[תמונתו של ג'יימס מונרו היא נחלת הכלל; גם תמונתו של ברק אובמה היא נחלת הכלל]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

דוקטרינת אובמה נטבעה במהלך הקמפיין הראשון שלו לנשיאות: נטישת המלחמות הרחק מגבולות ארצות הברית, ויתור על תפקיד שוטר העולם, והתמקדות בבעיות הפנים. הוא מיישם אותה בדבקות לכל אורך שתי הקדנציות של כהונתו.

יש המשווים דוקטרינה זו לדוקטרינה, לכאורה, בדלנית אחרת, הקרויה על שמו של הנשיא גיימס מונרו (1758-1831). האמנם?

למרות שדוקטרינת מונרו מסמלת (בטעות) את שורשי הבדלנות האמריקנית, היא רחוקה ממה שמייצג אובמה מרחק מזרח ממערב...

הרקע להיווצרות דוקטרינת מונרו

בשנת 1823, הכריז הנשיא האמריקני ג'יימס מונרו על דוקטרינת מונרו, שפותחה על ידי שר החוץ שלו, ג'ון קווינסי אדאמס, לימים הנשיא השישי של ארצות הברית. על פי דוקטרינה זו, ארצות הברית רואה ביבשת אמריקה אזור השפעה שלה (מה שמאפשר לה להתפשט מערבה ללא הפרעה), וכל ניסיון להרחבת השפעתן של המעצמות האירופיות ביבשת יחשב כאיום על ביטחונה של ארצות הברית.

הצד השני של דוקטרינת מונרו - שאותו נוטים להקביל היום למדיניות אובמה - הייתה ההתחייבות האמריקנית שלא להתערב בענייניה הפנימיים של אירופה.

הרקע להיווצרות דוקטרינת מונרו היה הפוך מזה של דוקטרינת אובמה:

דוקטרינת אובמה התפתחה בעקבות ירידת עוצמתה של ארצות הברית: ההסתבכות באפגניסטן ובעיראק - שעלתה למשק האמריקני עשרות מיליארדים של דולרים, והייתה אחד הגורמים למשבר הכלכלי העמוק של הכלכלה האמריקנית;

לעומת זאת, דוקטרינת מונרו נבעה דווקא מרצונה של ארצות הברית כמעצמה אזורית להגדיל את עוצמתה, כיוון שבמהלך המאה ה-19 חלקים נרחבים ממנה עדיין היו בשליטת מעצמות אחרות, כגון אנגליה, ספרד וצרפת, והיא עדיין הייתה רחוקה ממעמד של גורם הדומיננטי ביבשת אמריקה, כמפורט:

• משך זמן רב סבלה ארה"ב ממלחמות בשטחה שלה, שנבעו מהתפשטותה מערבה ומעצם העובדה שהמעצמות הגדולות עדיין נכחו בגבולותיה: ב-1812 פרצה מלחמה בינה לבין בריטניה, במסגרתה כבשו הכוחות הבריטים שפלשו מקנדה את וושינגטון והציתו את הבית הלבן. לאחר שלוש שנות עימות ,המלחמה הסתיימה בניצחון אמריקני, בשל הצורך הבריטי למקד כוחות מול נפוליאון;
• ארצות הברית חששה מהשתלטות ספרד על מדינות אמריקה הלטינית, שהכריזו זמן מה לפני כן על עצמאותן, וראתה בהן אזור השפעה שלה.
• גם אז, כמו היום, היו הרוסים "חזק במשחק"... הצהרת מונרו התפרסמה בעקבות הכרזתו של הצאר הרוסי, אלכסנדר הראשון פולוביץ, בה קבע כי כל החוף המערבי של צפון אמריקה - ממיצר ברינג ועד קו הרוחב 51 - הוא אזור רוסי, ואסור בכניסה לספינות זרות, בתחום מאה מילין מהחוף. הכרזה זו הגבילה את יכולת המסחר של ארצות הברית ופגעה בכלכלתה.

