[המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה בכנס השקת ספרה של גונדר משנה דר אילי גולדברג: האתגר בניהול אנשים מאחורי הסורגים, בית ברל, 7/2/16; מקור הצילום: דוברות בית הנשיא. הוא הועלה לויקיפדיה ע"י מארק ניימן, לשכת העיתונות הממשלתית. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

]

בעשור וחצי האחרונים עבר שירות בתי הסוהר תהליך מואץ של התעצמות. כשארגון משפר את מצבו, עליו לא רק לבחון כיצד יטפס גבוה יותר, אלא גם איך לא למעוד וליפול. מגמות במערכת מורכבת מועדות להתהפך, וככל שתהליך הוא מהיר יותר, תגבר סכנת ההיפוך.

מטרת המאמר הזה לבצע מעין ניתוח SWOT מערכתי לשירות בתי הסוהר. לתאר - באופן סובייקטיבי מבחוץ - את האינטראקציה של שירות בתי הסוהר עם הסביבה שבה הוא מתפקד; את האינטראקציה שבין חוזקותיו לחולשותיו, ובין האיומים להזדמנויות שעומדות לפתחו.  זאת, על מנת להבין, באיזה תחומים מועד השירות להיפוך מגמה, ואיך בולמים היפוך כזה...

חוזקות

• משך שנים היה שב"ס הארגון החלש והפחות מעניין בין ארגוני הביטחון הלאומי. מיקומו "בתחתית שרשרת המזון" אפשר "להצניח" לשורותיו בכירים בדרגים שונים. חלקם הביא תועלת; וחלקם הזיק.

התעצמות שב"ס בעשור וחצי האחרונים, ביחד עם כפיפותו החריגה - לשר לביטחון הפנים ולא למשרד המשפטים כמקובל ברוב המדינות המערביות - הפכה אותו לחלק בלתי נפרד ממערך ביטחון הפנים של מדינת ישראל.

אחד הסימפטומים של התחזקות זו הוא המינוי של נציב מבפנים; והפסקת – כך אני מקווה – התופעה של "הצנחת" זרים לתוכו.

מסייעת בעקיפין להתבגרותו של הארגון גם הולדת אח קטן נוסף במשרד: מערך הכיבוי. סוף סוף יהיה לקציני שב"ס, לאן "לצנוח", ומן הסתם, צפויות לארגון ההוא אותן תלאות שעברו על שב"ס עד לאחרונה...

• נציב מבפנים – שמבין עניין ושמכיר היטב את האתגרים, הוא החוזקה השנייה. זה פוטר אותו ואותנו מהצורך לבזבז זמן יקר על לימוד הסוגיות, ומתשלום שכר לימוד על טעויות.
• החוזקה הבאה היא החשובה מכולן ומחייבת הסבר. קראתי לה היכולת להתפתח תוך כדי מאבק פנימי: איכותה של מערכת מורכבת נמדדת ביכולתה להתפתח דרך מאבק פנימי בין ניגודים. הניגודים הללו משתלבים לכלל מציאות שלמה אחת ויוצרים את מה שמכונה, שלימות הניגודים: ההפכים מגדירים אחד את רעהו בעצם השונות שלהם: לא ניתן להבין יום בלי לילה, ושניהם יחד יוצרים את היממה כשלם.

ארגון ללא ניגודים - שאין בו קונפליקט פנימי, וקיימת בו אחדות דעות - מתנוון והולך. כך קרה לאחותה הבכירה של שב"ס, משטרת ישראל, בשני העשורים האחרונים.

בשב"ס ניתן לזהות מגוון קוטבי של ניגודים, המונע ניוון:

