[תמונתו של רוני אלשיך לקוחה מאתר המשטרה; הצילום של יעקב עמידרור הועלה לויקיפדיה ע"י Ira Abramov from Even Yehuda, Israel - AntiBiometrics-7212. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0; [הצילום של יוסי כהן הועלה לויקיפדיה ע"י U.S. Embassy Tel Aviv - _PDA9044. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.0; הצילום של יורם כהן הועלה לויקיפדיה ע"י עמוס בן גרשון, לשכת העיתונות הממשלתית. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב העת ליברל. הוא מועלה לכאן באישורו ובאישור המחבר]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

מספרים על הטרור שהוא בגלל הייאוש. בשיח שהתקיים בכנס הרצליה, על תופעת הטרור באירופה, בהשתתפות חוקרים ממדינות האיחוד האירופי, הצעתי להם לבחון אולי הוא מונע דווקא בגלל התקווה. לחלק מן הטרוריסטים הידועים, דוגמת אלה שפעלו בארה"ב בהתקפת 11.9.2001, היו תנאים לתקווה. הם למדו באוניברסיטאות מעולות שאני אולי לא הייתי מתקבל אליהן. שערי החברה המערבית נפתחו בפניהם, בהחלט יכלו להשתלב בהצלחה, בעולם של תקווה.

הדיון על דרכי המאבק בטרור נקלע, בדרך כלל, להיבטים טכניים של מודיעין ואבטחה. דימיתי את התופעה לאתגר הצלת אדם הסובל מהתקף לב. ברגע החירום, סידרת פעולות טכניות מידיות, יכולה להציל חיים. אולם לאחר שיוצב ה

ממה נובע החשש מחובשי כיפה בתפקידים בכירים?  מדוע חשד, להבאת אג'נדה לתפקיד, מתעורר דווקא  כלפיי חובשי  כיפות?

על המדף מונחים שני הסברים פשטניים:

• האחד יצביע על קיומו של משהו ראשוני בסיסי ומוכר: שוביניזם אנטי דתי.
• האחר, יאחז  בקיומן של שאלות טכניות הלכתיות, כמו שאלת יוסי ורטר על מינוי אלוף עמידרור לראש מל"ל: האם בשעת חירום בשבת, ירים טלפון מראש הממשלה?

אבקש להציע הסבר אחר עקרוני ועמוק: החשש מחובשי הכיפה מבעבע מלב ליבה של האידאה המודרנית, מן האופן העמוק בו אנו מזהים את עצמנו כאנשים מודרניים.  אכן, כולנו נתונים - בעצמה משתנה, במודע ושלא במודע - במסגרת תפיסתית מודרנית, ומן הראוי להיות מודעים לה ולאפיין את עיקר תכניה. בקוויה העיקריים, מסגרת תפיסתית זו פועלת עלינו כבשורה הומניסטית: לאורה, אדם מודרני מבקש לשלוט בגורלו, ומאמין כי בכוח המדע והתבונה יוכל להגיע לכך. על כן, כה חשוב לנו לוודא, שאכן הפקדנו גורלנו בידי אנשים ראויים, אמונים על מומחיותם ומצייתים בהתנהלותם האחראית לביקורת התבונה. מכאן הדחף המתמיד לחקירת מצבי כישלון, כמו ועדות החקירה שהופעלו לאחר מלחמות: ועדת אגרנט, וינוגרד וכו'. ההנחה היא שאם משהו משמעותי יצא משליטתנו, מישהו מהאחראים לכך התרשל במימוש מומחיותו ובהתנהלותו התבונית.

כרקע לדיון מעמיק בסוגיה, מומלץ עיון במאמרו הביקורתי של הסוציולוג הצרפתי ברונו לאטור (משמאל): "מעולם לא היינו מודרנים: מסה באנתרופולוגיה סימטרית" (תיאוריה וביקורת, 26, אביב 2005). לאטור ניתח והמשיג במבט ביקורתי, את ההכרח שכופה הרעיון המודרני לקיום פרקטיקה של הפרדות, כמו עקרון הפרדת הרשויות.

[הצילום שמשמאל הועלה לויקיפדיה ע"י Monika derivative work: Toter Alter Mann. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

במסגרת זו - כביטוי לצו ההפרדה השואף לטהר את מרחב הפעילות המודרני  מניגודיי עניינים - כתב לאטור: "איש אינו באמת מודרני, אם אינו מסכים להרחיק את האל מהמשחק של חוקי הטבע ושל חוקי הרפובליקה" (שם, עמוד 59). הכיפה על ראשו של משרת ציבור בדרגה בכירה, מחשידה אותו כאדם המחזיק בו זמנית שתי נאמנויות, אחת למומחיותו המקצועית והאחרת לדתו ולאמונתו. מכאן הסיכון המתמיד שמא יכשל באי יכולתו להפרדה בין שתי נאמנויותיו. בהיותו סוג של יצור כלאיים, מוצא עצמו "חובש הכיפה", כחשוד מראש בניגוד עניינים. מכאן הצורך של בן כספית להרגיע אותנו ביחס למינוי אלשייך למפכ"ל:  "הוא חובש כיפה, ימני מתון בדעותיו, שאינן משפיעות על תפקודו" (מעריב, 25.9.2015).

מה שמעצים עוד יותר את  פוטנציאל ניגוד העניינים של "חובש הכיפה", הוא  תודעת השליחות המיוחסת לו יותר מאשר לאחרים. ההתמסרות לשליחות נתפסת כמונעת מתשוקה שמוטב להותירה בבית, בהגיון המודרני, התשוקה לכשעצמה, בין אם היא דתית, אידאולוגית או לגמרי אישית, עלולה לערב פנטזיות אישיות במקום הנדרש למומחיות ולתבונה צרופה. דגל החינוך למצוינות, אכן נושא בחובו  בגלוי ובסמוי, מסר המבטא העדפת אדם המתמסר לקריירה וקידום בארגון, על פני חברו המתמסר לשליחות.

מראשית ימי האידיאה המודרנית, דרך ההתגוננות הרווחת והמוכרת מפני חשד ניגוד העניינים של "חובשי הכיפה", ביקשה להוכיח עד כמה, בהיכנסם לתפקוד כמומחים, הם מצייתים לנורמת ההפרדה. גם הסנטור ג'ו ליברמן, מציג כיהודי אורתודוקסי, מופת של ציות להמלצת מנדלסון ליהודי גרמניה: "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך."

בהשראת לאטור, בחרתי להציע דרך מעניינת יותר: ניפוץ הפרדיגמה המודרנית. בחינה ביקורתית של פרקטיקת הפרדה יכולה להביאנו להכרה, שהיא אמנם מכוונת למגמה בת הנמקה, אך מעולם לא השיגה טיהור מושלם.

לא רק האדם הדתי מביא עמו לעבודה השקפת עולם. גם חילוניות היא השקפת עולם. לא רק שכולנו יצוריי כלאיים , הפועלים במרחבי  כלאיים בלתי מטוהרים, אלא שהבשורה הנחוצה כל כך למצבנו המשברי, שוכנת כנראה, במרחבי הכלאיים.

[התמונה המקורית היא צילום מסך מתוך סרטון היו-טיוב: "אלוף (מיל') גרשון הכהן: חורבן גוש קטיף, השלכות ומשמעויות"]