מכאן, שלהתמקדות האמריקנית בענייניה של ארצות הברית הייתה משמעות שונה מאוד - ותוקפנית מאוד - מזו של היום: מתיישבים אמריקנים במערב התנחלו בשטחים שהיו בשליטתן של ספרד ומקסיקו, מצב עניינים שהוביל למלחמת עצמאות של מדינת טקסס נגד מקסיקו (במסגרתה התרחש קרב האלאמו המפורסם ב- 1836). הסיפוח של הרפובליקה של טקסס כתוצאה ממלחמה זו הוביל למלחמה נוספת בין ארצות הברית למקסיקו בין השנים 1846 ל-1848. במהלך המלחמה הכריזו המתיישבים בקליפורניה על עצמאות ממקסיקו ועל הקמת רפובליקה, שנכבשה בידי האמריקנים. מספר שנים לאחר מכן התקבלה קליפורניה לאיחוד המדינות האמריקניות.

על רקע זה צריך להעריך את ההתחייבות האמריקנית להימנע מהתערבות אמריקנית באירופה. באותם ימים, הצהרה זו לא הייתה יותר מהתרסה נגד האירופים, שכן, ארצות הברית חסרה ממילא את העוצמה הדרושה לכך.

ככל שהלכה ארצות הברית ונתחזקה, סימלה דוקטרינת מונרו בהמשך דווקא תוקפנות אמריקנית גוברת ביבשת:

• ב-1886 התערבה ארה"ב במלחמת האזרחים בסמואה, בעידודה של אנגליה ובתמיכתה.
• בשנת 1895 התערבה ארה"ב בסכסוך בין בריטניה לבין ונצואלה, מהלך שהביא בשנת 1901,להכרה בריטית בבלעדיותה של ארה"ב על תעלת פנמה.
• בשנת 1898 נלחמה ארה"ב עם ספרד בקובה, על מנת לתמוך בשאיפה הקובנית לעצמאות.
• בשנת 1915 כבשו 330 נחתים אמריקנים את האיטי, בעקבות שורה של הפיכות במדינה, ובניסיון לבלום את ההשפעה הגרמנית שם.

כשהושלמה הדומיננטיות האמריקנית בקרב מדינות אמריקה, לא הייתה לה בעיה להפר את דוקטרינת מונרו, ולהתערב בענייניה הפנימיים של אירופה, כאשר שלחה גייסות למערכה, במהלך מלחמות העולם, הראשונה והשנייה.

צמיחת הבדלנות האמריקנית

בדלנות בארצות הברית - עד עידן אובמה - מעולם לא זוהתה עם נשיאים דמוקרטים, שהתאפיינו דווקא באקטיביזם במדיניות החוץ שלהם. על כן, הפער בין תנועות הבדלנות לרעיונות שיצרו את דוקטרינת מונרו שונים תכלית שינוי:

תנועות הבדלנות היו תנועות חברתיות ופוליטיות שמרניות שדגלו ב "נייטיביזם" (השקפה שדוגלת ב"מקומי" ומתנגדת לכל דבר זר), בשנאת השמאל, בשנאת זרים, באנטישמיות ובגזענות נגד שחורים. תנועות אלה התנגדו לעולם המודרני. הן שאפו להחזיר את ארצות הברית לערכי הדת והמוסר, ולא היה להן כל עניין בבזבוז משאבים מחוץ לגבולות ארצות הברית.

שיאו של העידן הבדלני בארצות הברית היו שנות העשרים של המאה העשרים, תחת שלטונם של שלושה נשיאים שמרנים: ורן הרדינג, קלווין קולדינג, והרבט הובר. ססמתם הייתה "חזרה לנורמליות " שמשמעותה:

• בתחום מדיניות החוץ – בדלנות;
• בתחום מדיניות פנים – התערבות מינימלית במשק, הורדת מסים, קיצוץ בשירותים על ידי ביטול החקיקה הפרוגרסיבית.

"הישגה" העיקרי של תנועת הבדלנות בא לאחר מכן בתום מלחמת העולם הראשונה, כאשר הסנט כפה על הנשיא הדמוקרטי וילסון - שאחרי הניצחון במלחמת העולם הראשונה, פעל נמרצות בועידת השלום בפריס בהקמת חבר הלאומים - שלא להצטרף לחבר, לא להיות חלק מהסכמי השלום באירופה, להטיל מכסי מגן גבוהים, כדי למנוע יבוא סחורות ממנה, ולנעול את שערי ארה"ב בפני מהגרים.

הבדלנות הקשתה מאוד על הנשיא הדמוקרטי רוזוולט לסייע בהדיפת התוקפנות הגרמנית המתחדשת בין שתי מלחמות עולם, והיא הגיעה לסיומה במתקפה היפנית בפארל הרבור, בסוף שנת 1941, וכניסת ארצות הברית למלחמה.