• נתחיל במטרות - לשב"ס שלוש מטרות: ענישה, הרתעה, ותקון. שתי הראשונות הן ביטחוניות בעיקרן, בעוד השלישית הינה טיפולית חברתית. זהו קונפליקט בין שני עולמות תוכן מנוגדים, וזה המאפיין העיקרי של שב"ס. הוא מכיל פוטנציאל לניגודיות ולמתח, שמהווה מקור מתמיד למאבקים על תפיסות עולם שונות, ועל ערכים ולמטרות. זוהי מלחמה על מאגר מוגבל של משאבים תקציביים (אלטמן ואלרן, 1998; שגיא, 2005). היא מקצועית ומונחית ממניעים מקצועיים, ולא רק אישית כמו במשטרה.
• הניגודיות הזו יוצרת מאבקים מקצועיים, שחיוניים להתפתחות בכל תחום. קחו למשל את ההדרכה, ואת הצורך להגשים מחויבויות קוטביות אלה בהכשרת אנשי הסגל (אלטמן ואלרן, 1998; שגיא, 2005);
• עובדה מעניינת היא שבחומרים הרבים שכותבים בכירי הארגון - למשל, שגיא 2005 – הקונפליקט הזה מוצג כבעיה. אולם האמת היא שזה מקור החיות וההתחדשות של הארגון.
• ניגוד המטרות יוצר גם שתי קבוצות ראשיות של כוח אדם, השונות באופן קוטבי מבחינת התפיסות המקצועיות שלהן: תחום הטיפול: העובדים הסוציאליים ואנשי החינוך; ותחום הביטחון: קציני וסוהרי הסקטור הביטחוני, ויחידות העילית. חוסר ההומוגניות הזה הוא נכס אמתי לכל ארגון, למרות שהוא מהווה ללא ספק מקור תסכול ושחיקה, לא קטן, לרבים (שגיא 2005).
• אפילו בתחום מתקני הכליאה קיים מגוון, והם שונים זה מזה לפי רמת החשיפה לסביבה החיצונית שבתוכה הם מתפקדים: בתי סוהר, בתי מעצר, והמתקנים הפתוחים לאוכלוסיית המסתננים. לשלושתם מאפיינים שונים בתחום הניהול, דינמיות ההפעלה, זכויות וחובות הכלואים, והעבודה מול גורמים חיצוניים. הצורך לתת מענה שונה לכל אחד מהם מאתגר את החשיבה המקצועית ומאפשר ראיה מגוונת של דרכי התמודדות.

• זו הסיבה ששב"ס הוא מערכת הסובלת פחות מהאנטי אינטלקטואליזם המאפיין ארגונים דומים. הוא פותח עצמו למחקר ומאפשר דיון עומק בדילמות. הסיטואציה של יום עיון - שבו מתכנסים הנציב קצינים, גמלאי הארגון ואנשי אקדמיה, כדי להשיק ספר שכתב אחד מאנשי הארגון, המבקר את דרכו - מתבצע בשב"ס, אך רחוק מלהיות חזון נפוץ בארגונים מקבילים. יחד עם זאת, לא לעולם חוסן ומגמות עלולות להשתנות. לכן, תקון איננו רק גישה ניהולית. הוא שומר על הארגון צומח ודינמי. אם יתנוון, יתנוון גם שב"ס!
• חוזקה משמעותית נוספת לטעמי, היא מערכת היחסים החוקית בין השר הממונה לנציב. בניגוד למפכ"ל, המהווה– על פי סעיף 9 לפקודת המשטרה – רשות עצמאית-סטטוטורית וסמכויותיו מעוגנות בה, הרי שהנציב כפוף באופן מוחלט אל השר. כפיפות מלאה זו יצרה, לאורך השנים, היסטוריה של דו קיום הרמוני, יחסית להיסטוריה של המפכ"לים והשרים, הרצופה, לדורותיהם, במאבקי כוח, שנובעים מחלוקת העוצמה הבלתי מאוזנת ביניהם.
• עוד חוזקה לטעמי היא, שבנוסף לכפיפות הישירה לשר לביטחון הפנים, קיימת גם סוגיית הכפיפות המקצועית המפוצלת: למשרד המשפטים האחראי על יישום החוק הפלילי (חוק העונשין, תשל"ז-1977); ולמשרד הרווחה, שאחראי על יישום פקודת שירות המבחן (תקנות המבחן (שירותי המבחן), תשי"ט-1959). הכאוס המנהלי הזה מאפשר מרווח תמרון וגמישות פעולה בהשגת מטרותיו.

