[קטטת האוהדים היא צילום מסך מסרטון באתר 5; צילום הנשיא ריבלין הועלה לויקיפדיה ע"י אבי אוחיון, לשכת העיתונות הממשלתית. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

ההתנפלות ההמונית על הנשיא ריבלין מלמדת עד כמה השיח הפוליטי בישראל רדוד, שטחי ומזכיר קטטה בין אוהדי שתי קבוצות כדור רגל. מהר מאוד התפלג הוויכוח על פי גושי ההצבעה הרגילים, כשהנשיא נתפס משום מה כיקיר השמאל, וכאובייקט ניגוח ברמות שונות מצד הימין. גם ראש הממשלה הואשם (כנראה בצדק) כרווה נחת מהמבוכה שאליה נקלע הנשיא.

הנשיא ריבלין הגיע לביקור בארצות הברית, שהיו לו שני שיאים מבחינת תשומת הלב הציבורית:

• מפגש עם הנשיא אובמה וטקס הדלת נרות משותף: במפגש זה מיהר ריבלין "ליישר קו" עם עמדת הנשיא ולהצהיר כי "אין לנו מלחמה עם האסלאם" (ובכך לסייע לו מבית, מול התקפות הרפובליקנים על שאינו קורא לטרור האיסלמי בשמו). 

לאחר מכן, השתתפו שניהם בטקס הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן, יחד עם "רבה" רפורמית, שחבשה כיפה לראשה ובירכה על ההדלקה: "שעשה נסים לאבותינו ולאמותינו", וציינה כי היא תומכת במאבקן של נשות הכותל". היו בישראל שתיארו את הטקס כמביש. אחרים לגלגו וכינו את התנהגות ריבלין בטקס כ"ליקוק" וכ"הימרחות דביקה" על הנשיא האמריקני.

בשיחה של ריבלין עם אובמה היו כבר פחות הסכמות, כשריבלין הבהיר כי לדעתו אופציית שתי המדינות כבר אינה קיימת.

• ההופעה ב"וועידת הארץ", שבו נטען כי השתתפו, בין היתר, אנשי "שוברים שתיקה" (אנשי הנשיא טוענים שהם לא נכחו בעת הנאום).

מי צדק בוויכוח הזה? נבחן זאת בשני ממדים עיקריים:

• הממד של מדע המדינה: האם ריבלין מילא את חובתו כנשיא בהגיעו ל"וועידת הארץ"?
• הממד של תורות המורכבות: האם ריבלין טעה? מי הרוויח ומי הפסיד?

האם ריבלין מילא את חובתו כנשיא בהגיעו ל"וועידת הארץ"?

כדי שנבין אם ריבלין מילא את חובתו כנשיא צריך להבין מהו ייעודו של נשיא מדינת ישראל. דומה שהתפקיד העיקרי שלו הוא ייצוגי:

להיות מעל לשסעים המפלגים את החברה בישראל ומעל למחלוקות פוליטיות. לייצג את כל אזרחי המדינה, ללא הבדל דת, גזע, מין, צבע עור והשקפת עולם. זאת, על מנת לשמור את העם - למרות פיצולו - כיחידה אחד.

האמצעי לעשות זאת הוא לחזק את הקבוצה שאיננה בשלטון. לבטא את דעותיה, על מנת לתת לה תחושה שקולה נשמע, ולשמור על קשר הדוק עם קבוצות מיעוט שגם הן מודרות במידה רבה מהשיח הישראלי העיקרי.

מבחינה זו עשה ריבלין בדיוק את המצופה ממנו: בניגוד ל"אפנת ההדרות", מימין ומשמאל, הראה ריבלין שאינו מדיר איש:

• לא את הרפורמים שהם הגוש היהודי החשוב בארצות הברית (וגם לא את הפמיניסטיות הרפורמיות), שמפלס הזעם שלהם על ההתנכרות הממסדית לישראל כבר עלה לה באופוזיציה הולכת וגדלה בקרב יהדות ארצות הברית.
• לא את נשות הכותל, שהן בפירוש מיעוט נרדף.
• ולא קבוצת שוליים שנואה כ"שוברים שתיקה", שתהיה פגיעתם קשה (והתנהגותם דוחה) ככל שתהיה, מדובר בישראלים דוברי עברית רהוטה, ששרתו בצה"ל, שלטוב ולרע הם חלק מהחברה הישראלית. איזה רווח תפיק החברה הישראלית מהוצאתם מחוץ לגדר? האם אותם חיילים שמשתפים פעולה איתם יפסיקו לעשות זאת, או רק יתמלאו עודף מוטיבציה לקחת נקם במדיריהם?

מבחינה זו, עשה ריבלין לטעמי בדיוק את תפקידו כנשיא: במקום שכולם מדירים הוא משתף. במקום שכולם שונאים הוא מכבד. אין המחשה מדויקת מזו לתפקידו של נשיא ישראל. 

