[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר 929, והוא מופיע פה באישורם ובאישור המחבר]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
מאיחוד ממלכת ישראל וכיבוש ירושלים, בתקופת זמן קצרה, הלכה והתהוותה מלכות דוד למעצמה אזורית. עם מגמת הניצחונות והכיבוש, על פלישתים ממערב, על מואב, ארם ואדום ממזרח, עוצבה בידי דוד אימפריה, שהשליטה עצמה על ממלכות שכנות. כמתואר בסיום פרק ח': וישם דוד ניצבים בארם דמשק (פרק ח', ו'); וישם באדום ניצבים... ויושע ה' את דוד בכל אשר הלך (פרק ח', י"ד).
איך ומדוע דווקא לנוכח מגמת ההתעצמות של דוד, העז חנון מלך עמון להשפיל את שליחי דוד, שהגיעו לנחמו על מות אביו? מה הניע אותו להתגרות בדוד, עד כדי הגעה לפריצת מלחמה?
כתמיד בחצרות מלכים, גם סביב מלך עמון היו אנשי חצר, והם ביקשו לסכסך מתוך פרוש מטעה לרעה (פרק י). מצדו של דוד, שיגור משלחת הניחומים הייתה יותר ממחווה דיפלומטית שגרתית. ככתוב: "ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש כאשר עשה אביו עמדי" (פרק י', ב'). לפנינו מהלך מתבקש של הגינות כלפיי בן ברית וותיק, בהגיון חסד שמעבר לאינטרס ישיר ולשיקולי תועלת. מה אם כן, הניע את יועצי חנון מלך עמון להפוך מחווה דיפלומטית - שעל פניה נראית נאותה והגונה - למזימת ריגול? מדוע נלכד מלך עמון הצעיר בעצתם הרעה?
[בתמונה: חנון משפיל שגריריו של דוד. התמונה היא נחלת הכלל]
לפי פרוש ר' ישעיה, היועצים תמכו את עצתם בהצבעה על הכתוב בתורת משה, בה נאמר כלפי בני עמון: "לא תדרוש שלומם וטובתם" והנה דוד דורש בשלומך, הסבירו למלך הצעיר, מכך הוכח לטענתם, שמסתתר כאן אינטרס אחר. לפנינו מניפולציה נפוצה הנעשית על ידי מחרחרי מדון בפירוש מטעה לטקסט קאנוני, כמו תורת משה, כאילו הוא מובן כפשוטו. מה הניע אותם?
הם היו מונעים כנראה, מן החרדה ממגמת ההתפשטות של ממלכת דוד. אחרי הכל, ממלכת עמון נותרה ממלכה יחידה באזור שלא נלחמה בדוד ולא הוכתה בלחימה עם צבאו. מה יכול היה לגרום להם להתגרות כזו? יתכן ודווקא עוצמתה המתפשטת של מלכות דוד היא שעוררה את חרדתם, עד כדי הילכדות בחשד, שמא במגמה החדשה, גם משלחת מנחמים אינה אלא מסווה למשימת ריגול. הם פעלו כאן בהגיון דומה לחרדת הערבים במזרח התיכון, מבשורת המזרח התיכון החדש של שמעון פרס, בחששם שמא לא מדובר, אלא בטרנספורמציה מתוחכמת מאימפריאליזם צבאי לאימפריאליזם כלכלי.
ספק רב אם דוד עצמו, הבין והמשיג את משמעות השינוי הדרמטי שעבר עליו מימי היותו מורד נרדף במרחבי הספר, ועד התבססותו בראשה של ממלכה אימפריאלית. אכן, לאורך דרכו רבת המכשולים, הייתה זו אסטרטגיית הבריתות שסייעה לו לשרוד, אלא שמאותם ימים, מצבו האסטרטגי לגמרי השתנה. פוטנציאל הבריתות שמיצה אז בכישרון יצירתי, נבע מן ההדדיות הטמונה בהגיון ברית המיעוטים (כמו ברית המיעוטים הדרוזים, העלווים והנוצרים, שעליהם ביסס המנדט הצרפתי בסוריה את שלטונו). אכן, יתכן ודוד לא קלט כלל עד כמה במצבו האסטרטגי החדש חדל להיות פרטנר לברית מיעוטים. אולי את המסר הזה ביקש מלך עמון הצעיר להעביר לדוד.