[תמונת המקור]

חולשות

באשר לחולשות, ניתן לטעמי למנות ארבע עיקריות:

• החולשה המשמעותית ביותר מבחינת שב"ס היא זו של צפיפות האסירים ותנאי הכליאה. צפיפות זו היא גורם שמגביר מתח והאלימות, ועלול להפר עוד יותר את האיזון לכיוון הביטחוני, על חשבון הטיפולי.
• חולשה נוספת היא שלאורך שנים מיטלטל שב"ס בין מגמות מתחלפות של השר הממונה והנציב המכהן, לאור הנסיבות, ללא מדיניות כליאה ברורה. מעולם לא היה כל ניסיון ברמה הלאומית להתוות לבתי הסוהר מדיניות לטווח ארוך.
• עוד חולשה היא יחסי העבודה שטרם הבשילו בין שב"ס לארגוני הביטחון הלאומי האחרים, שהעיקרי בהם הוא משטרת ישראל. שב"ס והמשטרה מקיימים ביניהם יחסי העבודה מעורערים מאוד לאורך שנים, למרות, ובעצם בגלל העובדה, ששני הארגונים כפופים לאותו משרד ממשלתי. בחלק מהזמן הגיעו היריבויות הללו עד לדרג הבכיר ביותר. העובדה שמשך שנים שימש שב"ס יעד להצנחת אנשי משטרה, לא שיפר יחסים אלה באופן משמעותי (תימור, 2009, עמ' 320).

שתי סיבות אובייקטיביות לכך:

האחת היא העובדה, שמדובר בשני גורמים בעלי רציונל מנוגד ואינטרסים שונים בתכלית. לדוגמה, בעוד המשטרה מעוניינת ב"ניקוי האורוות", הרי שמנהלי בתי הכלא חפצים, בראש ובראשונה לקיים את סדר החיים בכלא ולהרגיע את סיר הלחץ.

השנייה היא העובדה ששניהם מתחרים על תשומת הלב של אותו ממונה ועל נתח באותה עוגת תקציב.

הזדמנויות

ההזדמנויות הן היפוכן של החולשות:

• ההזדמנות המשמעותית ביותר מבחינת שב"ס היא לטעמי, העמימות ביחס לאופיו של שירות בתי הסוהר, לערכיו ולתפיסת התפקיד שלו. שכן עתה, ניתן לנצל זאת לגיבוש מדיניות לאורך זמן, ולרתום לאחר מכן את הגורמים הפוליטיים למיסוד מדיניות זו בחקיקה.
• סוגיית צפיפות האסירים ותנאי הכליאה היא ההזדמנות הבאה לצמיחה של הארגון. שימוש מושכל בכך, כמו גם בצורך לשחרר אסירים על מנת לעמוד בתקן הכליאה, יכול להפוך חולשה זו למנוף ליצירת לחץ על מקבלי ההחלטות, לצאת לתכנית חומש רב שנתית ולשנות את המצב הזה, שמקומו לא יכירנו במינה מערבית.
• כיוון שעדיין לא הושלמה ההכרה המערכתית של כלל גופי הביטחון במעמדו החדש של שב"ס ובעצמתו הגוברת, ניתן לזרז תהליך זה בדרך של יצירת תלות של הארגונים האחרים ביכולות שב"ס. הזדמנות כזו היא התגבשות דפוסי העבודה המערכתית, הרב ארגונית, בסוגיית הפשע המאורגן. מתקני שב"ס הינם זירת פעולה קריטית לקיומם של ארגוני הפשיעה המאורגנת, כדי לשרוד בעת מאסר בכיריהם. לכן, הם קריטיים בהכרח, גם עבור אנשי מערכת אכיפת החוק הנאבקים בהם. חשיבה יצירתית ליצירת מנופי השפעה על הארגונים האחרים תאפשר להעמיק את ההכרה מצד גופי הביטחון, וליצור תלות בשב"ס וביכולותיו.
• התהליך המשקם שעוברת משטרת ישראל כיום והמפכ"ל החדש - שחף מהתפיסות שאפיינו את בכירי הארגון - היא הזדמנות למסד מערכת יחסים אחרת, המושתתת על הבנה הדדית של הניגוד בתפיסות ובאינטרסים.