מקורות והעשרה

• ההיסטוריה של ארצות-הברית / סמיואל אליוט מוריסון, הנרי סטיל קומאג’ר, ויליאם א. לכטנברג: מאנגלית אמיר אורן: עורך מדעי חגי הורביץ: בעריכת איתן בן-נתן; תל אביב: זמורה, ביתן, תשמ"ד 1984
• ארצות הברית ממלחמת האזרחים למלחמה הקרה / ארנון גוטפלד; עריכה: צילה דרורי; תל אביב: מטכ"ל, קצין חינוך ראשי, גלי צה"ל, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, אוניברסיטה משודרת, תשמ"ט 1989
• המאה האמריקאית / אייל נווה; עריכה: דלית רביד; תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תש"ס 2000
• היסטוריה עממית של ארצות הברית: מ-1492 ועד ימינו / הווארד זין; תרגם מאנגלית: מתן קמינר; תל אביב: בבל, תשס"ז 2007
• ניפוץ החלום האמריקני: אמריקה בעידן אובמה / דינש ד'סוזה; ספריית דעות, 2012.

נספח: הצהרת מונרו, 1823

: . . . At the proposal of the Russian Imperial Government, made through the minister of the Emperor residing here, a full power and instructions have been transmitted to the minister of the United States at St. Petersburg to arrange by amicable negotiation the respective rights and interests of the two nations on the northwest coast of this continent. A similar proposal has been made by His Imperial Majesty to the Government of Great Britain, which has likewise been acceded to. The Government of the United States has been desirous by this friendly proceeding of manifesting the great value which they have invariably attached to the friendship of the Emperor and their solicitude to cultivate the best understanding with his Government. In the discussions to which this interest has given rise and in the arrangements by which they may terminate the occasion has been judged proper for asserting, as a principle in which the rights and interests of the United States are involved, that the American continents, by the free and independent condition which they have assumed and maintain, are henceforth not to be considered as subjects for future colonization by any European powers. . . It was stated at the commencement of the last session that a great effort was then making in Spain and Portugal to improve the condition of the people of those countries, and that it appeared to be conducted with extraordinary moderation. It need scarcely be remarked that the results have been so far very different from what was then anticipated. Of events in that quarter of the globe, with which we have so much intercourse and from which we derive our origin, we have always been anxious and interested spectators. The citizens of the United States cherish sentiments the most friendly in favor of the liberty and happiness of their fellow-men on that side of the Atlantic. In the wars of the European powers in matters relating to themselves we have never taken any part, nor does it comport with our policy to do so. It is only when our rights are invaded or seriously menaced that we resent injuries or make preparation for our defense. With the movements in this hemisphere we are of necessity more immediately connected, and by causes which must be obvious to all enlightened and impartial observers. The political system of the allied powers is essentially different in this respect from that of America. This difference proceeds from that which exists in their respective Governments; and to the defense of our own, which has been achieved by the loss of so much blood and treasure, and matured by the wisdom of their most enlightened citizens, and under which we have enjoyed unexampled felicity, this whole nation is devoted. We owe it, therefore, to candor and to the amicable relations existing between the United States and those powers to declare that we should consider any attempt on their part to extend their system to any portion of this hemisphere as dangerous to our peace and safety. With the existing colonies or dependencies of any European power we have not interfered and shall not interfere. But with the Governments who have declared their independence and maintain it, and whose independence we have, on great consideration and on just principles, acknowledged, we could not view any interposition for the purpose of oppressing them, or controlling in any other manner their destiny, by any European power in any other light than as the manifestation of an unfriendly disposition toward the United States. In the war between those new Governments and Spain we declared our neutrality at the time of their recognition, and to this we have adhered, and shall continue to adhere, provided no change shall occur which, in the judgement of the competent authorities of this Government, shall make a corresponding change on the part of the United States indispensable to their security. The late events in Spain and Portugal shew that Europe is still unsettled. Of this important fact no stronger proof can be adduced than that the allied powers should have thought it proper, on any principle satisfactory to themselves, to have interposed by force in the internal concerns of Spain. To what extent such interposition may be carried, on the same principle, is a question in which all independent powers whose governments differ from theirs are interested, even those most remote, and surely none of them more so than the United States. Our policy in regard to Europe, which was adopted at an early stage of the wars which have so long agitated that quarter of the globe, nevertheless remains the same, which is, not to interfere in the internal concerns of any of its powers; to consider the government de facto as the legitimate government for us; to cultivate friendly relations