[תמונת גרשון הכהן היא צילום מסך מהרצאתו בכנס באוניברסיטת חיפה; תמונת חיים רמון נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי איציק אדרי, דוברות קדימה. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]
[לקובץ המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע' אודות ירושלים, לחצו כאן]
[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר nrg, והוא מובא פה באישור מערכת nrg.co.il והמחבר]
ב-6 בנובמבר פרסם חיים רמון מאמר במעריב, תחת השם: זו הדרך לשמור על ירושלים יהודית. רמון מציע פתרון מידי בירושלים, במתכונת רעיון ההיפרדות מהפלסטינים. במבט ראשון, אדם מן הישוב יטה להסכים עם הצעתו. לעין ישראלית ממוצעת, שלא העמיקה בנושא, ההצעה נראית לא רעה. היכן אם כן הבעיה?
בראשית ימי שלטון אולמרט, בחתירתו להמשך נסיגות ביהודה ובשומרון - במסגרת מה שכונה אז 'התכנסות' - הסביר חיים רמון לארי שביט: אני מאמין שיהיה שקט. אבל נניח שתהיה מלחמה, איזו מן מלחמה זו תהיה? צה"ל עם כל היכולות שלו מול 3000-3000 אנשי חמאס שמצוידים בלא כלום! אם הפלשתינים יוצרים עלי איזשהו איום אני כובש את הגדה המערבית ב-24 שעות. (הארץ, 24.3.2006).
ובכן היכן עומדת הבטחתו זו של חיים רמון, לנוכח שלוש המערכות שניהל צה"ל נגד חמא"ס בעזה בעשר השנים שחלפו מאז ההתנתקות מגוש קטיף? היכן היא מתיישבת עם התפנית הכאוטית המתחוללת במרחב הקרוב והרחוק, לנוכח המגמה שאיש אינו יכול לחזות את המשך התהוותה?
מה שמסוכן בהצעת רמון טמון בהגיונה החתרני, המוביל בתחכום פוליטי למימוש הפרדה כוללת בתוכנית שלבים:
- בשלב ראשון, לשמחת שוחרי ההיפרדות, ניפטר בירושלים מפלסטינים רבים, המהווים "נטל". בתוך כך, עם מימוש ברוטאלי של חלוקת העיר, נרגיל את המרחב להמשך המגמה, לקראת נסיגות נוספות .
- את ייצוב הביטחון, במאמץ למניעת ירי וטרור מן הכפרים שמהם נצא, נשתית לפי הצעת רמון על כוחות צה"ל שימשיכו לפעול, מידי יום מעבר לגדר, ביתר חופש פעולה.
האם חיים רמון ערך חישוב להיקף סדר הכוחות שיידרש מצה"ל בתנאים אלה לביטחון שוטף? האם מישהו נתן דעתו לתשומות שתידרשנה לאבטחת גדר כזו, במרחב עירוני, על המעברים שידרשו בה? הרי גדר לכשעצמה, ללא רצף פעילות בצמוד לה, עלולה להביא יותר נזק מתועלת.
בתופעת המלחמה, מתרחשת בעשור האחרון מהפיכה רב ממדית, מחידושים טכנולוגיים בתפוצת שוק נרחבת, כגון מערכות תקשורת סלולריות המיושמות בהפעלת אמצעי לחימה ברי השגה וכלה בהשבת הגרזן והסכין לארגז הכלים האפקטיבי. המלחמה - כמו התקשורת בעידן הסלולר והאינטרנט - עוברת תהליכי הפרטה. זירת המלחמה בהתרחשויותיה העיקריות, הולכת ומתמקמת במרכזי המרחב העירוני, בחיכוך מתוך ובין האזרחים. על האזרחים עצמם, במקום מגוריהם, ובתנועתם, הולך ומוטל חלק חשוב בעיצוב מגמות המאבק.
מדובר בתופעה גלובלית, המתרחשת לא רק בירושלים (ראו למשל: אוקראינה, גאורגיה, עיראק וכדומה). במסגרת התייחסות מקצועית זו, ל- 400 אלף המתיישבים במרחבי יו"ש ישנו תפקיד משמעותי בהענקת מסת נוכחות, הנוטלת חלק במערכת המטלות הכוללת להחזקת המרחב.
באורח חסר תקדים בהשוואה לכוחות צבאיים אחרים, צה"ל מפעיל ביהודה ושומרון סדר כוחות מצומצם. נוכחות המתיישבים, תורמת במובהק למיצוי האפקטיבי של צה"ל במרחב, כשהוא פועל שם קודם כל גם בהגנתו על המתיישבים שמעבר לקו הירוק, למען הגנת הריכוז העירוני הגדול ברצועת החוף!
תקפותו של רעיון הפירוז
בהיבטים רבים, רעיון ההיפרדות, כבסיס למענה ביטחוני, שייך להגיון מבצעי שמיצה עצמו במאה הקודמת. נבחן לדוגמה את מצבו של רעיון הפירוז. האם, אחרי כל מה שהתהווה בעשר השנים האחרונות, ניתן להמשיך ולדבר ברצינות, על מדינה פלסטינית מפורזת? אפשר אולי לוודא שמדינה כזו תהיה מפורזת מטנקים, תותחים, מטוסי קרב. אבל לא ניתן יהיה לוודא או לפקח על פרוז ממטעני נפץ, מרגמות, רקטות, טילים נגד טנקים וטילים זעירים נגד מטוסים.
בהיבט זה, הצעת רמון מונחת על קווי מתאר הגיוניים, השייכים למציאות שכבר אינה קיימת. מדוע אם כן לבקש ליישם רעיון זה בזירת ירושלים? האם ניתן להצדיקו, רק מתוך הדחף להיפטר מנטל הדאגה ל-200 אלף פלסטינים בעלי זכות תושב ישראלית?
האם אנו מדרדרים, במצב הנוכחי, את מדינתנו אל הדו-לאומיות?
בעקבות פרופסור יובל פורטוגלי בספרו מרחיק הראות משנות ה-90 "יחסים מוכלים", ביכולתי לתאר במודעות מלאה, כי בכל דרך מדינת ישראל היא מכבר דו-לאומית, השאלה היא באיזה היקף שטח נתקיים כמדינה, ובאיזו פרופורציה בין הלאומים. בכל דרך להערכתי, נכון לנו מאבק ואני אכן מעדיף את המאבק על זהותה היהודית של מדינת ישראל המתקיימת בין הים לירדן, על כל תושביה, על פני המאבק שעלול להתפתח עם פתרון שתי המדינות, במצב שיתכן וידרוש מסע מלחמה לשכם מקו נתניה חדרה, שנאלץ להניעו בקשיים מבצעיים ואסטרטגיים גדולים.
במקום הזה, על פרשת הדרכים, לא הנתונים הדמוגרפיים לכשעצמם, יכריעו את המחלוקת. בבסיסה, המחלוקת חושפת כמובן אי הסכמה בהנחות היסוד, בשאלה מה מבקשים היהודים במפעל שיבת ציון.
אולם בנוסף, מזדקרת כאן מחלוקת מעשית רצינית על עצם האפקטיביות הביטחונית, או על אשליית האפקטיביות הביטחונית, הטמונה ברעיון ההיפרדות. לפחות בעיני, רעיון זה, בחתירתו להסדרה מרחבית בינארית, הנכפית על מרחב שהיה מזמן להיברידי, כרוך בפרדיגמה שזמנה עבר.
