[בתמונה: כאבי המאסר... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Engin_Akyurt לאתר Pixabay]

המאמר עודכן ב- 24 באוקטובר 2021

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר ראשון מתוך שלושה, העוסק בכאבי המאסר בבתי הסוהר. המאמרים האחרים: 

• פנחס יחזקאלי: 'כאבי המאסר' של הסוהרים;
• נילי כהן רוכברגר: 'כאבי המאסר' של ציפי רפאלי.

*  *  *

לא ניתן להבין את המתרחש בבתי הסוהר ללא הבנה של מה שמכונה: 'כאבי המאסר' (Pains of Imprisonment). זהו מרכיב מרכזי בחיי האסירים, והוא משפיע מאוד על עולמם החברתי והתרבותי.

תחילת העיסוק ב'כאבי המאסר' ב- 1958, עת תאר הקרימינולוג, (Sykes, 1958) בספרו: 'חברת אסירים' (The Society of Captives) (ראו תמונת כריכה משמאל למטה) חמש קטגוריות של 'כאבי מאסר' שנובעים מחסכים שמאיימים על האסיר, פוגעים במערכות ההגנה שלו, בהערכתו  העצמית ובתחושת הביטחון שלו, וגם משפיעים עליו בטווח הארוך, במיוחד לאחר תום ריצוי עונשו, בניסיונו להיקלט בחזרה בחברה. מאז הוסיפו חוקרים חסכים נוספים.

.

[בתמונה: 'כאבי המאסר' של האסירים... תמונה חופשית שהועלתה על ידי Kenny Cole לאתר flickr]

להלן 'כאבי המאסר' המוכרים העיקריים:

• שלילת החירות: אובדן החירות לאסיר כתוצאה מהמאסר כפול: מצד אחד הוא כלוא באופן כפייתי בתוך מוסד המרוחק מן החברה; ומצד שני, הוא גם מוגבל בתוך המוסד לתאו הקטן והמבודד. לעתים, תנועותיו בתאו ומחוצה לו מוגבלים. האסיר מנותק ממשפחתו ומחבריו, קשריו עם הקהילה החיצונית נחלשים במרוצת השנים, והפריווילגיות שאליהן הורגל מתבטלות. בידוד זה יוצר תסכול ואבדן יחסים רגשיים, תוך שעמום נוראי. הוא אינו שוכח שאיבד את הסטטוס של חבר הזוכה לאמון מצד החברה החיצונית, דבר שמוביל אותו "לדחות את דוחיו", ולהגביר את האגו העצמי שלו בעימותים עם הסוהרים (Sykes, 1958) (גולדברג, 2015, עמ' 37) (הוד, לא פורסם) (שוהם, גבריאל, קאבאליון, & תומר, 2009, עמ' 229) (לרנאו, 2016, עמ' 256) (גימשי, 2007, עמ' 542).

[בתמונה משמאל: תחילת העיסוק ב'כאבי המאסר' היה ב- 1958, עת תאר הקרימינולוג, Sykes בספרו: 'חברת אסירים' (The Society of Captives) חמש קטגוריות של 'כאבי מאסר'... אמו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

• שלילת רכוש אישי, מצרכים ושירותים: הצרכים החומריים הבסיסיים – מזון, שתייה, לינה וטיפול רפואי – אמנם מסופקים לאסיר, אך נשללים מהם כל אותם פריטי מותרות להם היה רגיל 'מחוץ לחומות': רכוש פרטי, ריהוט וכדומה. רמת חייו יורדת, ותחושתו היא כי הוא מצוי בסביבה מקפחת ומכאיבה. נציין שכיום, בתרבות העולם המערבי, רכוש חומרי הוא חלק מתפיסת הפרט את עצמו. כוח ורכוש הם קריטריונים לערכו של הפרט. לכן ניתוק ממנו מהווה פגיעה באישיות האסיר ובדימויו העצמי (Sykes, 1958) (גולדברג, 2015, עמ' 37) (הוד, לא פורסם) (שוהם, גבריאל, קאבאליון, & תומר, 2009, עמ' 229) (לרנאו, 2016, עמ' 256) (גימשי, 2007, עמ' 542).

