[לקובץ המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע' אודות ירושלים, לחצו כאן]
עם התגברותו המחודשת של מאבק קיומנו על אדמתנו, בבקשנו נתיב ליוזמה אקטיבית - מעבר למעטפת ההגנות ההולכת ונערמת על סף בתינו - ביקשתי להציע את מיצוי הפוטנציאל הטמון בעיצוב המרחב ביהודה ושומרון.
לא קל להסביר מהו עיצוב מרחב, וכיצד הוא מתהווה. דיוננו על הקשר בין גוש עציון לירושלים, מעניק הזדמנות להתבוננות מושגית בהתהוותו ובמשמעותו של עיצוב מרחבי. מדובר ברשת הזיקות שנוצרה ומתקיימת בין גוש עציון לירושלים, באופן שהן השפיעו ומשפיעות על המרחב ועל תפיסתנו אותו.
לפנינו מערכת זיקות הדדית: ללא ירושלים כעיר מחוז תומכת, אין אפשרות לקיום גוש עציון ומנגד ללא גוש עציון, ירושלים אינה עיר. זו ההדדיות המוכרת מפרקי אבות: אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה... אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח (פרק ג'). בקיצור, אבקש להסביר כיצד גוש עציון הוא שעושה את ירושלים לעיר, כפי שילדינו עושים אותנו להורים.
נפתח בשיעור גאוגרפיה: נבחן את האופן בו רשת ישובים בפריסתם המרחבית, יוצרת את משמעותו של המרחב, באופן בו נטווית בחובו רשת הזיקות הכלכליות, התחבורתיות, המשפחתיות והתרבותיות. הסופר א.ב. יהושוע במחזהו: "הילכו שניים יחדיו", תאר שלושה מפגשים שהתקיימו בלונדון ב-1937, בין ז'בוטינסקי לבן גוריון. באחד מהם הביע ז'בוטינסקי את תמיהתו על מפעל חומה ומגדל (בתמונה משמאל), ושאל, כיצד כמה נקודות ישוב מבודדות, בפיזור על פני המרחב, יכולות להביא לידי כיבושו במסה של נוכחות יהודית?
[התמונה משמאל מתוך אתר האינטרנט אורחן יואב, ללא אזכור שם הצלם]
בין השניים התקיים פער באופן בו תפסו את אמת המידה לנוכחות במרחב. ז'בוטינסקי, מדד את מידת הנוכחות בהיבטיה הפיזיקליים, בכמות וברצף המרחבי, ואילו בן גוריון בתפיסתו הרוסית, תפס את המרחב, דרך רשת הזיקות המתהוות בו ומעצבות אותו באופן דינמי.
בעולם הרשתות האינטרנטיות, קל להסביר היום מהי רשת ומהו קיום רשת. אבל ליהודי בן הגולה, ולא רק לבן גוריון, תופעת הקיום ברשת הייתה לחם חוקו. הייתה זו מנהיגותו היצירתית של ר' יוחנן בן זכאי - אשר תוארה להפליא בספרו של גידי גרינשטיין: "סוד הקיום היהודי" (ראו תמונת כריכה משמאל) - שאפשרה ליהודים קיום גם ללא מרכז גאוגרפי קבוע. סגולת הסתגלות ייחודית, אפשרה להם להתקיים בזהות דתית לאומית תלוית רשת, ולא תלוית מרחב. מדובר בהתארגנות שהצליחה, על אדמת ניכר, ליצור רשת זיקות מקומית בין יהודים בודדים, ולעשותם יחד לקהילה המתקיימת במכלול תחומים, ברשת זיקות כלל עולמית, בין כל יתר הקהילות היהודיות.
מה היתה לדוגמא וולוז'ין ללא הפונקציה שלה כמרכז ברשת עולם הישיבות? בזכות מעלת הישיבה, נעשתה וולוז'ין מעיירה בלתי חשובה בליטא, למרכז רוחני ליהודי אירופה, אליה נשלחו גם תלמידים מברלין. בהגיון רשתי מסוג זה, נטוותה גם רשת הזיקות בין המושבות הראשונות בגליל - מטולה, ראש פינה, יבנאל, סג'רה ומסחה - שאף הן נפרסו במרחב ללא רצף מרחבי. כל אחת מהן היתה למעשה נקודת ישוב מבודדת במרחב ערבי מובהק. אלא שהחלוצים, כיהודים מזרח אירופאים, היו מורגלים בקיום כמיעוט המתארגן במרחב על בסיס זיקה רשתית. הרשת הניהולית האקטיבית של פקידי הברון, יחד עם יתר הזיקות המשפחתיות והתרבותיות שהתקיימו בין המושבות, עלו בעוצמתן על הזיקות המרחביות. אכן, המושג: "נקודת ישוב מבודדת", לא ממש קיים למי שתופס ומבין את פוטנציאל הקיום בזיקה ובתודעה רשתית.
