תקציר: בכל פעם שהטרור (או תרחיש ביטחוני אחר) מרים את ראשו, חוזרת השאלה הידועה, הלנצח נאכל חרב? האם המלחמות והטרור הם גזירת עולם, מקדמת דנא, ואין דרך להימלט מהם? את הדיון סביב השאלה הזאת היטיב לנסח הרמטכ"ל לשעבר, משה דיין, בעת ההספד הנוקב שנשא על קברו של רועי רוטנברג מנחל עוז…

[לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על שלום עולמי וסתם שלום, לחצו כאן]

עודכן ב- 24 באפריל 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר ראשון מתוך שניים העוסק בשאלה: "הלנצח נאכל חרב". למאמר האחר לחצו כאן: 

• גרשון הכהן: הלנצח נחייה על חרבנו?

*  *  *

בכל פעם שהטרור (או תרחיש ביטחוני אחר) מרים את ראשו, חוזרת השאלה הידועה, הלנצח נאכל חרב? האם המלחמות והטרור הם גזירת עולם, מקדמת דנא, ואין דרך להימלט מהם? את הדיון סביב השאלה הזאת היטיב לנסח הרמטכ"ל לשעבר, משה דיין, בעת ההספד הנוקב שנשא על קברו של רועי רוטנברג מנחל עוז.

הרקע לנאום דיין

בשלהי חודש אפריל 1956, עמד נחל עוז - קיבוץ ספר הסמוך לרצועת עזה - לחגוג את בואם בברית הנישואים של ארבעה זוגות צעירים. אורח הכבוד שהוזמן, ואישר את בואו, היה לא אחר מאשר הרמטכ"ל דאז, משה דיין. הוא נעתר להזמנתו של רועי רוטברג, ששימש כמא"ז היישוב (בתמונה משמאל), לכבד בנוכחותו את יום חגו של קיבוץ נחל עוז. 

ההכנות לחתונה התנהלו במשך כל אותו היום, אולם הגורל צפן בחובו טרגדיה בלתי צפויה: רועי רוטברג נחטף ונרצח בידי מסתננים מעזה הסמוכה.

ביום החתונה, הבחין אחד מאנשי הקיבוץ כי מסתננים מעזה קוצרים את תבואת שדות הקיבוץ. רועי רוטברג מתוקף תפקידו, חש אל המקום במהירות כדי לגרשם. בשל הסכמי שביתת הנשק הוכרז האזור שבין שדות הקיבוץ לרצועת עזה כשטח מפורז ובשל כך רועי לא היה חמוש, מה גם שחשב כי מדובר במסתנן בודד. כאשר הגיע אל השדה ציפה לו מארב של מסתננים, שירו בו וחטפו אותו חי לתוך העיר עזה.

הידיעות על אשר קרה הגיעו אל אנשי הקיבוץ, אך בצל חוסר הוודאות לגבי מצבו של רוטברג והתקווה שיחזור בחיים, נמשכו ההכנות לחתונה עד שעות הצהריים המאוחרות. דיין, שהגיע למקום, איים על המצרים שיחזירו את רועי שאם לא כן ישראל תהלום צבאית בעזה. בסופו של דבר, רק בתיווך של נציג האו"ם הוחזרה גופתו של רועי רוטברג. ברור היה שרועי עונה למוות וחוטפיו עשו בו שפטים.

אנשי הקיבוץ רצו לבטל את הטקס שהיה אמור להתקיים בערב, אולם הרמטכ"ל דיין יעץ לחברי הקיבוץ שלא לבטל את החתונות, ובמקום החגיגה ההמונית, לערוך טקס חתונה צנוע בבית הרב. למחרת היום, ב- 30.4.1956, נקבר רועי רוטברג ומעל קברו נשא דיין את ההספד הנודע לזכרו.

בהספד הזה הציב דיין מולנו את הקביעה - שחלקנו רואים בה היום גזירה מייאשת מנשוא - שלפחות בדורנו, אין מנוס מלחיות חרבנו!

אמר דיין (ראו סרטון עם הנאום והנוסח המלא שלו בסוף מאמר זה):

"אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו."

מה שאמר דיין לא היה זר לדור ההוא ולזה שלפניו:

• די אם נזכיר את דבריו של ארתור רופין, בזמן מאורעות 1936, שטען כי נגזר עלינו להיות שרויים במלחמה מתמדת עם העולם הערבי, כל זמן שהוא ימשיך להתנגד להתיישבות היהודית

[תמונתו של ארתור רופין משמאל, היא נחלת הכלל, ולקוחה מתוך ארכיון תצלומים קרן קימת לישראל]

• בשנות החמישים של המאה הקודמת כתב יחיאל מוהר (בתמונה משמאל), ב"שיר ערש נגבי": 

"... יֵשׁ דָּבָר אוֹרֵב בָּאֵלֶם

וְתַנִּים חוֹרְצִים שׁוּב שֵׁן.