[בתמונה: כאבי מאסר... תמונה חופשית שהועלתה על ידי Dennis Jarvis לאתר flickr]

• שלילית יחסי מין הטרו סקסואליים: מחסור במגע מיני הטרוסקסואלי הינו חוויה מתסכלת לאסיר. זהו תסכול פיסי ופסיכולוגי כאחד. החברה גורמת לגבר האסיר לחוש בחרדה בנוגע לגבריותו, ולעתים נטיות הומוסקסואליות חבויות יכולות לגרום לו רגשי אשם. מצב זה יכול להוביל למשמעויות פסיכולוגיות חריפות באיום לגבי דימויו העצמי. בנוסף, מאחר ומנוע הוא מכל מגע עם נשים, דימויו העצמי לא יהיה מלא, היות והוא חסר כל תחושה, כיצד הוא נתפס על ידי נשים (Sykes, 1958) (גולדברג, 2015, עמ' 37) (הוד, לא פורסם) (שוהם, גבריאל, קאבאליון, & תומר, 2009, עמ' 230-229) (לרנאו, 2016, עמ' 256) (גימשי, 2007, עמ' 542).

.

• שלילת אוטונומיה: בכלא הפרט נשלט על ידי מערכת חוקים ופקודות, שמטרתן לשלוט בהתנהגותו במשך כל רגע ורגע מחייו. השליטה היא בהגבלה באותם התחומים הנוגעים להחלטות העצמאיות של האסיר, וקשורות לסדר יומו, כגון: שעות שינה, אכילה ושעות עבודה. שליטה זו גורמת לאסיר לחוש מרירות ולראות בחוקים השפלה. ההשפלה הזו יוצרת איום לגבי דימויו העצמי של האסיר, שנוכח שמתייחסים אליו כחלש, חסר אונים וחסר עצמאות. זוהי מעין חזרה לתקופת הילדות, שמתסכלת מכאיבה ופוגעת בו כבוגר (Sykes, 1958) (גולדברג, 2015, עמ' 37) (הוד, לא פורסם) (שוהם, גבריאל, קאבאליון, & תומר, 2009, עמ' 230) (לרנאו, 2016, עמ' 256) (גימשי, 2007, עמ' 542).

[בתמונה: כאבי מאסר... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי pch.vector לאתר freepik]

• שלילת תחושת ביטחון: הימצאותו של האסיר בקרבת עבריינים אלימים אחרים, יכולה לגרום לחרדה אצל האסיר, בהיותו חייב כל זמן שהותו בין כתלי הכלא להילחם על ביטחונו הפיזי, מעמדו ורכושו כאחד. אבדן הביטחון האישי גורם לחרדה ולדילמה קשה: התנהגותו נבחנת כל העת על ידי רשויות הכלא וגם על ידי שאר האסירים: עד כמה הוא מוכן להילחם למען ביטחונו ורכושו, ועד היכן יוכל לעמוד במצבי לחץ ומצוקה? לכן, לעתים די קרובות, הוא חש כי קיימת סכנה לביטחוני הפיסי ולא רק הנפשי, הן מצד עמיתיו האסירים, והן מצד סוהריו המפקחים עליו (Sykes, 1958) (גולדברג, 2015, עמ' 37) (הוד, לא פורסם) (שוהם, גבריאל, קאבאליון, & תומר, 2009, עמ' 230) (לרנאו, 2016, עמ' 257) (גימשי, 2007, עמ' 542).

.

• חוסר יציבות שמורכב מחוסר ודאות, מחוסר סדר תמידי ומחוסר בהירות משפטית: כל אלה מגבירים את תחושת חוסר האונים (Parisi, 1982) (גולדברג, 2015, עמ' 37).

.

• שעמום: חוסר יכולתו של האסיר לספק את צרכיו הבסיסיים, מגביר את המתח והחרדה שלו בבית הסוהר. הרצון להפחית מתח זה הופך למתח בפני עצמו. ניתן אמנם להפחית את המתח בעזרת עיסוק ופעילות – הקשורים במישרין למקורו או המביאים לעקיפתו – אלא שהפעילויות בבית הסוהר אינן מגוונות (שוהם, גבריאל, קאבאליון, & תומר, 2009, עמ' 231). (Parisi, 1982) (גולדברג, 2015, עמ' 37).

