[מקור התמונה: Photo by Andrzej Mucka from Pexels]

[לאוסף המאמרים על 'משטרה בחברה דמוקרטית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על סמכות, אחריות ואחריותיות, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 25 בינואר 2021

ד"ר אבי ברוכמן שירת במשטרת ישראל בתפקידי פיקוד מטה והדרכה. בתפקידו האחרון שימש כראש המחלקה לשיטור קהילתי, בדרגת ניצב משנה. הוא עוסק במחקר ייעוץ והוראה בתחומי קרימינולוגיה ומערכת אכיפת החוק.

*  *  *

המילה אחריותיות (Accountability) משלבת בתוכה את המושגים: אחריות, מחויבות ומתן דין וחשבון – שילוב חיוני בדפוסי העבודה של כל ממשל הציבורי.

על אף שמדובר במושג חשוב בעולם המערבי מזה שנים, לא הייתה לו עד לאחרונה מקבילה בעברית ולא בכדי. בממצאי 'הועדה לבחינת מבנה המשטר' (ועדת מגידור), שפרסמה ממצאיה בינואר 2007, צוינה האחריותיות כאחד מחמישה כשלים מרכזיים בשיטת המשטר בישראל.

על בסיס המושג הזה התפתח בארצות הברית המושג אחריותיות משטרתית - Police Accountability, שהופך מושג שגור בפיהם של מפקדי משטרה ואנשי אקדמיה רבים. משמעו:

ניהול עבודת משטרה באופן אפקטיבי, וגם יעיל במידת האפשר, תוך קבלת אחריות אישית ומקצועית, ומתן דין וחשבון שוטף - מתוך פתיחות מקסימלית - למפקדים, לגורם הפוליטי הממונה, לגורמי בקרה ציבוריים ולציבור הרחב. היא רלוונטית לשוטר הבודד, כמו גם למפקדי המשטרה ולארגון עצמו.

מושג זה התפתח בארצות הברית, דווקא מתוך המודל הבעייתי של המשטרות האמריקניות ביחס למודל הבריטי המוצלח של המשטרה המודרנית החדשה בלונדון, שהקים הלורד רוברט פיל ב-1829 (ראו בתמונה משמאל).

[תמונתו של הלורד פיל משמאל היא נחלת הכלל]

המשטרות האמריקניות היו נגועות בפוליטיקה, בשחיתות ובחוסר אפקטיביות. בשנות ה- 30 של המאה הקודמת התחילה שם מהפכה בשיטור שכונתה: הרפורמה הפרופסיונלית. הרעיון המרכזי היה, ששיטור הוא מקצוע ככל מקצוע, יש ללמוד אותו, להתפתח בו והוא מחייב ידע וניסיון (כהערת אגב, זו אחת הבעיות של משטרת ישראל, שרחוקה מלהיות "ארגון לומד", אבל זה כבר נושא למאמר נפרד). תקופה זו הצמיחה מספר מפקדי משטרה מובילי שינוי. אוגוסט וולמר מפקד משטרת ברקלי בקליפורניה (בתמונה למטה).

לרפורמה זאת, יתרונות בצד חסרונות. בניגוד לייעוד המשטרה הבריטית (שהיה, שמירת הסדר, מניעת פשיעה ומתן שירות לאוכלוסייה), מובילי הרפורמה הגדירו את היעד של המשטרה כלחימה בפשיעה. השוטרים הפכו למקצועיים יותר, בעלי חזות ונראות מאיימת, והשתמשו בכלי רכב, בטלפונים ובאלחוט. בניגוד לשוטר הבריטי הרגלי, שיזם ומנע פשיעה, הם פעלו (לאחר הכנסת הרכבים למשטרה), בעיקר, באופן תגובתי לפניות הציבור (במידה רבה זהו המודל שעליו מתבססת משטרת ישראל...).

[התמונה באדיבות סמ"ר מיכאל ג'יי הולנד בדימוס (Sgt. Michael J. Holland) מהמחלקה ההיסטורית לחוג משטרת ברקלי]

רפורמה זאת יצרה ריחוק בין השוטר לבין הקהילה. השוטר תפס את עצמו כמשרת את החוק בלבד, ומכאן כל האמצעים כשרים, השוטר היה מחויב לשותפו - שבו היו תלויים חייו - ולארגון, ולא לאזרח. כך נוצרה תרבות ארגונית דיכוטומית, שהשוטרים עושים הבחנה בין "הם" (הקהילה על מרכיביה השונים) ו "אנחנו" (השוטרים): "אנחנו השוטרים, יודעים את המקצוע, יודעים איך להילחם בפשיעה , ויודעים מה אתם כציבור צריכים... אל תתערבו לנו בעבודה!" הניכור הזה קרוי "החומה הכחולה" בין המשטרה לציבור. על אחריותיות משטרתית לא היה, כמובן, מה לדבר...

