תקציר: המסר החוזר ונשנה של הקוסמולוגיה התנ"כית הוא, שהכול זמני ומשתנה; וגם הוודאויות שמבקש האסטרטג להיאחז בהן, הן זמניות וארעיות!

[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר 929, והוא מופיע פה באישורם ובאישור המחבר] [לקובץ המאמרים בנושא חורבן, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן] [לסדרת המאמרים אודות 'מומחים', פרשנים ומאחזי עיניים, לחצו כאן]

עודכן ב- 4 במרץ 2023

עליית ממלכת אשור והתפשטותה כמעצמה אזורית, הוציאה את המערכת האסטרטגית האזורית משיווי המשקל, שבמסגרתו התקיימו מלכות ישראל ויהודה מאז אחרית מלכות שלמה (ראו מפה משמאל למטה) [להרחבת המושג: 'אסטרטגיה', לחצו כאן]. 

בפרקים טו - יט, בספר מלכים ב', מתוארת התרחשות  גיאו-פוליטית, חסרת תקדים בעוצמתה והיא חוללה במרחב שינוי תפניתי, עד כדי 'תזוזת יבשות'.

[לאוסף המאמרים על 'עוצמה' והשלכותיה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים אודות  שינוי והשלכותיו, לחצו כאן].

מאבקי הקיום שניהלו עד כה ממלכות יהודה וישראל, ב דינאמיקה משתנה של בריתות ויריבויות מקומיות, במעגל השכנים הקרוב, הוצבו לנוכח השינוי שהתחולל, בצבת העימות בין כוחות גלובליים במעגל הרחוק: בין אשור מצפון מזרח ומצרים מדרום מערב. מעצם מיקומה הגאוגרפי של ארץ ישראל כשוכנת במרחב הביניים על אם הדרך - בין ציביליזציית מסופוטמיה במרחב 'הסהר הפורה', לבין ציביליזציית הנילוס - הפכה הארץ לנקודת המפגש במאבק על ההגמוניה האזורית בין שתי המעצמות [להרחבת המושג: 'דינאמיות', לחצו כאן].

תבונת ההישרדות של ממלכות קטנות, מחייבת מורכבות אסטרטגית חדשה, בצורך לתמרן נכון, בחיכוך בין שני כוחות מעצמתיים. שתי הממלכות, גם ישראל וגם יהודה כשלו בהתנהלותן באתגר החדש [להרחבת המושג: 'מורכבות', לחצו כאן].

מבריתות במעגל הקרוב לבריתות במעגלים משולבים קרובים ורחוקים

המלך דוד - שהפליא לתמרן בדינמיקת הבריתות המשתנות - לא הרחיק מעבר למעגל הממלכות השכנות: פלישתים, אדום מואב ארם וצור.

[בתמונה משמאל: ממלכות ישראל ויהודה Map of the Levant circa 830 BCE. קובץ זה הועלה לויקיפדיה על ידי Amirki , והוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

גם בימיו, מצרים הוכרה תמיד ככוח מעצמתי אזורי. אלא שמצרים התעניינה בעיקר בשליטה על "דרך הים", כנתיב יבשתי עיקרי שעבר לאורך הים בואכה גזר ומשם דרך מגידו ובית שאן, אל ארצות המזרח: ארם ומסופוטמיה.

מידי פעם עלו המצרים אל ההר להפגנת עוצמה, כמו במסע שישק, שהכניע את רחבעם בירושלים. שישק הדגיש בכך את ההתנערות המצרית מן הברית שכרת שלמה בנישואיו לבת פרעה. כנדוניה לנישואיו, מצרים העניקה לשלמה את השליטה על העיר גזר. מסע שישק, שנערך חמש שנים לאחר מות שלמה, השיב את גזר לשליטה מצרית. עיקר עניינם התמקד בשליטה בדרך המסחר הראשית, העוברת עד ימינו (כביש 6), בשולי ההר ובעמק יזרעאל.

מעבר לאינטרס זה, לא נראה שהיה למצרים עניין להתערב בקיומם התרבותי העצמאי של ממלכות שבטי ההר הישראליים, בגב במת ההר של יהודה ושומרון.

[בתמונה: מבט על תל גזר מכרמי יוסף. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Ranbar. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

מה השתנה בשיטת הכיבוש של אשור?

האשורים - בניגוד למה שהיה ידוע עד תקופת שלטונם - הנהיגו מדיניות כיבוש, שהתבססה על הגליה המונית וחילופי אוכלוסייה. 

הכיבוש הפך בכך לכרוך בחורבן ובגלות. 