[בתמונה: כאבי מאסר... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי pch.vector לאתר freepik]

• דאגה לעתיד: מתחים ולחצים נובעים גם מדאגת האסירים לעתידם ולהשתלבותם מחדש בחברה. שני תחומים מדאיגים במיוחד את האסירים: האם יוכלו למצוא עבודה בחוץ, והאם יוכלו לחזור למסגרת המשפחתית הקודמת. אי ודאות לגבי העתיד, או לחילופין, פסימיות קודרת וברורה הנובעת ממועדות, גונזת את תקוותיו האחרונות של האסיר להתקדם ולהשתפר בבית הסוהר (Parisi, 1982) (גולדברג, 2015, עמ' 37) (שוהם, גבריאל, קאבאליון, & תומר, 2009, עמ' 231).

.

• פחד מתקיפה מינית, פחד מאונס מפיתוי ומהטרדות מיניות: מחקרים מצאו כי החשש מתקיפה, מדקירה או מרצח בבית הסוהר הוא השני בעוצמתו לאחר הפחד הראשון במעלה – הפחד מאונס! תקיפות מיניות ומעשי אונס קשורים לאלימות ולכוח, לשליטה ולהשפלה, ול"עסקים" בבית הסוהר, ובדומה לנעשה מחוץ לכתלי בית הסוהר, אין בינם לבין משיכה מינית דבר. מקצת מן האסירים נוהגים לאנוס ולנצל אסירים אחרים בקביעות. לפיכך, כל אסיר חייב לעמוד על המשמר. אסירים אחדים או קבוצות של אסירים עלולות לכפות יחסי מין על אסיר אחר, באמצעים של הפחדה ואלימות. מחד גיסא, כניעה להם היא השפלה, שמסמלת אבדן כוח ומעמד בבית הסוהר. מאידך גיסא, התנגדות עלולה להעמיד את המתנגד בסכנת פגיעה גופנית ואף מוות. זאת, בנוסף על הסיכוי להיאנס בכל מקרה (Parisi, 1982) (שוהם, גבריאל, קאבאליון, & תומר, 2009, עמ' 231-232).

[בתמונה: כאבי המאסר... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי pch.vector לאתר freepik]

• חוסר פרטיות: שאיפת האסיר לפרטיות מסמלת גם את שאיפתו להימנע מגירויים חברתיים מזיקים. כלומר, מהתערבות של אסירים אחרים בחייו, בייחוד מצד מי שמתנהגים – פסיכולוגית ופיזיולוגית – בדרכים זרות לו. מעשית, הצורך בפרטיות מתבטא בהימנעות מחיכוך פיזי ונפשי עם חבריו ובהסתגרות ארוכה בתאו. זהו מצב פרדוקסלי: האסיר מבקש בידוד ומיעוט מגע בתוך מוסד מבודד ממילא (Toch, 1992) (גולדברג, 2015, עמ' 37) (שוהם, גבריאל, קאבאליון, & תומר, 2009, עמ' 233).

.

• צפיפות גבוהה, שיוצרת סביבה רעשנית ומטרידה ולעיתים משפיעה על מיון וחלוקה שגויה של אסירים בין אגפים. בתי הסוהר הופכים לצפופים עוד ועוד. צפיפות זו נמדדת לפי שני מרכיבים: 'הצפיפות המרחבית' (Spatial Density), קרי, מרחב המחייה הממוצע לאסיר בבית הסוהר; ו'הצפיפות החברתית' (Social Density), כלומר, מספר האסירים השוהים במוסד בזמן נתון. נמצא, שצפיפות זו היא גורם בלבדי או משולב למחלות נפש, לתחלואה פיזית, לאלימות, לשעורים גבוהים של התאבדות, להפרות משמעת ולמועדות (Toch, 1992) (גולדברג, 2015, עמ' 37) (שוהם, גבריאל, קאבאליון, & תומר, 2009, עמ' 234).

.

• אוכלוסייה הטרוגנית, שחיה ימים, שבועות ושנים ביחד: בית הסוהר מאכלס אסירים השונים אלה מאלה בבגרותם, בכישוריהם ובצרכיהם האישיים. הטרוגניות זו גורמת לאסירים רבים לבחור בדרכי הסתגלות המעצימות את פרטיותם ואת בידודם החברתי (Toch, 1992) (גולדברג, 2015, עמ' 37) (שוהם, גבריאל, קאבאליון, & תומר, 2009, עמ' 233).