בצורתו הסימבולית, בהשפלת שליחי דוד, המסר היה ברור ועם זאת מאוזן: מצד אחד הוא לא הרג אותם, מצד שני השפיל אותם ואת מלכות דוד בהשפלה בוטה. לא ברור כיצד העריך מלך עמון הצעיר, שעל עניין כזה לא יצא דוד למלחמה? אכן, במושגי העולם המערבי בן ימינו, על עניין כזה, לא יוצאים למלחמה. ראוי קודם כל "לדבר על זה", "לברר את העניין", רצוי כמובן לפתור את העלבון בדרכי שלום. אלא שמעמדה המתעצם של מלכות דוד החדשה - בכורח השיקולים המוכרים לכינון ההרתעה האזורית ולשימורה - כנראה הכריח את דוד לצאת למלחמה. הוא לא העריך שהמלך הצעיר בעמון, יעמיד מולו אתגר ממשי.
הערכת המודיעין של דוד ושר צבאו קרסה. היה ברור שהממשל בירושלים מצוי בפער רלוונטיות... הם ממש לא העריכו שמלך עמון יעמיד מולם ברית קואליציה חדשה, עם ארם בית רחוב, ארם צובא ומלך מעכה. מול כוח קואליציה שכזה, לא מובן כיצד דוד הרשה לעצמו להפקיד את המלחמה בידי יואב ולהישאר בירושלים. אין להתפלא, שיואב מצא עצמו ביחסי כוחות נחותים, בפני מלחמה שהציבה חזית כפולה "מפנים ומאחור". בהעזה ובתושייה יוצאת דופן, בפיצול כוחותיו וביצירת שתי מערכות מקבילות לפיקוד ולשליטה - אחת בראשותו והשנייה בראשות אחיו אבישי - נתן יואב מענה למצבו המורכב. מתוך עומק המצוקה קרא את קריאת הקרב המהדהדת מאז: "חזק ונתחזק בעד ערינו ובעד ערי אלוהינו" (פסוק י"ב).
[להרחבה בנושא 'פער רלוונטיות', לחצו כאן]
[הכרזה: ייצור ידע]
עיתון הארץ עם פרופסור יגיל לוי, היו בוודאי מאשימים כאן, כמו בטיפולם באל"מ עופר וינטר בימי 'צוק-איתן' (ראו הכרזה למטה), שיואב הפך את המלחמה למלחמת דת, "מלחמה למען המוניטין של אלוהי ישראל". אלא שבהגיון האמונה של האיש התנ"כי, קריאתו של יואב מבטאת באופן 'מקצועי', את עומק המצוקה המבצעית בה היה נתון, ואת הבנתו שהישועה תלויה כאן במיצוי עילאי של רוח הלחימה, מיצוי התלוי בכוח האמונה המצפה לישועה, ובינתיים - מעבר להכנה הנכונה של המעשים התלויים באדם - דבר לא מובטח, "וה' יעשה הטוב בעיניו" (פסוק י"ב).
הישועה באה בהנהגתו המצביאותית של יואב. רק אז, לנוכח הבנת דוד כי הוא מתמודד כאן עם 'חזית מזרחית' מלוכדת, עם הצטרפות חוזרת של הדדעזר מלך ארם, עבר דוד את הירדן עם תגבורת צבא המילואים: "ויאסוף את כל ישראל ויעבור את הירדן" (פסוק י"ז) למערכה מכרעת כנגד ברית הקואליציה המזרחית.
בימינו הייתה מתבקשת כאן וועדת חקירה. היא הייתה שואלת כיצד לא הוערך נכון פוטנציאל ההיווצרות של החזית המזרחית. העם בוודאי היה שואל, איך המלך נשאר בארמון, הרי כשביקשו מלך ביקשו בעיקר מצביא, כמתואר בבקשם משמואל מלך, ש"יצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו" (שמואל א' ח'. כ').
[התמונה המקורית היא צילום מסך של סרטון הרצאתו של האלוף גרשון הכהן בכנס יש"ע, 2015]
כאן אולי ראשית הכשל הטמון במיסוד הממלכה במתכונת המנהל התקין, בהפרדת הסמכויות, כמתואר בסיום פרק ח': "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. ויואב בן צרויה על הצבא, ויהושפט בן אחילוד מזכיר"; ובגלישה לסטגנציה שתלך מעטה ותעמיק (פרק ח', ט"ז-י"ז).
כאן גם נוצרו התנאים לכישלונו הגדול של דוד בחטא בת שבע.
[להרחבת המושג: קיפאון/סְטַגְנַצְיָה, לחצו כאן]
![[בתמונה: חנון משפיל שגריריו של דוד. התמונה היא נחלת הכלל]](https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%A0%D7%95%D7%9F_%D7%91%D7%9F_%D7%A0%D7%97%D7%A9#/media/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Hanun_humiliates_David's_ambassadors.gif){kind=link}