[ראו פרקים מקדימים בסוגיית הגרעין: אנרגיה גרעינית מהי? ו- איך מפקחים על אנרגיה גרעינית?]
ביקורם של שני מטוסי אף 14 איראנים בגולן הסורי, באישור הרוסים, היא הזדמנות נכונה, לטעמי, לרענן את הידע שלנו בסוגיה האיראנית לאור הסכם הגרעין, ולבחון, עד כמה הגדיל או הפחית את הסיכון האסטרטגי שבו מצויה מדינת ישראל. קוראים שימצאו את המושגים שבהם עושה המאמר קשים להבנה, מוזמנים לחזור אל שני המאמרים הבסיסיים הקודמים, אנרגיה גרעינית מהי? ו- איך מפקחים על אנרגיה גרעינית?
נתונים על פוטנציאל הפצצה האיראני, נכון למאי 2015
- הכמות הכוללת של 6UF מועשר לרמה של 3.5% - 14,937 ק"ג [בשביל להעשיר אורניום, "העוגה צהובה" (חומר הגלם המופק מאורניום, המשמש ליצירת אורניום מעושר) חייבת לעבור ראשית המרה לגז. בתהליך הזה האורניום מורכב עם פלואור, והתוצר הוא גז אוראניום שש פלואורי - UF6).
- הכמות הכוללת של 6UF מועשר לרמה של 3.5% ומוכן להעשרה נוספת - 8,751 ק"ג.
- הכמות התאורטית הנדרשת ליצור נשק גרעיני - 1,053 ק"ג.
- הכמות התאורטית של פצצות, שאפשר להפיק מהכמות הכוללת של 6UF - שמועשר לרמה של 3.5% ומוכן להעשרה נוספת - 8.
- הזמן הנדרש להעשרת 6UF מועשר לרמה של 3.5% לרמה של 90% - בין 3 חודשים לשנה.
- המועד בו לאיראן היה מאגר אורניום מספיק גדול להעשרה בעבור פצצה אחת - 2009.
- הזמן הנדרש לסרכזות / לצנטרפוגות המותקנות בנתנז להעשיר מספיק אוראניום לפצצה אחת - כ- 1.5 חודשים.
האם האיראנים מעשירים אוראניום?
כן! הם עושים זאת בשני מתקנים עיקריים:
- נתנז (מיקום: 33.716667, 51.716667): גודלו של נתנז הוא כ- 100,000 מ"ר והוא שוכן כ 8 מטר מתחת לאדמה. בשנת 2003 ראש סבא"א הד"ר מוחמד אל-ברדעי ביקר במקום ודיווח על 160 צנטרפוגות המותקנות בו. נכון להיום, יש בו כ- 9000 צנטרפוגות מסוג 1-IR וכ- 1000 צנטרפוגות מתקדמות יותר מסוג 2-IR.
- פורדו (מיקום: 34.944551, 50.760165): בשנת 2009, איראן דיווחה לסבא"א (לאחר חשיפה המקום על ידי האמריקאים, הבריטים והצרפתים) על קיומו של מתקן העשרה חדש – תת קרקעי – ליד העיר קום. המתקן מכיל כ- 3000 צנטרפוגות. עד היום, מעולם לא ביקר פקח של סבא"א באתר בפורדו.
כלומר, תאורטית, האיראנים מסוגלים להעשיר מספיק אורניום ברמה גבוה הנדרש לראש קרב גרעיני בפחות מחודשיים על ידי שימוש בצנטרופוגת הישנות שברשותם. שימוש בצנטרפוגות החדשות יקצר את משך הזמן הנדרש להעשרת מספיק אוראניום הנדרש לרש"ק גרעיני.
מדוע איראן היא מדינת סף גרעינית כבר היום?
- כריית אורניום;
- הפיכתו לאבקה צהובה;
- הפיכתו לגז 6UF;
- העשרת האורניום.
התהליך איננו טרוויאלי ומצריך ידע וחומרי גלם. איראן כבר היום (ולמעשה, מזה שנים מספר) שולטת בכלל התהליך הטכני הנדרש בכדי להפוך עפרות אורניום לאורניום מועשר. איראן שלטה במרבית התהליך הטכני שעה שנשיא ארה"ב וראש ממשלת ישראל הנוכחיים נכנסו לתפקידם בשנת 2009. כדאי לזכור זאת!