זה התחיל בשלבים:

בשלב ראשון נכבשה הבליטה הצפונית מזרחית של ממלכת ישראל, בנחלת נפתלי (הגליל העליון המזרחי) ובגלעד.

הדבר מתואר בקצרה כבדרך אגב: "בימי פקח מלך ישראל, בא תגלת פלאסר מלך אשור ויקח את עיון ואת אבל בית מעכה ואת ינוח ואת קדש ואת חצור ואת הגלעד ואת הגלילה, כל ארץ נפתלי ויגלם אשורה."  (מלכים ב' ט"ו,כ"ט)

לנוכח איום כה טוטלי, שהתפתח בשלבים, נחוץ היה להפנים את עוצמת השינוי המתחולל. בכל זאת, בהתנהלותם הנראית לנו ככושלת מעיקרה, בחכמה שלאחר מעשה, מלכי יהודה וישראל לא נראו כפועלים מתוך ראיה נכוחה של גודל האיום. לנוכח האיום המשותף, אך טבעי היה לצפות מהם לשיתוף פעולה ואף לאיחוד כוחות. אלא שהם עשו בדיוק את ההפך: דווקא העצימו את המלחמה ביניהם.

[לאוסף המאמרים אודות שיתוף פעולה לסוגיו, לחצו כאן]

הסדק שדרכו חודרות המעצמות...

פקח בן רמליהו מלך ישראל, יחד עם רצין מלך ארם, עלו יחד למלחמה על ירושלים (פרק ט"ז פסוק ה'). הם לא יכלו לאחז מלך יהודה בירושלים, אך נישלו את ממלכת יהודה מאחיזתה באילת, ומסרוה לאדומים (פסוק ו').

למול ברית השכנים הקרובים מצפון: ישראל וארם, פנה אחז מלך יהודה לבקשת חסות מהמעצמה העולה בצפון הרחוק: "וישלח אחז מלאכים אל תגלת פלסר, מלך אשור לאמור, עבדך ובנך אני, עלה והושיעני מכף מלך ארם ומכף מלך ישראל הקמים עלי." (פרק ט"ז, ז').

כך מתחילה בדרך כלל מעורבות מעצמתית, כמו המעורבות המתחדשת בת ימינו של רוסיה בסוריה. הן נקראות על ידי אחד הצדדים המבקש חסות, לבוא ולהושיע והן באות רק "להשיב סדר על כנו":

כך ניצלו הפרסים את המלחמה הפלופנזית  בין ספרטה לאתונה, להתערבות שהגבירה את נוכחותם, וחיזקה את אחיזתם באסיה הקטנה. עמי יוון, בהנהגת אתונה, אמנם השכילו בתחילה ללכד שורותיהם כנגד הפרסים בעידן פלישות דרייווש ואחשוורוש, אך במלחמה הפלופנזית, היו אלה  הספרטנים שהזמינו תמיכה פרסית במאבקם נגד אתונה.

באופן דומה סכסוך הירושה בשלהי מלכות החשמונאים, הזמין את מעורבותה של רומא.

גם מעצמות אינן עולות ברגע של מפץ גדול. הן מבקשות תחילה סדק לחדור דרכו, כהזדמנות לחדירה הדרגתית ומרחיבות את שליטתן מתוך מיצוי הזדמנויות גובר והולך. הפרקים שלפנינו העוסקים בחדירת אשור לארץ ישראל, מתארים תהליך זה בבהירות מרתקת.

תבונת התמרון בין שתי מעצמות

עם עליית מעורבותה האקטיבית של אשור בארץ ישראל, בעימות שהתהווה על השליטה וההשפעה המרחבית בין מצרים לאשור, הועמדו הממלכות הקטנות בפני הכורח לבחור צד. 

שאלת המהות הייתה, מי מהצדדים יתגלה כ"משענת הקנה הרצוץ" (פרק י"ח, כ"א). תבונת ההישרדות מחייבת במצב כזה זהירות רבה. פתגם ערבי מוכר אומר: "אנחנו בוחרים בקיר האיתן", ("נחנא מע אל חיט אל וואקיף"). מתבטאת בכך ההכרה שהכל דינאמי. גם הקיר האיתן מאמש, יכול היום להיסדק. לכן, ראוי בכל רגע לבחור באופן רגיש ואחראי על איזה קיר להישען. 

ככל שתודעת חולשתך מהיותך קבוצת מיעוט, בהירה יותר, כך גדלה החובה להישען על 'הקיר האיתן' הנכון, בבריתות מזדמנות 

[למאמרו של האלוף גרשון הכהן: "הקיר הניצב איתן" ומשמעותו במזרח התיכון, לחצו כאן].

