[התמונה מתוך סרטון היו-טיוב: El modelo atómico de Schrödinger]
הרעיון לכתיבת המאמר היה של מיה ויינשטיין, והוא מוקדש לה בהערכה גדולה...
תיאורית החתול של שרדינגר (Schrodinger's Cat Theory) היא ניסוי מחשבתי פילוסופי בפיזיקה, שהגה ב־1935 הפיזיקאי האוסטרי ארווין שרדינגר, ממפתחי תורת הקוונטים, על מנת להציג את הקשיים בתיאוריה שהוא עצמו עזר לגבש, ואף זכה על כך בפרס נובל ב- 1933.
למרות שמדובר בתיאוריה פיזיקלית, ניתן להסביר בעזרת הרציונל שלה מצבים בחיי היום יום שלנו, בארגוניים ואף במדינות ובין מדינות. אביא דוגמאות מכל אחד מהמצבים הללו, ואתם מוזמנים להוסיף ולתרום דוגמאות נוספות...
ולכל אוהבי החיות בכלל והחתולים בפרט, אפשר להירגע. אף חתול לא ניזוק בניסוי הזה שהוא מחשבתי בלבד (למרות שגם המחשבה על מצבו של החתול אינה נעימה כלל ועיקר...).
עיקרי התאוריה
הניסוי מתאר את התרחיש הבא:
- חתול מונח בתוך תיבת פלדה אטומה ובה איזוטופ רדיואקטיבי שעלול להתפרק.
- אם יתפרק, תתחולל שרשרת מאורעות שתוביל למותו של החתול.
- אם האיזוטופ לא יתפרק, החתול ימשיך לחיות.
- בתרחיש של שרדינגר, כל עוד התיבה אטומה, יש בתוכה מצב אוביקטיבי שאיננו יודעים מהו. החתול תלוי בין החיים למוות; אי־אפשר להגדיר אותו כחי ואי־אפשר להגדיר אותו כמת. משמע, זוהי סופרפוזיציה, כלומר, מצב שהוא ריבוי מצבים.
הסרטון שלמטה ממחיש את התאוריה הפיסיקלית, שאינה דרושה לענייננו. אם אין ברצונכם להתעמק בו, דלגו הלאה, אך זכרו את הרציונל הבא:
עד שלא נעשה מעשה ונפתח את הקופסה, לא נדע אם החתול חי או מת. כך שתי האופציות קיימות עבורנו; ונוכל, לפי רצוננו, לאכול את העוגה או להשאיר אותה שלמה בעת ובעונה אחת!
יוצא מכך, שאנחנו שעצם המעשה שלנו הופך אותנו שותפים לשינוי המציאות! שותפים למעבר ממצב קיים (הנקרא מושך בשפת תורת המערכות המורכבות) למצב עתידי, ללא דרך לחזור לאחור.
ב"פתיחת הקופסה" אנו מבצעים דחיפה חד כיוונית של המערכת למצב חדש לחלוטין (כלומר, למושך חדש).
אבל, אין לנו שליטה לאן תפנה המערכת, והאם המצב החדש יהיה טוב יותר עבורנו מהמצב הקודם!
"דילמת החתול בקופסה" של שרדינגר חיה וקיימת בחיינו כל העת: בחיינו האישיים, הארגוניים והמדינתיים:
הדילמה בחיינו האישיים
- אדם אוהב אישה מרחוק ומעולם לא סיפר לה את מאווייו. רק אם יאזור אומץ ויתוודה - משמע, "יפתח את הקופסה" - יוכרעו היחסים לכאן או לכאן. אבל, כל עוד יתמיד במצב הנוכחי, יוכל לרחף בין שני העולמות: להמשיך לאהוב מרחוק, ולפנטז שיום אחד תחזיר לו אהבה...; לעומת זאת, מרגע שיעשה מעשה, ישתנו מציאות חייו וחלומותיו לבלי שוב.
- יחסיהם של בני זוג הולכים ונשחקים עם השנים (ויתכן כי אחד מהם או שניהם אף מצאו להם מאהב). כל עוד לא שמו את הדברים על השולחן, הם יכולים לרחף בין שני העולמות: להמשיך לשמור על המסגרת, בלי להוציא את הדברים החוצה; מרגע ש"יפתחו את הקופסה", יאלצו להתכנס למציאות אחת, ואז, או שיגלו כי יחסיהם יתחזקו בעקבות הדברים או שיאלצו להיפרד. מצב הזה זכה להנצחה בקומדיית המצבים "המפץ הגדול":
הדילמה בחיינו הארגוניים
- קצינה בארגון צבאי חולקת עם חבריה סיפור - שהוא יכול להיות אמתי, אמתי בחלקו או אולי אפילו בדוי - שקצין בכיר השתכר בעת מסיבה, וביצע בה מעשה מגונה. היא עושה בסיפור הזה שימוש, "מתחת לשולחן", בפוליטיקה הארגונית, משך מספר שנים, מה שמאפשר לכולם - לה, לחבריה וגם לאותו קצין - להמשיך בנתיב חייהם הרגיל. ברגע מסוים, היא מחליטה להציף את הסיפור ו"לפתוח את הקופסה". מאותו רגע ישתנו חייהם - שלה, של חלק מחבריה ושל אותו קצין - לבלי היכר. לטובה? לרעה? מי יודע...