ממורי, הגאוגרף פרופסור יובל פורטוגלי, למדתי על תהליך התפתחות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשה, כמקרה מיוחד, בכל אמת מידה אוניברסלית. על פי הדפוס המרחבי המוכר, כפי שתואר על ידי הגיאוגרף הגרמני קריסטלר:
יישובי חומה ומגדל בעמק בית שאן: טירת צבי, מעוז חיים וכו', היו אמורים להתקיים בזיקות יומיות לעיר המחוז בית שאן. אלא שבית שאן של אותם ימים הייתה עיר ערבית, שלא יצרה עבור הישובים היהודיים תנאים מתאימים ליצירת זיקות מסחריות ותרבותיות, כמצופה מעיר מחוז. מה שהתהווה לעומת זאת, הוא רשת הזיקות לתל אביב. מידי יום, באמצעות תעבורה ממונעת, הועברה התנובה החקלאית לתל אביב, כמתואר בשיר הילדים: "האוטו שלנו גדול וירוק, האוטו שלנו נוסע רחוק, בבוקר נוסע בערב הוא שב, מביא הוא לתנובה ביצים וחלב" (משמאל).
גם הקניות של הישובים, מבגדים ועד ציוד חקלאי, נעשו בתל אביב, במשביר המרכזי והגיעו כנדרש מידי יום, בשובו עם ערב של ה'אוטו הירוק'.
גם לאחר מלחמת העצמאות, משהפכה בית שאן לעיר יהודית, מכוח עוצמת רשת הזיקות שנטוותה מכבר בין הקיבוצים לבין תל אביב, בית שאן המשיכה להתקיים עבור יישובי הסביבה, מחוץ לרשת הזיקות. תהליך דומה גרם לקיבוצי צפון-מערב הנגב לדלג בדרכם לתל אביב, על ערי המחוז אשקלון, שדרות ואופקים.
ובכן, איך כל הסיפור הזה קשור לגוש עציון וירושלים?
מיקומו של גוש עציון על גב ההר, על דרך האבות-ציר 60, עיצב את יישוביו כנתונים ברשת זיקות בלעדית לירושלים, באופק המובל מדרום לצפון על במת ההר. היתה כאן זיקה בלעדית לא רק בממד התחבורתי. היא המשיכה להתקיים בממדים רבים באורח מובהק, גם לאחר פריצת הדרך מערבה אל שפלת החוף.
קרית ענבים ומעלה החמישה לעומת זאת, שהוקמו עוד לפני גוש עציון, לא יצרו כלפי ירושלים את אותה הזיקה. אין להתעלם כמובן מתרומתם המשמעותית במלחמת העצמאות במערכה על הדרך לירושלים, כבסיס היציאה של חטיבת הראל לפעולותיה; אלא שמבחינת השפעתם על מגמות עיצוב המרחב, מיקומם על אם הדרך הראשית מתל אביב לירושלים, באופק מערב-מזרח, הציב אותם מראשית דרכם באופק זיקות דואלי, בין תל אביב לירושלים. עוצמתה הדומיננטית של תל אביב, מנעה מהם את בכורתם כגורם במערכת, העושה את ירושלים לעיר.
מסיבות רבות - מראשית שיבת ציון והקמת המושבות - נבנה רצף ההתיישבות על ציר אנכי עיקרי על מישור החוף, מצפון לדרום, בתוספת ציר אופקי, בעמק יזרעאל שנפרס בקו מערב-מזרח. במערכת צירים זו, ירושלים היהודית - במיוחד לאחר חורבן הישוב היהודי בחברון במאורעות תרפ"ט - הייתה עיר בקצה פרוזדור, בקצה דרך ללא מוצא המסתעפת מזרחה מן הציר הראשי. לא במקרה, התהוותה פריסה זו בצמוד לרשת מסילת הברזל העות'מנית, שחידשה למעשה את דרך הים העתיקה בין מצרים לארם, ובין מצרים לממלכת צור וצידון. מערכת צירים זו, מעצבת למעשה עד ימינו את מגמות ההתפתחות העיקריות של מרקם הקיום היהודי בארץ ישראל.