אַבָּא אֵי מוֹתֵחַ תֶּלֶם?

נוּמָה, נוּמָה, בֵּן.

הֵן יַחֲרֹשׁ בִּשְׂדוֹת הַמֶּשֶׁק

לָמָּה לוֹ אֶקְדַּח וּסְטֵן?

אֵין חָרִישׁ עָמֹק בְּלִי נֶשֶׁק! 

נוּמָה, בֵּן, נוּמָה, בֵּן..."

לא השתנה דבר...

השוואה בין נחל עוז בעידן המנהרות לנחל עוז של רועי רוטנברג מלמדת שלא השתנה דבר מאז, וששקט בגבולות הוא עניין מחזורי. תיאורו של דיין את הנעשה מעבר לגבול נראה אותנטי מאי פעם:

"הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים".

דיין בחושיו החדים קלט את מה שברור לכל מי שעוסק במערכות מורכבות, כי היעדר שוויון במשאבים יוצר תמיד אפקט של מפל מהאזורים החלשים לאזור החזק. כמו מצרים העתיקה אי פורח בלב המדבר - שהייתה תמיד מטרה לפולשים מבחוץ - כך גם עושרה היחסי של ישראל הופך אותה יעד ל"טורפים" בסביבותיה; ועוד לא דיברנו על הקנאות האסלאמית והאנטישמיות הגואה ששטפה את הפלסטינים, וההגעה שלהם לסוג של שוויון אסטרטגי, שמסכלת כל סיכוי לשלום אמת בין העמים.

אשליית סוף עידן החרב...

אבל, הסכמי השלום עם שלטונות מצרים וירדן (לא עם אזרחיהן) יצר בקרבנו את האשליה שסוף "עידן החרב" קרוב. לתוך האופוריה הזו נסחף אפילו משה דיין, אדריכל השלום עם מצרים, כשהיה שר החוץ בממשלת מנחם בגין הראשונה (1979). ספרו, "הלנצח תאכל חרב" המרכז את רשמיו משיחות השלום עם מצרים (ראה את תמונת הכריכה משמאל), מבשר יותר מכל את המהפך הזה, כשהוא משתמש בביטוי במשמעותו התנ"כית - זו שביקשה לומר שהשאלה איננה רטורית, והתשובה עליה שלילית.

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של משה דיין: "הלנצח נאכל חרב", שראה אור בהוצאת עידנים ב- 1981. אנו מאמינים שאנו עושים בכריכה שימוש הוגן]

אבל הזמן לימד אותנו, ש"אפקט המפל" חזק מאי פעם; שהאמונה הפלסטינית יוקדת מאי פעם; שהסביבה שלנו הופכת לכאוטית יותר ויותר, ושהסכמים חתומים במזרח התיכון - ללא איזון ברמות העוצמה ההדדיות בין החותמים - אינם שווים את הנייר שעליהם נחתמו...

היטיב לבטא זאת בועז ביסמוט (2016) בעיתון 'ישראל היום':  "ישראל מבינה היטב היכן היא חיה..." - כתב - "במזרח התיכון החדש אין טובים. יש רעים ורעים יותר..."  

הנוסח המלא של הנאום דיין (בהלוויה של רועי דיין קרא דיין נוסח מקוצר)

אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.

דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על אף שאֶלֶף נָדַרנו כי דמנו לא יוגר לשווא – אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.

רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו.

[לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על שלום עולמי וסתם שלום, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף מאמרי עצמאות וזיכרון;
• אוסף המאמרים על שלום עולמי וסתם שלום;
• הרחבת המושג 'מערכת מורכבת'.

מקורות והעשרה

• יחזקאלי פנחס (2014), מערכת מורכבת, ייצור ידע, 12/4/14.
• גרשון הכהן (2016), הלנצח נחייה על חרבנו?, 11/2/16.
• גזירת דורנו: הרמטכ"ל משה דיין סופד לסגן רועי רוטברג, באתר nrg‏, 9.5.2011
  • גורן, י.‫ ארתור רופין: חייו ופועלו, יד טבנקין, 2005.
  • ברוך קימרלינג, ‏מיליטריזם בחברה הישראלית, תיאוריה וביקורת 4, 1993.
  • מרדכי קידר (2016), המדריך לשורד במזרח התיכון, מידה, 19/4/16.