[לקובץ המאמרים: 'הכל על הפשע המאורגן', לחצו כאן]
רק במאי 2015 התבשרנו על הצלחה חסרת תקדים של משטרת ישראל בחיסול צמרת העולם התחתון הישראלי. כיום, רוב ראשי הפשע המאורגן - שכיכבו בתקשורת בעשור האחרון - נחים לבטח מאחורי הסורגים. האם מוגזם לצפות שעכשיו תשקוט הארץ 40 שנה?
אז זהו, שלא רק שזה מוגזם, ההיגיון הפרדוקסלי של המלחמה בפשע המאורגן (שהוא ההיגיון הפרדוקסלי של מערכת מורכבת) משטה בנו: ככל שנצליח יותר, כך יתרבו החיסולים, והסיכון יגבר.
מה שאנחנו מכנים "העולם התחתון" הוא עולם שבו פועלות משפחות הפשע הנשלטות על ידי קברניט (כשם שמשפחות פטריארכליות נשלטות על ידי אב המשפחה וכשם שארגונים נשלטים על ידי המנכ"ל). הקברניטים הללו מקיימים, בתוך הארגונים וביניהם, מאבקי שליטה על נכסים וטריטוריות, עד שמושג סטטוס קוו זמני: מאזן העוצמה מסתדר והגבולות בין הטריטוריות מתהווים לפיו.
כשהקברניט "יוצא לפתע מן המשחק" [נפצע קשה, או עובר מן העולם כתוצאה מחיסול; או נכנס לכלא ולא מצליח לתפקד באפקטיביות משם (הכלא הישראלי דווקא מאפשר להם, בדרך כלל, לשלוט בארגוניהם מבפנים)], ואין היררכיה מסודרת ומקובלת על חברי הארגון של מנהיגות שנותרה, אז מידרדר הארגון לכאוס, ונפתחים מאבקי שליטה בין היורשים הפוטנציאליים. לכן, גם יורדת עוצמתו היחסית של הארגון בסביבה המשימתית. כתוצאה מכך מתהווים מיד לחצים על "גבולותיו", בניסיון לקחת ממנו נכסים וטריטוריות. משמע, הכאוס בתוך הארגון מצית את הכאוס בסביבה המשימתית.
הטוענים לירושה הם צעירים, ששים יותר אלי קרב, וגם חייבים להילחם על מנת להתמקם. את התוצאות מרגישים האזרחים!
[בתמונה: הדף הראשי באתר הארץ, העוסק בסוגייה]
מרגע שהטמענו את הפרדוקס הזה, אנחנו מבינים טוב יותר מדוע, ככל שמשטרת ישראל הצליחה יותר, כך אנו חובטים בה יותר, בשל חוסר יכולתה להגן על הרחוב.
הפרדוקס מעלה גם סוגיות כבדות יותר על תפקיד מערכת אכיפת החוק במלחמה בפשע המאורגן, ועל השקעות העתק של מאמץ וכסף, הכרוכים בכך:
אם כל מה ש"הצלחות" מביאות לו זה רוטציה בין הקברניטים והרבה יותר אלימות, מה הטעם בהשקעה במלחמות?
האם לא עדיף להגיע עם המערכות הללו לסוג של סטטוס קוו, או לחלופין, להתמקד פחות באנשים ויותר בפתרונות שיחלצו נכסים וטריטוריות מידיהם?
חומר למחשבה...
הפשיעה וכמובן הפשיעה החמורה והפשיעה המאורגנת לעולם תהיה חלק מהחברה האנושית. השאלה היא עד כמה יש ביכולתה של מערכת אכיפת החוק (בכללותה, במלואה ותוך נטילת חלק פעיל של כל מרכיביה) להפחית את הפשיעה ולצמצם אותה.
בעיית הפשע המאורגן וארגוני הפשיעה (שאלו שתי תופעות שונות, אף כי יש דמיון ביניהן) והמשכיותה , לרבות "פריחת" החיסולים ומריבות הדיאדוכים (היורשים), נעוצה בשיטת העבודה של המשטרה. למיטב ידיעתי, משטרת ישראל מנסה לאסוף ראיות נגד ראשי הארגונים, על מנת להביאם לדין ולשלוח אותם לשנים ארוכות אחרי סורג ובריח. ובשנים האחרונות המשטרה נוחלת בכך הצלחות לא מעטות.
אולם, שיטה זו יוצרת את המצב שתיארת, בו הצעירים רוצים לרשת של הבכירים, שהושבו בכלא, ואז מתפתחת מלחמה בין הארגונים, לרבות חיסולים.
חלק מהפתרון מצוי באימוץ שיטות נוספות, וביניהן – מאבק בכל הדרגים של כל ארגון פשיעה. ככל שיותר עבריינים מהדרגים הנמוכים ומדרגי הביניים של ארגוני הפשיעה ייכלאו, יותר ארגונים יפורקו, בין אם לחלוטין ובין אם לתקופה ארוכה, יהיו פחות מלחמות בין הארגונים ופחות חיסולים.
אולם, שיקולי המשטרה בעניין זה מוטים, בין היתר בגלל השתעבדות לתקשורת. כליאה של עבריין בכיר "שווה" תמונה, כתבה וכיו"ב. כליאה של הזוטרים בארגוני הפשיעה עוברת מתחת לרדאר של התקשורת, ולכן אין פוטו-אופ (אפשרות לצילומים של אנשי המשטרה ולכתבות אופי "מרתקות" על המפצחים למיניהם).
צודק!