[תמונתו של ברק אובמה היא נחלת הכלל; תמונתו של ולדימיר פוטין הועלתה לויקיפדיה ע"י Kremlin.ru. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 4.0; תמונתו של בשאר אל אסד הועלתה לויקיפדיה ע"י Fabio Rodrigues Pozzebom / ABr derivative work: César talk. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0 br]
על מנת להבין לאן העימות הסורי מוביל, צריך להביט על הדברים בפרספקטיבה קצת יותר רחבה:חשיבותה של סוריה לאסטרטגיה הרוסית איננה מסתיימת בגבולות המדינה הסורית. שליטה רוסית בסוריה תאפשר לציר הרוסי (רוסיה-איראן-חיזבאללה ואחרים) גישה למקומות נוספים במזרח התיכון. המעורבות הרוסית מעולם לא נועדה למלחמה בטרור הדאעשי, ואסור להתייחס אליה ככזאת.
למעורבות הרוסית בסוריה יש מטרות גאו-אסטרטגית. מאבקו של פוטין לשימור משטר אסד נועד לשני דברים
- חסימת ההתפשטות הסינית מערבה עם תוכנית דרך המשי שלהם.
- הגדלת ההשפעה הרוסית במזרח התיכון ובמזרח אירופה, לאור הנסיגה האמריקאית ממעורבות באזור.
כיוון שהסינים הם מטרתו העיקרית של פוטין, וכיוון שהסינים מסתמכים בתכניתם על העולם הסוני (ובמיוחד פקיסטן וערב הסעודית), העולם השיעי הופך להיות נכס אסטרטגי לרוסים. לכן מוסקווה לא תוותר על שלטון משטר אסד בסוריה. לפחות לא כמו שמטרותיה האסטרטגיות מוגדרות כרגע. סוריה הינה מדינת מפתח בתשבץ הרוסי.
אם הרוסים שולטים בסוריה, ובעלי השפעה גדולה בעיראק (באמצעות הכוחות הפוליטים הפרו-איראנים בבגדד) כלל השטח מטהרן במזרח ועד לטקיה במערב, הופך להיות אזור השפעה רוסי, ודבר לא יחצה את האזור מערבה (לאירופה) ללא אישור ומעורבות רוסית.
אם יצליח ההימור של פוטין, ולאור מה שנתפס כנסיגת האמריקאים מהאזור, כלל מדינות האזור ישנו (מחוסר ברירה) את צירי ההזדהות הפוליטית שלהם, ויעבירו את תמיכתם מהאמריקאים לרוסים. זאת, בהתאמה לצירי הכוח המשתנים באזור, שנקבעים במידה רבה בהתאם לנוכחות הצדדים להפעיל את כוחם הצבאי.
שני דברים תרמו משמעותית ליכולתו של פוטין להוציא את תוכניתו לפועל :
- שינוי העמדה האמריקאית במזה"ת אחרי 9.11 (בהזדמנות אכתוב מאמר חדש על "תזוזת הלוחות הטקטוניים" באזור, שהתחילה הרבה לפני שברק אובאמה התמודד במרוץ לסנאט)
- הפלישה האמריקאית לעיראק ב- 2003. פוטין עושה מה שעשה ממשל בוש לפניו, רק בתנועה לצד השני. זאת, לאחר התבוננות ארוכת טווח על האסטרטגיה האמריקאית הכושלת בעיראק.
אם הרוסים יצליחו להשיג את מטרותיהם הגאו-אסטרטגיות בסוריה, המטרות הבאות של הרוסים יכללו חלקים נוספים במזרח התיכון ואת מזרח אירופה. צעדיהם המעשיים - כמו המעורבות בסוריה - מעידים על כך, שהרוסים עדיין מבינים אסטרטגיה מהי, ומתבוננים על העולם במבט על, תוך שילוב כלל הגורמים הבונים אסטרטגיה עולמית: השפעה כלכלית, השפעה פוליטית ומעורבות צבאית.
אם הרוסים לא יעצרו בסוריה, ומקרה אוקראינה יחזור על עצמו, ההשפעה המערבית על המזרח התיכון תעלם כמעט לחלוטין.
מדינות העולם הסוני שמבינות מה על הפרק מוכנות לעשות את כל מה שנדרש על מנת למנוע ממוסקווה ובעלות בריתה את השגת מטרותיהם בסוריה.
המבט האסטרגי הרוסי מצביע על תפריט עשיר במטרות. מימוש התפריט החל בחצי האים קרים. לאורך כל הדרך שואל פוטין את עצמו את אותה שאלה, ששאל ג'ו סטאלין את שר החוץ הצרפתי: "כמה דביזיות יש לאפיפיור"? (כלומר, לצד שכנגד).
תחת ממשל אובאמה, המערב לא מוכן לעשות הרבה. הצעת התקציב של משרד ההגנה האמריקאי מבשרת על שינוי כיוון בוושינגטון, וחזרתה של רוסיה למרכז הבמה כאיום המרכזי על בטחונה של ארה"ב. עובדה זו מבשרת, שנפל האסימון גם לחברים מעבר לאוקיאנוס. יחד עם זאת, הסיכוי שממשל אובמה ישנה את מדיניותו ב- 180 מעלות לא קיים.
עד הבחירות בארה"ב, כלל השחקנים במזרח התיכון ישחקו על זמן:
- המדינות הסוניות ינסו לפעול תחת המטרייה החוקית של האו"ם, ימשיכו לחמש את ארגוני האופזיציה הסורית, וימשיכו לתרום משמעותית לארגוני המועמדים השונים המשתתפים בבחירות לנשיאות בארה"ב, מקלינטון ועד טראמפ. כולם ביחד ישלבו ידיים עם ראש ממשלת ישראל, ישירו קומבייה, ויתפללו (כל אחד בשפתו), להפסד דמוקרטי בבחירות לנשיאות.
- הרוסים ימשיכו לממש את הישגיהם בשטח תוך כדי שימוש בכוח צבאי.
השאלה, היום יותר מתמיד, היא מה מוכן לעשות המערב בכדי להפעיל את "הדביזיות של האפיפיור"?
ועוד שתי הערות:
- ההסכם שנחתם בברלין ביום חמישי פותר את שאלת חוקיות המעורבות הסונית בסוריה שתתבצע לדעתי תחת חסות האו"ם.
- התאום הרוסי-ישראלי משרת את האסטרטגיה הרוסית, בתמורה לרווחים טקטים ישראלים. לאורך זמן השת"פ הזה לא משרת את מטרותיה של מדינת ישראל, ומשדר מסר לא נכון לכלל מדינות האזור. יש להצניע את התאום הזה ככל האפשר.
