[התמונה משמאל: מתוך אתר ההנצחה של קיבוץ גן שמואל, והיא נחלת הכלל]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בתאריך 13 בינואר מלאו 62 שנים להתאבדותו בכלא הסורי של חייל חטיבת גולני, סמל אורי אילן (בתמונה משמאל למטה). אילן היה חבר בחוליית לוחמים שכללה, מלבדו, את סגן מאיר מוזס (מאור) אף הוא מחטיבת גולני ושלושה לוחמים נוספים מחטיבת הצנחנים.

על אנשי החוליה שיצאה לדרכה בליל ה-8 בדצמבר 1954, הוטלה משימה להחליף סוללות במתקן האזנה סודי שמוקם סמוך לתל עזזיאת ברמת הגולן. מתקן זה נועד לצותת לתשדורות בין המוצבים  במוצבים הסוריים שמוקמו באזור.

המשימה לא הייתה בגדר הפתעה או חידוש. כבר מיום התקנת המתקן, מספר חודשים קודם לכן, חדרה החוליה מספר פעמים לשטח סוריה כדי להחליף סוללות ולבדוק את תקינות המתקן. בפעם הנוכחית כונה המבצע בשם צרצר.

סמוך ליעד, התגלתה החוליה וכותרה מכל עבריה בידי כוח חיילים סורי. אנשי החוליה נלקחו בשבי לאחר קרב קצר.בתחילה הם הועברו לקוניטרה, ומשם הם הועברו השבויים לכלא אל-מזאה הידוע לשמצה בדמשק, שם נחקרו בעינויים קשים במטרה לגלות את המניע לפעילותם.

לרוע מזלם של אנשי החוליה, תשומת הלב הציבורית והמדינית הייתה נתונה באותה עת לפרשת הספינה "בת גלים". המדובר היה במאסרם הממושך במצרים של צוות הספינה הישראלית שניסתה לעבור בתעלת סואץ. זאת ועוד. באותה עת נחשפה רשת ריגול ישראלית במצרים, שעל ראשי חבריה היה תלוי ועומד עונש מוות.(פרשת עסק הביש). כך שסיפור גורלם של אנשי החוליה בסוריה נדחק לקרן זווית..

[התמונה מתוך אתר ההנצחה בגן שמואל. צילום: רוני שיצר]

רק ב-12 בינואר 1954, התייחסה ועדת שביתת הנשק המשותפת לישראל ולסוריה לאנשי החוליה השבויים, שקראה לסורים להשיב את החיילים הישראלים הביתה, ומנגד גינתה את ישראל על הפרה של הריבונות הסורית.

סמל אורי אילן לא היה מודע להתערבות של נציגי האו"ם בעניינו. הוא שהה בצינוק מבודד מהעולם החיצון, תוך שהוא בטוח היה כי כל חבריו נהרגו. במצב דברים זה, המחשבה שלו הייתה כי הוא יועמד למשפט בפני בית דין צבאי סורי, ועונשו יהיה גזר דין מוות. נאמן לחובתו הצבאית, ולחינוכו הערכי בקיבוצו גן שמואל, הוא היה נחוש לא להיות מוצא להורג בידי האויב ולהקריב את עצמו תוך נאמנות לעקרון ביטחון המדינה ושמירת סודותיה בכל תנאי. אורי אילן התאבד בתלייה בתאו ב-13 בינואר 1954 לפנות בוקר.

טרם שלח יד בנפשו, תלש אורי אילן כמה דפים מתוך הספר "נקמת האבות" שהיה ברשותו, ובהיעדר כלי כתיבה, חורר בדפים אותיות ומילים באמצעות קיסם עץ מאולתר. בכך יצר סדרה של תשעה פתקים המעידים על מחשבתו כי כל חבריו לפעולה נהרגו, וציין  בקשה  להיטמן לידי חברו, גבי ואלד, שנרצח בידי בדואים באזור בית גוברין. במפורסם בסדרת הפתקים הוא כתב את המילים: "לא בגדתי, התאבדתי" (ראו תמונה בראש הדף). גופתו הוחזרה באותו יום לישראל, ולמחרת הוא נטמן בקיבוצו גן שמואל.

[התמונה מתוך אתר ההנצחה בגן שמואל. צילום: רוני שיצר]

המשורר נתן אלתרמן כתב עליו  ב"טור השביעי" את הדברים הבאים: "...העם הזה חייב לזכור כי הוא את ההולכים שולח, ולא רק מאויב בלבד חייב לגאול הוא את דמם, הרבה שירי מוסר השכל ישים הוא לאבק פורח, אך יש פתקי נייר קמוטים שעל לבו יהיו חותם".

הרמטכ"ל דאז משה דיין ספד לאילן במילים נרגשות: "אורי אילן נשא על גופו הצעיר ובכוח רצונו הנחוש את משימת הביטחון של עמו, עד אשר הגיע לגבול יכולתו ואז גבר רצונו על גופו. אורי בא עד קצה דרכו. על גווייתו הקרה, החוזרת למולדת, הייתה צמודה פתקה ובה זעקתו האחרונה: לא בגדתי! דגל הצבא מורכן לפניך – החייל העברי, אורי אילן."  בהספדו  השמיט הרמטכ"ל את סיומת הפתק המפורסם שבו אורי אילן מודיע כי הוא הולך לטרוף את נפשו בכפו, וכך תרם דיין ליצירת המיתוס המכונן המלווה את החברה הישראלית מאז.

ראש הממשלה דאז משה שרת מביע ביומנו דאגה פן תוטל האחריות למעשה ההתאבדות של אורי אילן עליו: "...עתה יאמרו, כמובן, כי דמו של נער זה בראשי..." . שרת אף מבקר את מתכנני המבצע, ומייחס רשלנות פלילית לראש אמ"ן. לדעתו  ההתאבדות התרחשה כתוצאה מרגשות אשמה בשל הסגרת סודות לאויב, ומשקף את ערכיה של החברה הישראלית של תקופתו, חברה שראתה במעשה של הסגרת סודות לאויב, מעשה שאין לו כפרה.

ההתאבדות של אורי אילן, גרמה למחלוקת פוליטית חריפה, ותנועת החרות הגישה הצעת אי אמון בממשלה נוכח אוזלת היד שגילתה לדעתה בשחרור השבויים. בנוסף, התקיים דיון נוקב וחריף בועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בו  הועלתה שאלת הגישה החינוכית והערכית כלפי מעשי התאבדות מכל סיבה שהיא.

מעשהו של אורי אילן בכלל והפתק המפורסם מכולם - לא בגדתי - בפרט, הפכו לסמל ולמיתוס של דורות של לוחמים. ברם, פרשת אורי אילן נראית כיום כפרשה שלא יכולה לחזור על עצמה. מעשים של התאבדות נראים זרים לתפיסה הליברלית של ימינו, המקדשת את הפרט על פני הקולקטיב; ומקרים מסוג זה אינם יכולים עוד לחמוק מעיניה של התקשורת האלקטרונית והכתובה ומדעת הקהל, שיכולה להתארגן ולהפעיל לחץ כבד על הממשלה לעשות מעשה (כמו במקרהו של גלעד שליט).

מקורות

• נתן אלתרמן, הטור השביעי - שירי העת והעיתון, ספר שני, הוצאת דבר, 1954.
• משה שרת, יומן אישי [השנים 1953–1957, 8 כרכים],‫ תל אביב, ספרית מעריב, 1978.