[היוצר: ANDREA BROWN למקור התמונה לחץ כאן]

המושג 'מוסדות טוטאליים' (Total Institutions) או 'מוסדות כוללניים' נטבע על ידי אחד הסוציולוגים החשובים במאה העשרים, ארווינג גופמן (Goffman), בין היתר, בספרו Characteristics of Total Institutions מ- 1957. ספר זה תורגם לעברית ב- 2006 (גופמן א' , 2006) (ראה תמונת הכריכה משמאל).

הוא מתאר קבוצת מוסדות בעלת אופי שתלטני, אשר בא לידי ביטוי סמלי במחסומים הפיזיים, באינטראקציה ייחודית עם צוות המוסד, ובדרך המגע החברתי עם העולם החיצון (דלתות נעולות, חומות גבוהות, גדר תיל וכדומה).

גופמן מיין את המוסדות הטוטליים לחמישה סוגים. אחד מהם הוא מוסדות להחזקת אנשים כהגנה על החברה, כמו בתי סוהר ומחנות שבויים.

(גופמן א' , 2006) (גופמן א' , 1973) (הוד, לא פורסם) (שוהם, גבריאל, קאבאליון, & תומר, 2009, עמ' 228-225) (לרנאו, 2016, עמ' 257-258) (גימשי, 2007, עמ' 542).

ששה מאפיינים הוגדרו לארגונים טוטליים

(גופמן א' , 2006) (גופמן א' , 1973) (הוד, לא פורסם):

1. כל האספקטים של החיים מתרחשים באותו מקום ותחת אותה סמכות.
2. הפעילות היומית של האדם מתבצעת בחברת אנשים נוספים, המקבלים יחס דומה.
3. צורת החיים בהם מאורגנת בכפוף לחוקים פורמליים, הנכפים מלמעלה ומוצאים לפועל בעזרת גוף מבצע (ארגון הכליאה).
4. תכני הפעילויות נגזרים מתכנית כוללת, שכוונתה להשיג את מטרות המוסד.
5. קיים חייץ בסיסי בין קבוצת ה'דיירים' לקבוצת צוות הפיקוח הקטנה יחסית, כשכל קבוצה רואה את חברתה בהתאם לסטריאוטיפים לעומתיים צרים.
6. מתפתחים שני עולמות חברתיים ותרבותיים שונים, אשר יש ביניהם נקודות מגע מועטות ורשמיות.

הכלא מאופיין בניהול ביורוקרטי של אסירים שחיים בקבוצות, ללא פרטיות, על פי סדר יום קבוע, המתוכנן כרצף אחד שמוכתב מראש על ידי כללים ונהלים, וכחלק מתכנית הגיונית המשרתת את מטרות בית הסוהר:

עם הכניסה למוסד הטוטאלי, עובר החוסה (במקרה שלנו, האסיר) תהליך המכוון לדה-פרסונליזציה שלו: סדרה של השפלות וביזוי של ה'אני' (Self) שלו. הרגעים הראשונים של הכניסה לכלא, כשחוקי הבית מובהרים לו, הוא עובר מה שמכונה "מבחן צייתנות" ושבירת כוח הרצון המכונה, "המתת האני". מי שמביע התנגדות נענש, עד שהוא נכנע בגלוי. ניטלים ממנו מרכיבים ממה שמכונה, ערכת הזהות (Identity kit ) שלו:  בגדים, חפצים וכדומה, שהוו בסיס לזהותו. במקביל, ניתנים לו תחליפים, ההופכים אותו לאחד מתוך הקולקטיב, כמו בגדי אסירים וזיהוי באמצעות מספר סידורי.

האסיר מתנסה בחשיפה, כולל חשיפה גופנית, כולל חדירה לגוף, המושווית על ידי גופמן לאונס. הפרט מגלה שסביבתו החדשה אינה ערבה לשלומו הגופני. הוא מאבד את הביטחון האישי, וההגנות שלו מתמוטטות. העדר אוטונומיה הוא מרכיב מרכזי "בהמתת האני", הפרט אינו מתכנן את מעשיו, הם מתוכננים עבורו. האסיר מוגבל בתנועה, הוא נספר כמה פעמים ביממה, מפוקח באמצעים שונים, חלקם טכנולוגיים (כמו צמיד אלקטרוני), ועליו לבקש רשות לביצוע פעילות כלשהי.

כל אלה מציבים אותו בעמדת כניעות שאינה טבעית לבוגר (גופמן א' , 2006) (גופמן א' , 1973) (הוד, לא פורסם) (גולדברג, 2015, עמ' 36) (לרנאו, 2016, עמ' 257-258).

המבנה הפיזי של בית הסוהר כמוסד טוטאלי   

גם המבנה של בית הסוהר המודרני - שהתפתח במאה התשע עשרה – הלם את התכונות של ארגון טוטלי:  הוא הוקם במבנה ארכיטקטוני שכונה "הפניאופתיקון" שמשמעותו "הכול נראה". האסירים נעולים בתאיהם, לשומרים יש גישה לאזור עליו הם מפקחים, ולמנהל בית-הסוהר גישה בלתי-מוגבלת לכל חלקיו.

[בתמונה: מבנה הפנאופטיקון: מרחב "כולא", בו המנהל יכול לחזות ב"אסירים", אך אלו אינם יכולים להשיב אליו מבט. המרחב המסומן באפור אינו נגיש לאסירים, בעוד שהמרחב כולו (ירוק ואפור באיור) נגיש למנהלים. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי PostMan. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.5]

בית-הכלא מרושת במערכת של אבטחה ומצלמות שמאפשרת צפייה חד כיוונית של הסגל על האסירים בשעה והאסירים אינם יכולים לצפות בסוהרים. המבנה סייע להעמקת הפיקוח החברתי והממסדי, באמצעות בניית חיץ ברור בין הסוהר לבין האסירים, באמצעות קירות, חומות וסורגים ויכולת תצפית תמידית על כל תנועות האסיר, באמצעים אנושיים ובאמצעים טכנולוגיים מתקדמים. מבנה זה השתכלל בעיקר בשל הטכנולוגיות המתקדמות שמאפשרות פיקוח על מספר גדול של אסירים, מעקב אחר אירועי אלימות בתוך בתי הסוהר ובנייתם של בתי סוהר  סופר ביטחוניים  (גולדברג, 2015, עמ' 39-38).