[בתמונה: כאבי המאסר... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי pch.vector לאתר freepik]

• היררכיה בכלא, שבו הסגל נתפס כרע ורוצה להוכיח את כוחו, לעומת חוסר אונים של האסירים. חולשתם של האסירים, חוסר עצמאותם וחוסר יכולתם לשלוט בחייהם, פוגעים בכבודם ובהערכתם העצמית, קל וחומר באסירים שהיו עצמאיים לחלוטין בעולם ש'בחוץ' (Toch, 1992) (גולדברג, 2015, עמ' 37) (שוהם, גבריאל, קאבאליון, & תומר, 2009, עמ' 233).

.

• בידוד, שבו חיים אסירים כחיות בכלוב, נטושים, בודדים ומרגישים חנוקים. לאסירים רבים סיבולת נמוכה לבידוד. הם אינם חשים עצמם מנותקים מעולמם החברתי הקודם, אלא כמי שננטשו. אסירים כאלה עלולים, לפיכך, להגיב לבידוד בפאניקה ובזעם, שעלולים לגרום לאיבוד שליטה, לרגרסיה, למתח נפשי ולחרדה, לקהות רגשית ולשלילה חברתית. משמע, לדחיית אסירים אחרים מעליהם, ולנטישת חיי החברה בכלא (Toch, 1992) (גולדברג, 2015, עמ' 37) (שוהם, גבריאל, קאבאליון, & תומר, 2009, עמ' 234-233).

.

• חוסר תמיכה נפשית: ככל שהאסיר מודע למצוקתו, כך הוא חש צורך עז בתמיכה, בהבנה ובעזרה. אלא שבאופן אבסורדי, הוא אינו מסוגל למלא צורך זה כראוי. אסירים רבים מתקשים לבקש את עזרת חבריהם למאסר, כל שכן את עזרת הסוהרים, שבהם אין לבטוח. זאת כיוון, שלתפיסת האסירים, הסוהרים אדישים בזדון לצרכיהם ולמצוקותיהם (Toch, 1992) (גולדברג, 2015, עמ' 37) (שוהם, גבריאל, קאבאליון, & תומר, 2009, עמ' 234).

.

• העדר חופש: אדם בדרך כלל שואף לזהות, חופש בחירה, שליטה וייחודיות. אוטונומיה, זהות, תועלת אישית ושליטה על הסביבה – כל אלה מרכיבים את עיקר דאגותיו של האסיר. כשאר האדם, הוא שואף לאמץ לעצמו סגנון חיים, הופעה ועמדות ייחודיות לו. לעומת זאת, בית הסוהר – המתעקש על אחידות, ציות ומשמעת – רק מגביר את תחושת חוסר האונים שלו (Toch, 1992) (גולדברג, 2015, עמ' 37) (שוהם, גבריאל, קאבאליון, & תומר, 2009, עמ' 234).

[בתמונה: כאבי המאסר... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי pch.vector לאתר freepik]

• תחושת בלבול: האסיר מבולבל מקודים סותרים של שני העולם בכלא לעומת העולם מחוץ לכלא. הבנת החברה הרחבה – על דרישותיה ואורח החיים שבה – נפגעת בגלל הרחקת האסיר מהעולם שמחוץ לבית הסוהר. מרבית המשאבים שהאסיר זקוק להם כדי לשרוד פסיכולוגית בצאתו מבית הסוהר, מספקים 'אחרים משמעותיים' (Significant Others) הנמצאים בקהילה שמחוץ לבית הסוהר. כלומר, כבר בזמן מאסרו, האסיר מוטרד משני העולמות, למרות ניתוקו הפיזי מאחד מהם. טשטוש זה הין שתי ההוויות ובין הגבולות החוצצים ביניהן, עלול לגרום לכך שאירועים המתרחשים בעולם האחד, גורמים לתגובה בלתי הולמת בעולם האחר (Toch, 1992) (גולדברג, 2015, עמ' 37) (שוהם, גבריאל, קאבאליון, & תומר, 2009, עמ' 233).

.

• כאב החופש: בבתי כלא פתוחים, זוכים האסירים לחופש רב הן ביכולת התנועה, הן בקבלת החלטות לגבי ניהול חיי היום יום והן לגבי קיום קשר עם הקהילה ועם המשפחה. נמצא שדווקא חופש זה יוצר מצוקה וקושי שמתבטא בבלבול, חרדה וחוסר גבולות, דו משמעותיות , חסך יחסי וקושי באחריות האישית (Shanmas, 2014) (גולדברג, 2015, עמ' 37).