המשא ומתן בתקופת נשיא ארה"ב אובאמה וראש הממשלה נתניהו
המונח מדינת סף גרעינית מתאר מדינות - מעבר לחמשת המדינות שבהן מכירה האמנה למניעת הפצה של נשק גרעיני (NPT) כמדינות שמחזיקות בנשק גרעיני - שהשיגו שליטה, או נמצאות קרוב להשגת שליטה בתהליך הדרוש בכדי לייצר עצמאית נשק גרעיני. מדינה תחשב כמדינת סף, רק לאחר שיש בידה, הן את האמצעים הצבאיים הדרושים לייצור פצצה; והן את היכולת לשגר נשק גרעיני (כמו ראשי קרב ארוכי טווח (ראו התמונה למטה):
דוגמה ליכולת כזו היא הטיל מסוג Ghadr - 110 (טיל בליסטי דו שלבי לטווח בינוני) בעל טווח של כ 2000 ק"מ. איראן ערכה ב- 21 לנובמבר ניסוי, שבו נורה הטיל מבסיס איראני לחופי מפרץ עומאן. בניסוי נבדקה מערכת הנחיה חדשה. הניסוי מצטרף לשורה של הפרות קודמות של החלטות מועה"ב. ומעמיד את הדוח של סבא"א בוא נטען שאיראן זנחה את תוכנית הגרעין הצבאית שלה באור משונה למדי.
המאמץ להגיע לעצמאות גרעינית, באיראן שתחת שלטון האייתולות, החל לפי נתוני סבא"א בשנת 1981 - 28 שנה לפני שברק אובאמה התמנה לנשיא ארה"ב, ב- 20 לינואר 2009; ובערך אותו פרק זמן לפני שבנימין נתניהו התמנה לראש ממשלת ישראל בפעם השנייה, ב- 31 למרץ 2009.
בשנת 2009, איראן החזיקה בידע התאורטי וביכולת המעשית להפיק אורניום מועשר. היכולת העצמית להפיק אורניום מעושר- על כלל האתגרים הכרוכים בכך - מהווה חלק חשוב, ואפילו עיקרי, בהפיכתה של מדינה למדינת סף. כן צברה הישגים ביכולת לשגר נשק גרעיני (אך לא נעסוק בכך במאמר זה).
עם כניסתם לתפקיד, עמד לפני נתניהו ואובמה אתגר מעניין: איראן החזיקה בידע תאורטי ומעשי נרחב, ולמעשה היתה מצוידת בכל חומרי הגלם, שיטות הפעולה והמתקנים הנדרשים, בכדי להעשיר אורניום עצמאית. את החלק הגדול במסע לעצמאות גרעינית איראן כבר השלימה לפני כניסתם של השניים לתפקיד.
לאורך השנים ניסו המוסד וארגוני ביון אחרים לפגוע במאמץ הגרעיני באיראני. ע"פ פרסומים זרים, המוסד השקיע מאמץ רב, גם לבד וגם בשיתוף האמריקאים לפגיעה במאמצי ההעשרה האיראנים, אם באמצעות פגיעה במרכזי ידע איראנים; ואם באמצעות פגיעה בתשתית מתקני ההעשרה, אבל, למרות כל המאמצים הללו, ב- 2009 לאיראן היה מספיק אורניום מועשר לפצצה גרעינית אחת.
כשאובאמה התמנה לנשיא, הוא ירש מאמץ דיפלומטי, שהחל הרבה לפני כן, לעצירת איראן - מאמץ שהתחיל בשנת 2003, ואליו הצטרפה ארה"ב ב- 2006, בהתאם להחלטות מועצת הביטחון. לחמשת החברות הקבועות במועצת הביטחון צורפה גרמניה, בגלל קשרי המסחר הענפים שלה עם איראן. המאמץ הדיפלומטי החל הרבה לפני שאובאמה נבחר ומתמנה לנשיא. אובאמה נבחר לנשיאות בין היתר על סמך ההבטחה לסיים את המלחמות בעיראק ואפגניסטן.
לפני ממשל אובאמה עמדו שתי אפשרויות:
1. האחת להכניע את איראן צבאית. 2. לנסות ולהשפיע על ההתנהלות האיראנית דרך דיפלומטיה שכוללת סנקציות כלכליות.