איומים

הגענו לאיומים, ולחשש להיפוך המגמה מצמיחה מהירה לניוון:

קיימים שלושה תחומים שבהם שב"ס מועד להיפוך מערכתי, שבו יהפכו החוזקות לאיומים:

המשמעותי מכולם לטעמי הוא המגמה הברורה, שקשה לעוצרה, של התעצמות הגישה הביטחונית והחלשת הטיפולית. משמע,  החלשת הניגודיות ששמרה על הארגון דינאמי וצומח כל העת. הסיבות לכך מגוונות (שגיא, 2015):

• לכפיפות החריגה בישראל לשר לביטחון הפנים יש גם היבטים שליליים, כי עצם היות הארגון חלק ממערך ביטחון הפנים של מדינת ישראל והתקרבותו לארגוני הביטחון האחרים - משפיעה, ועוד תשפיע ביתר תוקף על תפיסת התפקיד הביטחונית שלו.
• העובדה שמעל ל- 90% מכוח האדם הוא מוכוון ביטחון, מקצינה את הפוטנציאל העתידי של מפקדים שיצמחו מהסקטור הטיפולי. ללא נוכחות משמעותית של מפקדים מהגישה הטיפולית, יתנוון התקון!
• הכמות הגדולה של אסירים ביטחוניים ממקדת את תשומת הלב והמשאבים הארגוניים בתחום הביטחוני;
• המשימות הביטחוניות יהיו לעולם דחופות יותר, והדחוף לעולם דוחק את החשוב.
• התחדדות סוגיית אחריות הפיקוד לכשלים - כמו מקרי בריחה או פגיעה בחיי אדם בין כתלי בית הסוהר - והמחיר שבכירי הארגון משלמים עליהם, מחייבת את המפקדים לדגש ביטחוני.
• גם הקריטריונים להערכת יחידות נושאים בחלקם הגדול אופי ביטחוני, וסוחפים את המערכת לכיוון זה, מה עוד שהייעוד הביטחוני קל למדידה בטווח הקצר, ואילו הישגים שיקומיים מחייבים זמן.
• המשאבים הרבים, הנדרשים לטיפול ולשיקום מחד גיסא; והמחסור התמידי בתקציב מאידך גיסא, יוצרים פיתוי מתמיד להקטין את הנתח הטיפולי, היקר לאין ערוך.

היפוך אפשרי נוסף מסתמן בתחום הארגוני-תרבותי: החשש להידבק מהמחלות הארגוניות שבהן נגועה המשטרה, בשני ממדים: הארגוני והתרבותי:

• בתחום הארגוני: יצירת המחוזות יצר תהליך הדרגתי בלתי נמנע, של הגדלת היחס בין מטה לשטח, וחשש לגלישה למה שמכונה: "שלטון הביורוקרטיה" ו"שלטון הנהלים". מגמה זו חייבת להיעצר, אם הארגון חפץ להמשיך ולצמוח!
• בתחום התרבותי: חלק ממוצנחי המשטרה הרבים העבירו לתוך שב"ס חלק מתרבותה הארגונית הבעייתית, בין היתר תרבות הכסת"ח והשקר. מומלץ לא להמתין בהתמודדות עם התרבות הזו.

התחום השלישי - שבו ההיפוך כבר התבצע - נובע גם הוא מהצמיחה המואצת. אם בעבר, כשלים בשב"ס לא עניינו את התקשורת, הרי שהיום המצב השתנה. הלחץ החיצוני מקטין את הסובלנות לטעות, מגדיל את הצורך של בכירים בכסת"ח, ויוצר את מה שמכונה "ארגון חרדה". קשה לראות את המגמה הזו נעצרת, וראוי להקדיש מחשבה על דרכים להקלת הלחץ הזה מעל המפקדים.

לסיכום, מצבו של שב"ס טוב יחסית. ההזדמנויות העומדות בפניו מבטיחות. אם יטופלו האיומים נכון, אזי, עדכני להיום, השמים הם הגבול...

סרטון ההרצאה ביום העיון

מקורות והעשרה

• שגיא דבי (2005). יעדי ביטחון וטיפול בשירות בתי הסוהר.
• אלטמן מ', אלרן י' (1998), מאחורי סורג ובריח, תכנון אסטרטגי בשב"ס, סטטוס, עמ' 36-33.
• תימור, א'. (2009). התפתחות בתי הסוהר בישראל. ב- ש' ג' שוהם, א' תימור, סוגיות בתורת הענישה בישראל (עמ' 359-311). קריית ביאליק: הוצאת ספרים "אח".