[מקור התמונה: משטרת פורטלנד]

בצד העלייה בשעורי הפשיעה בארצות הברית החלה ביקורת ציבורית קשה על המשטרה. התגלו פרשיות שחיתות חמורות, שנבדקות על ידי מספר ועדות חקירה. למשל:

• ועדת וויקרשהאם, שהציפה בין היתר את תופעות השימוש המשטרתי בכוח מופרז כלפי אזרחים ונחקרים, ואת השחיתות המשטרתית ב"קדרה הפוליטית" של ראשי הערים;
• ועדת קנפ שבדקה את השחיתות במשטרת ניו יורק ב- 1971;
• ועוד..

את המונח "משטרה מושחתת" אני שומע, בתקופה האחרונה בכאב ובצער גם במקומותינו, מאזרחים מן השורה. זאת בצד הסקרים שמלמדים ש 70% מהציבור בישראל לא מאמין במשטרה וחבל...

[מקור התמונה משמאל: צילום מסך מתוך סרטון היו-טיוב: THE POLICE STATE HARASS CITIZENS JUST 4 BEING IN A PARKING LOT,WAKE UP SHEEP U R NOT FREE]

בארה"ב הבינו שחייבים רפורמה ושינוי, ואכן, משנות ה-80 של המאה הקודמת מתחילה להתפתח הרפורמה הקהילתית במשטרות העולם המערבי: ההבנה של המשטרה ומפקדיה שפשיעה ועבריינות הינם תופעה חברתית, ואין להם יכולת לבדם להתמודד מול התופעה, ומכאן שיש ליצור שותפויות ואחריות משותפת בין המשטרה לבין הקהילה, נבחרי הציבור המייצגים אותה וארגונים פורמליים ובלתי פורמליים העוסקים בנושא. כיוון שאין שותפות אמת ללא אחריותיות, הנה לכם תחילת הצמיחה של הצורך באחריותיות משטרתית.

עליית מדרגה בהצבת האחריותיות המשטרתית בראש סולם הדרישות ממפקד משטרה התרחשה עם היבחרו של רודולף גוליאני למשרת ראש עיריית ניו יורק בינואר 1994, ומינויו של וויליאם ברטון (ראו תמונה למטה) כמפכ"ל. השיטה העיקרית שבה השתמשו ג'וליאני וברטון ליצור שינוי במשטרה, להחזיר את הביטחון האישי לתושבים, ואת אמון הציבור, הייתה ה- "קומפסטט": תוכנית פיקוח ובקרה של המפכ"ל וראש העיר על התהליכים והביצועים של מפקדי המשטרה. כל מפקד רובע (משטרת ניו יורק נחלקת לרובעים), קיבל אחריות אישית על התמודדות מול תופעות פשיעה באזורו. כלומר, למפקד המשטרה מחויבות ואחריות הן כלפי הציבור והן כלפי הארגון (המשטרה). אחד הקטעים הקשים, אך החיוניים, בישיבות הקומפסטט התקופתיות היה הדחה של מפקדים שנתפסו באמירת שקר או באי דיוקים.

[ויליאם ברטון. התמונה באדיבות משטרת ניו יורק]

צעדים ראשונים להקניית אחריות אישית של קצינים על עבודת משטרה במשטרת ישראל נעשתה בימיו של ניצב אורי בר לב (ראו תמונה משמאל) כמפקד מחוז הדרום. אחד המודלים שהונהגו על ידו היה "מודל האחריות האישית על תאי שטח": גזרת התחנות חולקה לאזורים בעייתיים, והאחריות על כל אחד מהאזורים הללו נמסר כ"גזרת אחריות אישית" לאחד מקציני התחנה [להורדת המסמך לחצו כאן: מודל האחריות האישית על תאי שטח]. אולם, לאחר עזיבתו של בר לב, לא היה לכך המשך.

[מקור תמונתו של אורי בר לב משמאל: משטרת ישראל]

בשנים האחרונה סופגת משטרת ישראל ביקורת, על חוסר יושרה ובעיות אתיות במיוחד בקרב קצינים בכירים, ומתנהל ויכוח לגבי האחריות והמחויבות של הארגון עצמו ובכיריו. כל הנושאים הללו מתנקזים תחת הכותר של תרבות ארגונית קלוקלת.

הצורך בהעמדת האחריותיות המשטרתית בראש סולם העדיפויות נראית ברורה! אם המפכ"ל הנכנס יצליח בכך, הוא יירשם בדפי ההיסטוריה של משטרת ישראל כאחד המתקנים החשובים בתולדותיה.

[לאוסף המאמרים על 'משטרה בחברה דמוקרטית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על סמכות, אחריות ואחריותיות, לחצו כאן]