פעולה צבאית מוגבלת כנגד מתקני הגרעין האיראנים לא באמת הייתה אופציה ריאלית בשום שלב תחת ממשל אובאמה, וזאת משני טעמים עיקריים : 1. ההשגים של פעולה צבאית יהיו מוגבלים. פעולה צבאית תעכב את פעילות הפיתוח האיראנית בכמה שנים ולא יותר, כיוון שבסיס הידע כבר קיים ונמצא ברשות איראן; ומלחמה קרקעית נגד מעצמה אזורית כאיראן לא הייתה רלוונטית בנסיבות ההן (דעת הקהל בארה"ב לא הייתה מאפשרת Boots on the ground). 2. ממשל אובאמה היה מתקשה לגייס תמיכה בינלאומית לפעולה שכזאת
בהתחשב בשני השיקולים הללו, ממשל אובאמה החליט לאמץ את ההצעה הישראלית, לה דחפו שר הביטחון לשעבר,אהוד ברק, וראש הממשלה בנימין נתניהו, ולנסות ולגייס תמיכה בינלאומית לגל נוסף של סנקציות, חריפות הרבה יותר מקודמותיהן. בשנת 2012 הטיל ממשל אובאמה סבב נוסף של סנקציות על האיראנים. הללו השפיעו על השלטון האיראני, וב- 2013, הגיעו הצדדים להסכם ביניים, שנחתם בז'נבה. לאחר שנתיים נוספות של משא ומתן, המעצמות הגיעו להסכם עם האיראנים.
ההסכם
ההסכם כולל לא מעט נקודות אתייחס לשתיים עיקריות:
1. הוא מחייב את האיראנים למכור את רוב האורניום, שהועשר לצרכים אזרחיים, לרמה של עד 19.75% (LEU) שברשותם, ומאפשר להם להשאיר ברשותם כ- 300 ק"ג LEU, בערך שליש הכמות הנדרשת בכדי להעשיר אורניום, שישמש לפצצת ביקוע אחת. שאר ה- LEU שברשותם יאוכסן בצורה בטוחה, תחת פיקוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, בהתאם לפרוטוקולי הפיקוח הבין לאומיים. 2. רוב הסרכזות / הצנטריפוגות שברשות איראן, כ- 15,000 יפורקו, יאוחסנו בצורה מאובטחת תחת פיקוח של הסוכנות, בהתאם לפרוטוקולי הפיקוח הבין לאומיים.
מילוי של שתי הנקודות הללו, מבטיח את הארכת משך הזמן הנדרש לאיראנים לצורך העשרת מספיק אורניום ברמה מספיק גבוה בכדי לייצור פצצת ביקוע גרעינית.
מהו אופי הפגיעה שההסכם פוגע בתוכנית הגרעין האיראנית?
הוא מאריך את פרק הזמן הדרוש על מנת לייצר את כלל מרכיבי הפצצה הגרעינית האיראנית וזאת לתקופה של בין 10 ל 15 שנה.
האם ההסכם פותר את כלל הבעיות האיראניות?
לא, איראן עדיין גדולת ספקיות הטרור בעולם, אבל במידה ויקוים, ההסכם מבטיח לנו שכרגע אנחנו לא נאלץ להתמודד עם מדינה שמצוידת בנשק גרעיני.
ומה אם לא יקוים ההסכם?
אם לא יקוים ההסכם, הרי שאנחנו חוזרים פחות או יותר לאותה נקודה בה היינו לפניו.
למה לא החמירו את הסנקציות?
- אובאמה לא יכל להדק את המצור הכלכלי ללא שיתוף פעולה חלקי של שותפותיו האירופיות. בלעדיהן, זה היה חסר טעם וגם איתן זה לא היה יעיל מדי, ולסנקציות היו סייגים ויוצאים מהכלל.
- הסובל העיקרי מהסנקציות היה העם האיראני, המשטר מצא דרכים להמשיך ולקיים את עצמו כלכלית.
- הגברת הלחץ הכלכלי ללא שת"פ בינלאומי הייתה יכולה להוביל לפריצה איראנית לפצצה, מתוך הבנה שהבכל ישתנה ברגע שלאיראן תהיה פצצה.
- מדובר בנושא מורכב ולא פשוט, והגדלת הסנקציות לא בהכרח הייתה מובילה לתוצאה הרצויה.
למה לא תקפו האמריקאים צבאית?
- תקיפה צבאית אווירית הייתה משיגה מטרות מוגבלות, ומשהה את תוכנית הגרעין האיראנית לזמן מוגבל. תקיפה שכזאת לא הייתה מבטלת את הידע שצברו האיראנים. מלחמה לכיבוש איראן מעולם לא עמדה על הפרק. למעשה מתחילת הכהונה של אובאמה, האיראנים נמצאו בתוך מרחב חסינות שאפשר להם הידע הטכני שהם צברו.
- אובאמה נבחר - וגם זכה בפרס נובל - בין היתר, על סמך ההבטחה שלו לסיים שתי מלחמות, הוא לא היה מצליח לצבור את דעת הקהל הנדרשת בארה"ב ומסביב לעולם למלחמה נוספת בטח לא אחת שמתנהלת ללא גיבוי בינלאומי.