כך נהגו בימי מלחמת העולם הראשונה מנהיגי המרד הערבי חוסיין ופייצל בנו, בבחירתם בבריטים. במיטב מורשת נוודי המדבר, ניהלו במשך תקופה ארוכה משחק נאמנות כפול, לשלטון התורכי מצד אחד ולבריטים מצד אחר (מומלץ מאוד לעניין זה ספרו של ישעיהו פרידמן, "מדיניותה הפן ערבית של בריטניה 1915-1922" הוצאת מגנס, 2012) [לאוסף המאמרים על מלחמת העולם הראשונה, לחצו כאן].

רק משנוכחו להכיר בתבוסתם הממשמשת ובאה של התורכים, התמסרו לבחירתם בבריטים.

גם הישוב היהודי הקטן בארץ ישראל עמד בדילמה דומה, ואכן נוצרה מחלוקת בין אנשי השומר, שהעדיפו תמיכה בתורכים לבין ההנהגה הציונית שבחרה באופן מוחלט בצד הבריטי.

באופן אקטואלי, אנו חווים בימים אלה דילמה דומה, לנוכח מעורבותם של הרוסים במזרח התיכון: כיצד יכולה מדינת ישראל לתמרן נכון בין נאמנותה לברית עם ארה"ב, לבין האינטרסים הישראליים בזירת הצפון, המחייבים שיתופי פעולה עם הרוסים?

לענייננו בימיה האחרונים של מלכות ישראל - כמתואר בפרקי מלכים ב' - ובאיום על שרידות מלכות יהודה, שני המלכים כשלו בהכרת הכורח להתחבר בכל דרך לעוצמתה העולה של אשור. שתי הממלכות לא המשיגו כנראה את עומק השינוי שהתחולל במערכת האסטרטגית החדשה, שהפכה את ממלכותיהם לרכיב זעיר המתקיים על הנתיב העיקרי, בין מרחב ה"סהר הפורה" מצפון לבין ארץ הנילוס מדרום. מורשת אבותיהם - מלכי יהודה וישראל - לא לימדה אותם כיצד לשרוד כקבוצת מיעוט, הנתונה בלב מערכת מתחים גלובלית, בין מעצמתית.

המערכה על ירושלים –"וגנותי אל העיר הזאת להושיעה" (פרק י"ט, ל"ד)

ממלכת ישראל חרבה, העם הוגלה וממלכת יהודה מצאה עצמה הבאה בתור. "בארבע עשרה שנה למלך חזקיה, עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות ויתפסם" (י"ח, י"ד). 

למרות הכופר הכספי ששלח חזקיהו המלך אל סנחריב שחנה בלכיש, בקשת הפיוס נדחתה באורח משפיל ושרי צבא אשור תרתן ורבשקה נשלחו להטלת מצור על ירושלים.

במצב זה ראוי לעיין בתפקיד המשמעותי שמילא הנביא ישעיהו בקבלת ההחלטות של המלך חזקיה. למעשה, ישעיהו מילא בחצר המלך את תפקידי ראש אמ"ן וראש אג"ת [לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן].

המלך מצא עצמו לכוד בדילמת המודיעין הקלאסית: על מי מאנשי המודיעין ניתן לסמוך בשעה שנבחנת שאלה חדשה ומבקשים מומחיות מיוחדת - לא על אודות מה שקרה וקורה, אלא על אודות מה שיקרה - במגמת ההתהוות החדשה שממש אינה מוכרת לאיש.

את חנייתו והתמקדותו של סנחריב מלך אשור בלכיש ניתן היה להסביר בהגיון המוכר של אינטרס השליטה על "דרך הים". אבל מה מבקש סנחריב בירושלים, במיוחד עם כניעתו והתמסרותו המלאה של חזקיהו האומר במסר לסנחריב: "חטאתי שוב מעלי, את אשר תתן עלי אשא" (י"ח, י"ד)?

חזקיה - שאכן שילם את מלוא המס שדרש סנחריב - עומד במבוכה אסטרטגית, מדוע בכל זאת נשלח רבשקה למצור על ירושלים?  

