[בתמונה: ירון סנקר - הבריחה ומחירה... הדף הראשון באתר ynet, העוסק בגזרי הדין של סנקר]
פרסום מסקנות ועדת החקירה לנסיבות בריחתו של האסיר, ירון סנקר, הוא הזדמנות טובה לעסוק באחד האיומים המשמעותיים ביותר על שירות בתי הסוהר - סוגיית בריחות האסירים. סוגיה זו אקוטית במיוחד ויוצרת לחץ ציבורי ומערכתי עצום על פיקוד שבס, כיוון שזהו תפקידו העיקרי: קיומה של משמורת בטוחה, משמע: פיקוח מקסימלי ואפקטיבי על אסירים, בתוך ומחוץ לבתי הסוהר.
שב"ס חייב חלק מתהליכי ההתעצמות שלו לבריחת אסיר ממערכת אחרת, ממשטרת ישראל. ב-23 בנובמבר 2006 הובא האנס, בני סלע, מכלא אשל שבו היה כלוא, לדיון בבית הדין לעבודה. בדרך עצרו שוטרי יחידת הליווי בהיכל בית המשפט בתל אביב כדי להוריד אסיר אחר. סלע ניצל הזדמנות ונמלט. הבריחה הזו הייתה הזרז שהביא להעברת כל סוגיית הטיפול בעצורים ובהחזקתם מטיפול משטרת ישראל לטיפול שב"ס. גם האירוע הזה מלמד אותנו פרק בעוצמת התופעה הזו, ובהשלכותיה.
צריך לומר: בריחות תמיד תהיינה. כל מה שיש לאסיר המבקש לברוח לעשות, זה לחכות להזדמנות נאותה. וכיוון שערנות אינה יכולה להישמר ברמה גבוהה-אחידה כל העת, אזי, המקרה הבא הוא רק עניין של זמן.
עד היום צברנו שרשרת של בריחות מתוקשרות, שכל אחת מהן שווה סרט עלילתי בפני עצמו:
- הבריחה הטראומטית המיתולוגית בעברו של שב"ס היו זו של 66 אסירים במהלך המרד בכלא שאטה ב- 1958.
- בריחות טראומטיות של אסירים בודדים היו ארבע הבריחות של האסיר נחמן פרקש משב"ס. פרקש (בתמונה למטה) אשר נשפט ב-1957 למאסר עולם בגין רצח, הוא שיאן הבריחות עד היום: בפעם הראשונה נמלט פרקש בשנת 1961, ביחד עם וצח אחר בשם רפאל בליץ, במהלך הקרנת סרט בכלא רמלה; מאז, במהלך עשר השנים שלאחר מכן, ברח עוד שלוש פעמים. באחת מבריחותיו, ב-7 ביולי 1963, מבית המעצר ביפו, חצה את גבול רצועת עזה, נעצר על ידי שלטונות מצרים והושם בכלא בקהיר. ב-11 בינואר 1965, הביאו אותו השלטונות המצריים לגבול רצועת עזה, וגרשו אותו חזרה לישראל.
- בריחות טראומטיות נוספות היו שתי הבריחות של האסיר הרצל אביטן (בתמונה למטה עם עורך דינו), ב-1981 ולאחר מכן ב-1988. הפעם הראשונה הייתה כשהיה כלוא בבית הסוהר רמלה בגין שוד אלים בבנק לאומי ברמת אביב. לאחר פעמים רבות שבהן ביקש לראות את אביו החולה, אישרו לבסוף בשירות בתי הסוהר לאפשר זאת (כמובן, בליווי סוהרים וכשהוא אזוק). כשהגיע הרגע לפגוש את אביו, הסירו הסוהרים את האזיקים מידיו. אביטל ניצל את שעת הכושר והשתחל החוצה מחלון הדירה; בבריחתו השנייה נמלט אביטן מכלא באר שבע לאחר שתכנן את הבריחה בקפידה. הוא גילף מלחם יבש אקדח, צבע אותו עם משחת נעליים, הצמיד אותו לסמל האגף, נכנס עמו יחד לרכב מסחרי ובתואנה של 'נסיעה מנהלתית' יצאו השניים את שערי הכלא. הוא הסתתר מספר ימים בדירה שכורה בהוד השרון עד שנעצר על ידי המשטרה בעקבות מידע.
- בריחה מפורסמת אחרת היא של דני גור, חוטפו ורוצחו של הנער אורון ירדן, ב- 1980. גור, שנבחר לצייר מחוץ לחומות הכלא, מצא את עצמו לבדו והחליט לנצל את האמון שנתנו בו הסוהרים. הוא נמלט מהמקום בסוף דצמבר 1985, וגרם מבוכה רבה לשירות בתי הסוהר. מספר ימים לאחר מכן נלכד גור והוחזר לתאו.
- ועתה - בריחתו של האסיר, ירון סנקר, רוצח שכיר השפוט לשני מאסרי עולם לאחר שהורשע ברצח כפול באוקטובר 2003, בכמה ניסיונות רצח ובשורה של פשעים חמורים. סנקר ברח ממיטתו בבית החולים, שם היה מאושפז, ונתפס במקרה, שעתיים וחצי מאוחר יותר. ועדת החקירה שבדקה את בריחתו החליטה, בין היתר, להדיח מתפקידו את מפקד כלא ניצן, גנ"ם חיים מורד. מפקד המחוז, גונדר טאפש יקבל הערה פיקודית. שני הסוהרים ששמרו על סנקר הודחו והשלישי הועמד לדין משמעתי.
בשנים האחרונות יישר שב"ס קו עם ארגוני הביטחון האחרים ברגישות ובחוסר הסבלנות שלו לטעויות. כמו משטרת ישראל הוא הופך לארגון חרדה, שבו מפקדים משלמים מחירים על תקלות, גם במקרים שבהם אין קשר ישיר בין מעשי המפקד והמקרה עצמו.
מבחינה ארגונית זו אינה תופעה בריאה, אבל זוהי מציאות מטרידה, שלא ניתן בינתיים לשנותה. מחירה יהיה עליה נוספת של מפלס הכסת"ח בארגון.
עו"ד אריאל דר:
בהחלט עצוב, אבל זה מחדל רבתי.
לא רואה איך אפשר לעבור לסדר היום כאשר שומרים אינם שומרים, בוודאי לא כשהנמלט הוא רוצח כפול.
אשר למפקדים – יתכן כמובן ששום הדרכה לא היתה עוזרת לסוהרים, אבל אז צריך היה הבכיר לדאוג להפסקת עבודתם עוד קודם לכן.
לשב"ס אין איגוד מקצועי המסוגל להערים קשיים.