גם לחלוצי כפר עציון הראשונים (משמאל; מתוך אתר ההנצחה והמורשת בכפר עציון; אין אזכור של צלם), חברי קבוצת אברהם, לא הייתה קלה ההחלטה לקבל את הצעת המוסדות לעלייה על הקרקע בין חברון לירושלים. יותר משהדאיגה אותם ההתיישבות בלב אזור ערבי עוין, הטרידה אותם סוגיית האפשרות לפיתוח חקלאות בהר. כרבים מחברי ההכשרות שרכשו את הכשרתם החקלאית באירופה, גם אנשי כפר עציון ביקשו בארץ ישראל התיישבות בתנאים מתאימים לחקלאות מודרנית, בתנאים הדומים לפחות לאדמות פרדס חנה, שם התארגנו בהכשרתם. השאיפה לביסוס חקלאות מודרנית ממוכנת, גרמה במידה רבה להעדפת ההתיישבות בעמקים. משנוצרה פריסת ההתיישבות העיקרית על בסיס קווי העמקים - מעמק הירדן, אל עמק חרוד ועמק יזרעאל, ומשם לאורך מישור החוף אל שפלת יהודה והנגב - העלייה אל ההר בגוש עציון ביהודה - כמו בחניתה וביחיעם בגליל המערבי, גם אם שאפה לחולל שינוי בעיצוב המרחבי שהתקבע - לא הצליחה לחרוג משילובה ברשת העיקרית, כלא יותר מהסתעפות צדדית. זהו, במידה רבה, גם מהותו של המאבק על משמעותה המרחבית של מגמת ההתיישבות, המתפתחת כיום ביהודה ובשומרון.
מערכת מתחים זו, והאופן שנעצב בה את נקודת שיווי המשקל, בהכוונת מגמות הפיתוח בין רשתות הצירים, יקבע לעתיד גם את עתידה ומשמעותה המרחבית של ירושלים כבירת ישראל. מה שקובע כיום אם יישובי מבשרת ירושלים, הם פרבר של ירושלים או של תל אביב, אינו המרחק הפיזי לירושלים או לתל אביב, אלא רשת הזיקות היומיות: היכן עובדים, היכן קונים, להיכן מתכנסים לארועי תרבות.
גם אם יסופחו פרברים אלה באורח מוניציפלי לירושלים, לא יהיה בכך כדי לשנות את רשת הזיקות הלוכדת אותם בדומיננטיות המטרופולינית של תל אביב. על מנת לחזק מעמדה של ירושלים כעיר, ולא רק כאוסף בתי מגורים, סביב כמה מונומנטים ממלכתיים רשמיים.
על ירושלים להיות בעצמה מרכז מטרופוליני ממשי. בהיבט זה, יישובי גוש עציון, מראשית הקמתם לפני תש"ח, כוננו את ירושלים כעיר המתקיימת ברשת זיקות, מה שתואר בתנ"ך במושג: "העיר בנותיה וחצריה". זה היה לדוגמה התפקיד שמילא בהצלחה בית ההארחה שהוקם בכפר עציון, והפך מוקד לזיקת גומלין ייחודית אוהדת, בין חלוצי כפר עציון לבין אנשי ירושלים. תרמה לכך לא מעט, גם זהותם הדתית של שלושה מן הקיבוצים בגוש, שלמעשה פתחה לירושלים המסורתית דרך משלה להיבנות כמו תל אביב, מן הזיקה לספר החלוצי. אל מרחב הספר שנפתח מדרום לעיר, נמשכו בני ירושלים, גם החילונים, בהיותו מרחב שהגדיר זהות ירושלמית, שהתמסרה אל הקסם הגלום באופק החדש שנפתח בציר ההר כאלטרנטיבה לציר השפלה. בקינתו על הל"ה - "הנה מוטלות גופותינו" - ביטא חיים גורי ערגה זו אל ההר: "כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר, ראה לא נקום להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה...". הרי חברון היו לבני ירושלים אופק מכונן זהות, כמו הים לבני תל אביב. גם מן המקום הזה נבעה היחלצות הגבורה של בני ירושלים להגנת גוש עציון, דוגמת דני מס ואנשיו, "מחלקת ההר".