- יחסי העבודה במחלקה מסוימת בעייתיים מאוד. יועץ נקרא לדגל לפתור את הבעיה. הוא מתלבט בין שתי אפשרויות: להשאיר את הבעיה "מתחת לשולחן" ולטפל בסימפטומים, מה שיאפשר לכל אחד באותה מחלקה להישאר עם סיפורו ועמדותיו; או "לפתוח את הקופסה" ולנסות לחשוף את ה"פצע". בכך, הוא מסתכן שבהחרפת הבעיה, אולי עד כדי כך שלא יהיה למשל מנוס מפירוק המחלקה ופיזורה.
הדילמה בחיינו המדינתיים
- שיטת הפוליטיקה בלבנון ייחודית לה: דמוקרטיה פרלמנטרית על בסיס עדתי/דתי, לפיה המשרות הבכירות מתחלקות בין העדות השונות, על בסיס מפתח קבוע, שנקבע על פי יחס האוכלוסייה במפקד אוכלוסין שנערך בעבר. בהתאם לכך, נשיא לבנון ומפקד הצבא הם נוצרים, יושב ראש הפרלמנט הוא שיעי וראש הממשלה הוא סוני. אבל הדמוגרפיה משתנה עם השנים, וקבוצת הרוב יכולה לדרוש "לפתוח את הקופסה", לערוך מפקד חדש ולשנות את המפתח בהתאמה. מה יקרה אז? יתכן והרפורמות תהפוכנה אותה למחוזקת יותר; אולם, יש גם חשש סביר שתתלקח מחדש מלחמת האזרחים במדינה... כך שתמיד יש את האופציה להשאיר את הקופסה סגורה ולהמשיך לרחף בין שתי האופציות. לטעון לרוב ולזכויות יתר מחד גיסא, ולהשאיר את המפתח הקיים מאידך גיסא.
- בראשית 1996 נערכו ברשות בחירות ראשונות לתפקיד יושב ראש הרשות ולמועצה המחוקקת הפלסטינית. בבחירות ניצח יאסר ערפאת ותנועת הפת"ח זכתה ברוב המושבים במועצה. עם השנים התפתחה תנועת החמאס וגדלה, ולקראת שנת 2006 עלתה שוב סוגיית הבחירות. בפני מקבלי ההחלטות עמדו שתי אפשרויות: האחת, "לא לפתוח את הקופסה". משמע, לא לקיים בחירות ולהמשיך להתנהג כאילו הכל כרגיל; והשנייה, "לפתוח את הקופסה" וללכת לבחירות, מתוך ידיעה, שאם "יצא השד מן הבקבוק", לא ניתן יהיה להשיבו לשם... ואמנם, ארצות הברית שכנעה - מטעמים דמוקרטיים - את ישראל ואת תנועת הפתח ללכת על האופציה השנייה. ב-25 בינואר 2006 נערכו בחירות ברשות הפלסטינית. בבחירות ניצח החמאס וזכה ב-76 מושבים במועצה המחוקקת הפלסטינית לעומת 48 שקיבל הפת"ח. כתוצאה מכך, דבר לא נשאר כשהיה... התפתחו עימותים מזוינים בין חמאס לבין פת"ח... החמאס התחיל להשתלט על רצועת עזה, וב-14-12 ביוני 2007 כבש את כל מחנות תנועת פת"ח ברצועה והוציא להורג מספר רב של תומכי פת"ח. היתר היסטוריה...
אתם מוזמנים לשתף בדוגמאות נוספות? להשיג על הקיימות?
[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Jie Qi לאתר flickr]
לגבי הפתח והחמאס, מי שבמשך שנים לא עשה כלום, ושמר על הקופסא סגורה וחשב שאלוהים אתו, ויהיה בסדר וכשנגיע לגשר נעבור אותו, ומשיח בן דוד וברית בין הבתרים וכאלה…התפלא יום אחד לראות שהצד השני לא חושב כמוהו והוא מוכן להחליף הנהגה שלא ממש מביאה אותו להישגים להנהגה שאולי תשנה את מצבו. והחמאס קבלו היום מנה שנייה ממשלת ביבי, 15 מיליון דולר. בקטנה כזה. מסתבר שהאלימות משתלמת.