[למאמר המקורי באתר דואלוג]
ב-1 בדצמבר פרסם יותם הכהן באתרו, דואלוג, מאמר מצוין ומרתק על מקומו של החזון הארגוני באג'נדה של חברות.
חזון הוא קודש הקודשים של מקצוע הייעוץ ופסגת הצלחותיו – כל יועץ שמח לנסח את המשפט: "אנחנו עזרנו לחברה / לארגון / לגורם X לנסח את החזון שלהם". מקומו של החזון כל כך דומיננטי, שקשה לחשוב על כך שמישהו המציא את הרעיון שהזה שארגון צריך חזון.
אבל דווקא חיפוש בספרות הכללית בעניין יגלה לנו שמדובר ברעיון די חדש (מסתבר שהוא איתנו באופן נרחב רק משנות ה-80 של המאה הקודמת).
לפניכם גרף המבטא את הופעת הביטויים: "חזון ארגוני", "ייעוץ ארגוני" ו"ייעוץ אסטרטגי" בספרות הארגונית:
מתוך הגרף ברור, כי השימוש בחזון קשור באופן ישיר לעליית חברות הייעוץ האסטרטגי ולצמיחת מקצוע הייעוץ הארגוני. משמע, חזון ארגוני הוא משהו שיועצים ארגוניים עושים, ולא משהו שארגונים חייבים לעשות!
כפי שכתבנו בפוסט על אסטרטגיות להשפעה באקוסיסטם, אחד המיתוסים הרווחים והשגויים ביחס לארגונים מצליחים הוא שהעובדים צריכים לדעת לשרוק את החזון מתוך שינה. כלומר, אין שום מתאם בין היכולת של אנשי הארגון לצטט את החזון לבין מידת ההצלחה שלו.
זכור לי דיון עם מנהל של גוף ייעוץ שמסייע לארגונים לנסח חזון ואסטרטגיה, על כך שלעמותה מסוימת - שמספקת סיוע משמעותי לנכים - אין חזון, ועל כן צריך לסייע להם לנסח אחד כזה. כאשר טענתי מנגד, שהעמותה הזו עושה את מה שהיא עושה בצורה טובה כל כך, וכי אין להם שום צורך שנעזור בניסוח חזון, נתקלתי במבט של חוסר הבנה תהומי. לשיטתם, זה לא ארגון אם אין לו חזון תלוי על קיר.
הבעיה היא בניסוח
כל הפוסט הזה התחיל בגלל התכתבות SMS (מוצגת להלן בעריכות קלות) שהגיעה לידינו בין האלוף במילואים גרשון הכהן - אדם שיודע דבר או שניים על חזון - לבין מישהי שעמדה בקשר עם החברה שניסחה את חזון עיריית חיפה:
- גרשון הכהן: "לא ראוי לזלזל בעבודת בני אדם, אבל אפשר להעביר ביקורת במיוחד כשהיא נובעת משאלות היסוד לחיינו. אז מה הבעיה בחזון חיפה? הוא לגמרי גנרי ואוניברסלי זה אומר שהוא כל כך נכון עד שהוא יכול להיות בכל מקום. כל מה שמייחד את חיפה מסתם עיר אחרת זה שהיא עיר נמל. בסדר, אז החזון הזה גנרי כמעט לכל עיר נמל."
- פונה: "אוקיי."
- גרשון הכהן: "מה הבעיה? חזון ממשי מתחיל במקום שבו מכירים ביחוד המבדיל ביני לבין האחרים, והיחוד כתודעת זהות מתחיל במקום החד פעמי ממנו הגעתי לעולם. תודעת הנוכחות במציאות הממשית היא נקודת ההתחלה אל דרך חזונית. דרך מתחילה בנקודה ומה שחשוב בה, זה לא רק לאן היא מובילה, אלא גם מאין היא מגיעה. חזון מתחיל במקום המיוחד בו אני נוכח וביעוד המיוחד המתווה את דרכי. כמה חוכמה טמונה בכותרת ספרו של בן גוריון: ״יחוד ויעוד״. בדיון כמו שמוביל בן גוריון יש לראות דגם מופת לגיבוש יעדים ותכנית עבודה לאורו של חזון נצחי. יום טוב, גרשון."
-
- פונה: "לא כל כך הבנתי מה הבעיה, אבל היועצת אמרה שאתה מוזמן להציע ניסוח אחר, שנראה לך יותר רלוונטי".
לכאורה, שני הצדדים מדברים על כך שיש צורך בחזון. במבט ראשון נראה כי המחלוקת היא על הנוסח, ועל הגישה העומדת מאחוריו. אלא שדווקא התגובה של חברת הייעוץ מציגה את עומק הפער: בעוד שגרשון מדבר על חזון ככוח מניע המבוסס על ייחוד וזהות, חברת הייעוץ מדברת על חזון כעל ניסוח, או כמו שנהוג לכנות אותו באנגלית: "mission statement".
ההבדל בין השניים נמצא בכך, שבגישה של גרשון, החזון הוא פרקטיקה, כפעולה משותפת לקידום מציאות שהיא מעבר להשגתנו הנוכחית, ואילו בגישה הייעוצית, החזון הוא אוסף מילים ומשפטים. במובן זה, לפי גרשון, החזון בכלל לא צריך להיות מנוסח, כל עוד כל השותפים בדבר מזדהים עמו באופן כללי. יתרה מכך, לעתים, הניסוח שלו עלול גם להרחיק חלק מהשותפים; בעוד שעבור היועצים, אם אין חזון מנוסח הרי ש"אין חזון" (ע"ע המקרה של העמותה לעיל).
אם נחזור לראשית דברנו – נראה שהיועצים, בעצה אחת עם המגמה הנושבת מן החוגים למנהל עסקים, מצאו מקום להתגדר בו, מקום שיש להם בו עליונות והוא המשחק המילולי-ניסוחי. החזון עצמו, לעומת זאת, הוא פעולה מנהיגותית. על כן, הייעוץ יכול לסייע בבירור החזון, אבל בוודאי איננו יכול לנסחו, ומי שאחראי על השאלה אם לארגון או לקבוצה יש או אין חזון היא המנהיגות הקיימת והמתהווה.
- גרשון הכהן: "זה צריך להתחיל בתשוקה. מי שחזון מעורר בו תשוקה גדולה; או להפך, מי שכל תשוקתו מגולמת במאבק למימוש חזון, ממש לא זקוק לניסוח חזון. זה פשוט בוער בו כמו אהבה. האם שמע מישהו על סיפור אהבה שהתחיל בניסוח אלגנטי של חזון? אלא שבעולם העבודה ׳המקצועי׳ דורשים להשאיר את התשוקות בבית…
