדי התנהלותו, בהצבת הדרישה לקיום חברת מופת, כתנאי לתוכן מלכד שיצדיק את המאמץ העצום, הכרוך בעצם הגנת הקיום.

[בתמונה: דוד בן גוריון - במקום להוביל אומה על בסיס שיח ההישרדות במכנה המשותף הקיומי הנמוך ביותר, מוטב להעמיד תחילה חזון ערכי מלכד... התמונה: לע"ם, שם הצלם אינו מוזכר. מתוך אתר פיקיויקי]

שיעור זה מטיל אור חדש על דבריי התלמוד:  "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל, כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו, יוצאות ומחוללות בכרמים" (תענית ד'). חכמינו מנו סיבות למקורה של שמחה זו כשמחה לדורות והעיקרית שבהן, ביום זה, ט"ו באב, הותרו שבטים להינשא זה בזה, ובמיוחד לשבט בנימין, בסיומה של מלחמת האחים.

לתודעת גורל משותף נדרשת אם כן, זיקה הדדית בין יעוד ערכי משותף מצד אחד, לבין קיום ממשי משותף, עד כדי נישואים משותפים מצד שני. בחברה חקלאית, שבה הקרקע, כמשאב כלכלי עיקרי, מנוהלת במשטר הנחלות, נשמרה המגמה לשמר קשרי נישואים בתוך משפחות השבט.

כאן נוצרה תפנית: בפתיחת קשרי הנישואים לשבטים אחרים, נפתח פתח לרקמת מערכות קשרים חוצות מחיצות של זרות ואחרות. זו תפנית המחוללת את הזיקה הדינמית שאינה ניתנת להתרה, בין רוח לחומר, בין חזון לדרכי קיום, בין יעוד משותף לבין גורל משותף, בין אחדות לאומית הנותרת כרעיון מופשט, לבין צורות קיום חברתיות בעלות ממשות מאחדת.

ועדין, למרות האחדות שהושגה לרגע בתום המלחמה, מהדהדת בסיום הספר ההכרזה: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" (כ"א, כ"ה). בעם ישראל, גם בימיו של מלך, קריאה זו היא אזהרה מתמדת.

[לאוסף המאמרים על פרשת 'פילגש בגבעה' ומשמעויותיה, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• יחזקאלי פנחס (2014), התהוות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), על אברהם מייסד האומה, באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 11/11/18.