דווקא הדיבור של רבשקה אל חומות ירושלים בשפה "יהודית" מדגיש אפשרות להגיון מלחמה אחר - מלחמת אמונה ומלחמת תרבות: "וכי תאמרון אלי אל ה' אלוהינו בטחנו... (י"ח, כ"ב), "המבלעדי ה' עליתי על המקום הזה להשחיתו" (י"ח, כ"ה). רבשקה אף מבקש לשכנע את יושבי ירושלים להיענות להצעתו הנדיבה לגלות אל ארץ זבת חלב ודבש אחרת: "אל תשמעו אל חזקיה, כי כה אמר מלך אשור, עשו איתי ברכה וצאו ואכלו, איש גפנו ואיש תאנתו...עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם, ארץ דגן ותירוש ארץ לחם וכרמים, ארץ זית יצהר ודבש וחיו ולא תמותו..." (י"ח, ל"א-ל"ב).

תחת אימת המלחמה, מוצב בפני בני ירושלים הפיתוי לבחור בחיים בהבטחה לגלות לארץ דומה, לא פחות דשנה אם לא יותר. מתעוררת בפניהם שאלת השאלות: אם רק לארץ דגן ותירוש הם זקוקים? למה באמת לשמור אמונים למלך חזקיה המסרב להיכנע? מדוע לא לבחור במנעמי בשורת הגלות?

[זהו עולם הפיתוי של סימבה ב"מלך האריות" בהשתקעותו המתענגת במנעמי הגלות של תרבות 'אקונה-מטטא' (ראו בתמונה למטה)]:

"הנני נותן בו רוח ושמע שמועה ושב לארצו, והפלתיו בחרב בארצו"

במקום הזה, לנוכח אתגר ההתרסה האמוני, קרע המלך חזקיה את בגדיו ושלח לקרוא לנביא ישעיהו באומרו: "יום צרה ותוכחה ונאצה היום הזה, כי באו בנים עד משבר וכוח אין ללידה. אולי ישמע ה' אלוהיך... ונשאת תפילה בעד השארית הנמצאה." (י"ט, ג'-ד').

תשובת הנביא היא מופת למה שמבקש קברניט לדעת ביושבו על המדוכה האסטרטגית: "אל תירא מפני הדברים אשר שמעת (איומי ונאצות רבשקה). הנני נותן בו רוח ושמע שמועה ושב לארצו, והפלתיו בחרב בארצו" (י"ט, ו'-ז').

[בתמונה משמאל: אילו בחר חזקיהו בניתוח מודיעין מקצועי, היה ככל הנראה מובס... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי PanJoyCZ לאתר Pixabay]

ואולי בדיוק מתוך העדר בסיס רציונלי לצפייה מקצין המודיעין המקצועי לכישורי נבואה, מדגישה לנו נבואת ישעיהו, במשמעותה המעשית, את הפער העצום בין התבססות על המומחה המודיעיני הבקיא בניתוח מה שקורה, לבין הרצון להביט 'מעבר למסך' לבקש לדעת משהו על אודות מה שיקרה.

אילו בחר חזקיהו בניתוח מודיעין מקצועי, היה ככל הנראה מובס!

היזהרו מ'מומחים'...

דוד בן גוריון בשעותיו הגורליות - כמו ברגע הכרזת מדינת ישראל בתש"ח - ידע היטב להסביר, שהמומחים מומחים למה שקרה, אולי גם למה שקורה, לא למה שיקרה! [לסדרת המאמרים אודות 'מומחים', פרשנים ומאחזי עיניים, לחצו כאן]

מונחת כאן הנחת יסוד על טבעה החד פעמי של ההוויה האסטרטגית, שאינה מקיימת רציפות הכרחית בין מה שקרה וקורה, לבין מה שיכול לקרות. אילו היה נזקק לחוות דעת מקצועית של אגף המודיעין ואגף התכנון, מי יודע אם היה מעז לפעול כפי שפעל.

על משמעות חד פעמיותו הרת הגורל של הרגע ההרואי - לפניו ניצבה הנהגת מדינת ישראל בה' אייר תש"ח - כתב הנשיא ויצמן במברק ששיגר מז'נבה לפני ההכרזה: "יש להכריע ומיד. נפרצו לרגע שערי שמיים, אם נפרוץ לתוכם תקום מדינתנו, אם לא, מי יודע האם נזכה בדורנו להקמתה אם בכלל".

שמעון פרס (ראו תמונה משמאל), כתלמידו המובהק של בן גוריון, ביטא פעמים רבות ובמיוחד בהובילו את תהליך אוסלו, את עומק הבנתו לסכנת ההליכה שבי בקבלת החלטות אסטרטגיות אחר סמכות המודיעין.