המאבק על הגמוניה ירושלים-תל אביב, בדפוס המאבק עיר-בירה - עיר-נמל
הפילוסוף הצרפתי דלז (Deleuze) הבחין בין מגמות מנוגדות המכוננות אוריאנטציה שונה בין עיר בירה במרכז הארץ, לבין עיר נמל, דוגמת המגמות השונות המכוננות את וושינגטון לעומת ניו-יורק, ומוסקבה לעומת סנט-פטרבורג:
- בניגוד לעיר הבירה - המבנה את משמעותה במרחב, מתוך הזיקה הטריטוריאלית כלפיה מפנים הארץ - עיר הנמל מבנה את משמעותה הכלכלית והתרבותית, מתוך רשת הזיקות שהיא מקיימת לערי נמל אחרות, מחוץ למדינה.
- בממד הכלכלי ערי הנמל עשירות יותר וחזקות יותר בכוח המשיכה הכלכלי שלהן; אולם, מדגיש דלז, חשוב לשמר את כוחה ההגמוני של עיר הבירה, באופן שיגן על המדינה בפני הקוסמופוליטיות של עיר הנמל.
- בהיבט התרבותי, ערי הנמל בזיקתן ההדדית, אכן פתוחות יותר למשבי רוח גלובליים אוניברסליים, בעוד עיר הבירה, בזיקותיה לפנים הארץ, מגלמת דווקא את ייחודה המקומי של התרבות הלאומית. מנקודת מבט זו, לאובדן חבל ארץ מריבונות המדינה קיימת משמעות בעיקר לעיר הבירה, לא לעיר הנמל. כך יכלו ערי הנמל שלחוף ימה של ארץ ישראל, עכו, קיסריה, יפו, לשגשג מאות שנים, גם במציאות של דלות ושממת חורבן, שאפיינו באותן שנים את פנים הארץ.
בהגיון הזה, בתיאור תל אביב כעיר נמל - על מלוא עוצמתה הכלכלית ופתיחותה להלכי הרוח הגלובליים - נועד לירושלים תפקיד מאזן. ככל שמעמדה של ירושלים כעיר יתחזק, כך תיקבע נקודת שיווי משקל נכונה יותר במתח המתקיים תמיד, בין עיר הבירה לעיר הנמל.
מכאן מתהווה תרומתם המעצבת של יישובי גוש עציון לירושלים. בהעצימם אותה כעיר מטרופולינית, העצימו למעשה את מדינת ישראל כולה, בכינון נקודת שיווי משקל נכונה יותר, בין פנים הארץ לבין עיר הנמל. מתוך שיקולים מרחביים אלה, ניתן לסכם, שאם ירושלים לא תהיה עיר, מדינת ישראל לא תהיה מדינה. הבנה זו, גם אם התקיימה בצד הערבי, הפלסטיני והירדני, רק באופן מובלע, הביאה אותם במלחמת העצמאות לריכוז מאמץ להחרבת גוש עציון. מנגד, למגני גוש עציון, זיקתם לירושלים היתה גלויה ולגמרי מודעת, כדברי מפקד הגוש מוש זילברמן, בהספדו לחללי קרב כ"ה ניסן תש"ח: "מה אנו מה חיינו, אפס וכלום, העיקר הוא המפעל ובו אנו חיים...תשובתנו נחושה, נצח ירושלים."
במאבק על הגנת גוש עציון וירושלים בתש"ח, היו שותפים שכם אל שכם כל בני הארץ, חילונים ודתיים ודברי מוש מבטאים אחדות יעוד, לא רק אחדות גורל. לכך צריך לשאוף ,ולגוש עציון נועד גם בימינו תפקיד מאחד. ברומן ביכורים של עמית גולדנברג: "עיר הנידחת", מתוארת תחושת המחנק של חילונים ירושלמים. ירושלים של ספרו מתוארת כאזור- ספר עזוב ונטוש. גם זה אתגר בעיצוב המרחב. ברשת הזיקות של גוש עציון לירושלים, שותפים כיום בעיקר דתיים. כך מתגלה עוצמתה המכוננת של תודעת הקיום ברשת הזיקות. האופן בו נתפסת ירושלים למי שהוויית ימיו ולילותיו, שרויה מחוץ לרשת הזיקות המרחבית העושה את ירושלים לעיר, ירושלים היא אכן עיר ספר עזובה בקצה הרשת לתל אביב.