כיוון ש"אין ארוחות חינם", הנשיא משלם על כך מחיר אישי יקר מבחינת קבוצת הרוב: של אבדן אמון מצד חלק ממצביעי הימין, ו"עיקום אף" מצד האחרים.

וואלס: שני צעדים קדימה ואחד לאחור...

מערכות מורכבות "רודפות" כל העת אחר שווי משקל, שלא יושג לעולם. הן בנויות כך, שככל שאתה לוחץ חזק יותר, אתה מזמין תגובת נגד חזקה שבעתיים, שעלולה להביא אותך למקום גרוע יותר מזה שממנו התחלת. על כן, חתירה אפקטיבית קדימה מחייבת התקדמות בשיטת ריקוד הוואלס: שני צעדים קדימה ואחד אחורה, על מנת להפחית את המוטיבציה להתנגדות אפשרית.

את זה רוב העם בישראל אינו מבין:

• האם ניתן להתריס בגלוי נגד הנשיא האמריקני, לבייש אותו במדינתו שלו ולא להינזק? איבתו של הממשל הנוכחי לנתניהו רחוקה מלהיות סוד, ויש לו עוד שנה לפחות עם מבחנים לא מעטים, כמו הגדלת הסיוע לישראל בעקבות "ההסכם האיראני", ויוזמות האירופים והערבים באו"ם.
• האם ניתן לצאת נגד הרוב היהודי בארצות הברית ולא לשלם מחירים? סבלנותם מהיחס שלו הם זוכים בישראל פוקעת ואת הנזקים הללו אנחנו כבר משלמים ובגדול!

בהקצנה הזאת ביחסינו עם הממשל ועם יהדות ארצות הברית, ריבלין הוא הצעד לאחור בטנגו שמונע הסלמה נוספת, ומגיש לממשל סולם לרדת מעץ היריבות עם נתניהו, ולהראות שהיריבות היא אישית, ושאין לו ריב עם העם בישראל.

אם ריבלין הואשם ב"ליקוק" וב"הימרחות דביקה" על הנשיא האמריקני, הרי עשה בדיוק את מה שדרוש, דווקא לנוכח מערכת היחסים הקשה עם ראש הממשלה. היברידיות ויכולת לדבר בשני קולות מגבירים את הגמישות האסטרטגית ומשפרים את הסיכויים להפיק את המירב מדו הקיום עם ממשל אובמה.

מי הרוויח ומי הפסיד?

מי הרוויח? עם ישראל וראש הממשלה:

• עם ישראל אמור להתמודד השנה עם מערכת לחצים לא פשוטה בזירה הבינלאומית, ועם צורך דחוף ברצון טוב אמריקני, לספק לישראל טכנולוגיות שעד כה סרבה לספקן (מסיבות טובות מבחינתה). הממשל האמריקני עוין את ראש הממשלה נתניהו. למרות הצורך לחזק את המעוז האסטרטגי המשמעותי ביותר שנותר לו במזרח התיכון; והבנתו בצורך להעניק לישראל סוג של פיצוי על העסקה האיראנית, הוא עדיין זקוק לסולם כדי "לרדת מהעץ". כדי להראות, שהריב שלו איננו עם ישראל, אלא עם ראש ממשלתה בלבד.
• הרוב היהודי הרפורמי בארצות הברית זכה לתשומת לב רבה מצד נשיא מדינת ישראל, מה שמקנה לישראל מרווח זמן יקר עד הפיצוץ הבלתי נמנע לדעתי בעתיד, שבו יווצר לחץ על הממשל להתנות שת"פ ביחס שוויוני לרפורמים. כבר היום חלק גדול מהרפורמים מהווה אופזיציה גלויה לממשל בישראל. הטיעון שעמדותיהם בנושא המדיני אינן קשורות להדרתם בישראל הוא טמינת הראש בחול!
• 'הארץ', העיתון - השנוי כל כך במחלוקת בישראל - זכה להכרה מהאיש מס' 1 בישראל, שלדבריו, "קורא אותו כל יום כדי לדעת שהוא צודק". הנשיא ממחיש בכך שבישראל יש חופש עיתונות וכבוד לכל דעה.
• בנימין נתניהו רווה נחת בראותו את יריבו מקיז דם ומאבד אמון ציבורי.

לסיכום, כמעט כולם הרוויחו מביקור הנשיא.

מי ניזוק? רק הוא עצמו, שפעל נכון ובתבונה ודווקא בשל כך - מהסיבות הלא נכונות - שילם על כך מחיר אישי לא מבוטל. 

מקורות והעשרה

• נחמיאס עמרי (2015), ריבלין בפתח פגישתו עם אובמה: "אין לנו מלחמה עם האיסלאם", וואלה חדשות, 10/12/15.
• אפרת כהן (2015), מביש: הנשיא ריבלין הדליק נרות חנוכה עם רבה רפורמית, הידברות, אתר היהדות הגדול בעולם, 10/12/15.