[תמונתו של שמעון פרס משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי  Agência Brasil, a public Brazilian news agency.  קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

האלוף יעקב עמידרור ששימש בתפקיד ראש חטיבת המחקר בשנות הסכם אוסלו הראשונות, נוהג לספר כיצד שמע לראשונה על הסכם אוסלו, בחדשות ערוץ 2. שמעון פרס יודע להסביר מדוע לא נזקק בנקודה בה עמד אז לעצת אנשי המודיעין!

זהו המסר החוזר ונשנה של הקוסמולוגיה התנ"כית: הכל זמני ומשתנה. גם הוודאויות שמבקש האסטרטג להיאחז בהן, הן זמניות וארעיות. הוודאות מיום אתמול, אינה בהכרח מתקיימת היום ומי אם כן יכול לטעון למומחיות לגבי המחר? 

הלמידה האסטרטגית מצויה למעשה, במרדף סזיפי אחר נקודת אחיזה להעמיד עליה מבנה תפיסתי מכוון לקבלת החלטות, ומרגע שאוחזים בנקודה כזו ומתחילים לפעול לאורה, היא הולכת ונמוגה.

כיצד שרדה מלכות יהודה?

לא בכוח תבונתו של המלך חזקיהו הצליחה ממלכת יהודה לחמוק בעת ההיא מגורלה של ממלכת ישראל. זו הייתה האקראיות שכולה נס, על אודותיה ניבא הנביא ישעיהו, כנאמר: "וגנותי אל העיר הזאת להושיעה, למעני ולמען דוד עבדי." (י"ט, ל"ו, וכן באותן מילים כ', ו')

[בתמונה משמאל: לא בכוח תבונתו של המלך חזקיהו הצליחה ממלכת יהודה לחמוק בעת ההיא מגורלה של ממלכת ישראל... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי perianjs לאתר FIXABAY]

גם המיקום הגאוגרפי סייע להישרדות מלכות יהודה. להרי חברון וירושלים מיקום מיוחד, המאפשר להם להתקיים בבידול בועתי, בהיותם מבודדים ממזרח על ידי מדבר יהודה וים המלח, מדרום על ידי מדבר הנגב וממערב במעלה התלול בין שפלת יהודה אל גב ההר. בנתונים אלה - השונים במובהק מתנאי המרחב הצפוני, עליו שכנה מלכות ישראל - המשך קיומה של ממלכה קטנה בגב ההר, אינו משפיע על האינטרסים הגלובליים הכרוכים בעצם השליטה ב"דרך הים".

בכל דרך, חורבן ממלכת ישראל מצפון ויציאתם לגלות של יתר שבטי ישראל, הותירו את ממלכת יהודה ככוח שולי, קטן ממדים, המחויב לצורכי קיומו בברית חסות מעצמתית. חזקיהו שהבין את מצבו החדש, אכן ביקש למצות מזלו בברית שכונן עם המעצמה החדשה שהחלה את עלייתה, מלכות בבל (פרק כ').

מכאן ואילך, עם ישראל שורד בחיפוש מתמיד אחר מעניקי חסות, בתקוה לבחור בכל רגע נתון את 'הקיר האיתן' עליו ראוי לפי שעה להישען...

[לקובץ המאמרים בנושא חורבן, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן] [לסדרת המאמרים אודות 'מומחים', פרשנים ומאחזי עיניים, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים בנושא חורבן;
• אוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות;
• אוסף המאמרים אודות 'מומחים', פרשנים ומאחזי עיניים;
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה';
• הרחבת המושג: 'מורכבות';
• הרחבת המושג: 'דינאמיות';
• אוסף המאמרים על 'עוצמה';
• אוסף המאמרים אודות  שינוי והשלכותיו;
• הרחבת המושג: 'התנגדות לשינוי';
• הרחבת המושג: 'ודאות';
• אוסף המאמרים בנושא אי הוודאות והשלכותיה.
• מאמרו של האלוף גרשון הכהן: "הקיר הניצב איתן" ומשמעותו במזרח התיכון;
• אוסף המאמרים על מלחמת העולם הראשונה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מורכבות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), דינאמיות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), שיתוף פעולה, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על ה'עוצמה' באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 23/8/18.
• יחזקאלי פנחס (2019), שינוי ארגוני ושינוי בכלל באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/11/19.
• פנחס יחזקאלי (2014), ודאות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אי ודאות - חוסר ודאות, ייצור ידע, 11/4/14.
• גרשון הכהן (2017), "הקיר הניצב איתן" ומשמעותו במזרח התיכון, ייצור ידע, 9/11/17.
• פנחס יחזקאלי (2018), מומחים, פרשנים ומאחזי עיניים באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 26/5/18.