- יתרה מזאת, בשנת 2009 ארה"ב נמצאת בעיצומו של משבר כלכלי, ועיקר תשומת הלב נתונה פנימה.
האם החתימה על ההסכם העלתה את איראן למעמד של מעצמה אזורית?
איראן תמיד הייתה מעצמה אזורית, ומעצמת טרור עולמית, עם מוטת השפעה שנמתחת מסודאן ועד סוריה, דרך תימן, לבנון, החלקים השיעים של סעודיה ועוד.
נכון הוא שבעקבות ההסכם התאפשר לה לנצל ביתר שאת את הזדמנות למען הגשמת חלומה, ליצור פרוזדור לים התיכון, ולהפוך את הגוש השיעי לגוש הדומיננטי בעולם הערבי-מוסלמי (אבל המצב הגיאו אסטרטגי היה גורם לה לפעול שם בכל מקרה).
האם ההסכם יביא למירוץ נשק גרעיני במזרח התיכון?
- לסעודים ממתינה פצצה מוכנה בפקיסטן, כך שניתן במידה רבה לכנותם מדינת סף. חלק מהמדינות במזרח התיכון עוסק שנים במחקר גרעיני, למצרים יש כור מחקר באינשאס, ממשל בוש חתם על חוזים לאספקת כורים גרעיניים וכור מחקר לקטארים, הטורקים עוסקים במחקר גרעיני מאז שנות ה 60 למרוקאים יש כור למחקר גרעיני ועוד ועוד. ניתן לומר שמירוץ חימוש ברמה מסוימת כבר היה, אבל, אין ספר שההסכם מאיץ אותו במידה מסוימת (אבל, כל עוד איראן לא חצתה את הסף לפצצה, אין בינתיים לשום מדינה אינטרס להיות הראשונה לעשות כן.
- האמריקאים מנסים לעצור מרוץ נשק גרעיני מלקרות באמצעות דיפלומטיה והסכמים כלכלים.
- ההסכם מגדיר איזה פעולות רשאית לעשות מדינה במסגרת מאמציה הגרעינים, ואיזה לא; כך, שיש בו גם דברים חיוביים בהסתכלות אזורית.
האם המערב באמת התחייב להגן על התשתית הגרעינית האיראנית מפני חבלה?
התשובה לזה היא לא בדיוק. הפעלת מערכות גרעיניות דורשת התמחות טכנולוגית ברמה גבוהה. למערב יש אינטרס לקביעת סנטדרטים בתחום התפעול הגרעיני, ובכלל זה גם סטנדרטיזציה של מערכות מחשב המעורבות בתהליך. במסגרת הזאת, האיראנים יקבלו הכשרה. האם זה אומר שהמערב יגן על מערכות הגרעין האיראנית מפני מתקפות סייבר? בהחלט כן, ברמה של הכלים שקיימים היום בשוק החופשי. תקיפות סייבר צבאיות / מדינתיות הן דבר אחר לחלוטין, מתבצעות בכלים אחרים לחלוטין, ואני בספק אם המערב יספק לאיראנים הגנה מפני מערכות שכאלו.
[תמונת המקור]
לסיכום
השנים הקריטיות למניעת יכולת גרעינית איראנית כלשהי היו בין 2001 ל- 2009. בשנים הללו ממשלת ישראל בחרה במלחמת צללים, ואילו ממשל בוש התקשה להסכים להטלת סנקציות מהותיות על האיראנים לבדו, והתקשה להשיג תמיכה בינלאומית להרחבתן בשנים הרלוונטיות.
ההסכם בין המעצמות לאיראן הוא הסכם סביר בהתחשב בתנאי הפתיחה. ההשלכות הבעייתיות שלו אינן בתחום הגרעיני, אלא במרחב הפעולה של איראן בציר עיראק - סוריה - לבנון, אולם, איראן הייתה פועלת בוואקום הזה גם ללא הסכם.
חיבור סוגיות אחרות, שאינן קשורות להסכם הגרעין (הכרה בישראל, הפסקת מעגל הטרור, שחרור האמריקאים המוחזקים באיראן וכדומה), הייתה בלתי אפשרית.
ההסכם לא משנה מהותית את מצבה של איראן, ואיננו משנה מהותית את מצב השחקנים האחרים בסביבה. להסכם הזה יש בעיה אחת. האיראנים חתומים עליו וסביר מאוד להניח שהוא לא יזכה למימוש מלא, לכך מדינת ישראל צריכה להיערך.