משמעויות לעת הזו
עתיד התפתחותה של ירושלים תלוי ועומד לנוכח גזרות הקפאת הבניה. על הפרק מאבק קריטי על מרחב הפוטנציאל להרחבת ירושלים: האם ימוצה בפניה מערבה, להרי ירושלים, אל הר חרת בצמוד למבשרת ירושלים, או שיופנה לדרום ולמזרח, לגוש עציון ולמעלה אדומים. כאן ראוי להדגיש, לאור התיאור עד כה, עד כמה פיתוח במגמת מיצוי הפוטנציאל המערבי תנציח את מיצוב ירושלים כעיר קצה, בהסתעפות שוליים ממרכז הכובד של תל אביב וגוש דן.
במציאות המרחבית ההולכת ומתהווה, גוש עציון יחד עם קריית ארבע, צור הדסה וביתר עילית, ובמידה רבה גם בית שמש, מעניקים לירושלים רשת זיקות העושות אותה לעיר של ממש. בכל יום לקראת בין הערביים, עומס התנועה המתנקז מדרום ירושלים אל כביש המנהרות מעיד על עוצמת משקלם הסגולי של גושי ההתיישבות העוטפים את ירושלים מדרומה. מגמה זו זקוקה לתגבור בסלילת דרכים נוספות, בתנופה לעיצוב מרחבי מחודש. התעקשותו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, לפריצת וסלילת כביש המנהרות כתנאי למימוש פעימה נוספת בהסכם אוסלו, ראויה לשמש מופת, לאופן בו סלילת עורק תחבורה ראשי בהגיון חדשני, מעצבת מרחב. במסגרת זו נדרשות שתי מגמות:
- סלילת כביש 80, ממישור אדומים לערד, כעורק תחבורה עוקף לחיבור באר שבע, דרך יישובי דרום הר חברון לירושלים. המרחב הארצי, יזכה בציר שדירה נוסף באופק דרום – צפון.
- במרחבי גוש עציון: חיבור צור הדסה וביתר עילית לגבעות, בציר ראשי, יעמיד חלופה לעומס על כביש 60. במאמץ כזה ירושלים המטרופולינית תתקיים בציר צפון דרום, במקביל לגוש הצפוף המשתרע מדרום לצפון על דרך הים.
- סלילת ציר חיבור נוסף בין אפרת לישובי מזרח גוש עציון.
בגוש עציון, כמו בתש"ח, מתמקד בימים אלה מאבק על השליטה במרחב. ישובי הגוש ממשיכים להפריד בין חברון לבית לחם וקוטעים את אפשרותו של מרחב פלסטיני רצוף מחברון לירושלים. על כך נאבקים: מי יבתר את מי, מי יבודד את מי, מי ימצא עצמו מכותר ומבודד ומי יצליח לייצר רצף מרחבי. האם עיסוויה תהיה מבודדת במרחב יהודי רציף, או פסגת זאב תמצא עצמה מבודדת. האם מעלה אדומים תאלץ להתמודד בבידוד, או עזריה ואבו-דיס ימצאו עצמם מבודדים. תמונת מצב זו מובנת היטב לפלסטינים ולנציגי האיחוד האירופי והאמריקאים, הדורשים מממשלת ישראל את שימור ההקפאה.
במושגי תורת הרשתות, מתחולל כאן מאבק בין שתי רשתות שונות ונפרדות של מרקם התיישבות, המתקיימות ומשתרעות על פני מרחב אחד. עיקר המאבק מתמקד לפי שעה על כיווני ההתפתחות המיועדים לכל אחת מן הישויות הלאומיות, במרחב הפוטנציאל שעדין פתוח לעיצוב. זהו בתמצית סיפור המאבק על עיצוב המרחב, ובו אנו נבחנים.
אם לא עכשיו, אימתיי.
