תקציר: המאמר סוקר את דפוס המלחמה של עם ישראל בצאתו ממצרים, ובוחן את האזכורים הבולטים במקרא, בדבר המלחמה בעמלק.

[לקובץ המאמרים על 'פרשת בשלח', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'הכל על עמלק', לחצו כאן]

עודכן ב- 23 בינואר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

על פי המסורת, בשבת הסמוכה לחג הפורים קוראים תוספת לפרשת השבוע, אודות החובה למחות את זכר עמלק (פרשת זכור). מצווה זו, של השמדה טוטלית של עם אחר משרה מבוכה גדולה על פרשני המקרא השונים, המתקשים להסביר את הפן המוסרי של מצווה זו.

קודם שננסה להסביר את העניין נביט בדפוס המלחמה של עם ישראל בצאתו ממצרים, ונבחן את האזכורים הבולטים במקרא, בדבר המלחמה בעמלק.

בפרשת בשלח בספר שמות, מתוארת המלחמה הראשונה של עם ישראל מול מצרים באופן הבא:

יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ--הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת יְהוָה, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם:  כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם--לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם.  יד יְהוָה, יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן (פרק י ד, פסוקים י ג –י ד).

כלומר אין לעם ישראל לנקוף אצבע במלחמה זו, ולפי המשך הסיפור האל נלחם עבורם במצרים.

לאחר מכן, במרווח של זמן קצר בלבד לפי דעת רוב הפרשנים, מתאר המקרא מלחמה נוספת, הפעם כנגד עמלק: 

ח וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם.  ט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק; מָחָר, אָנֹכִי נִצָּב עַל-רֹאשׁ הַגִּבְעָה, וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים, בְּיָדִי.  י וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כַּאֲשֶׁר אָמַר-לוֹ מֹשֶׁה--לְהִלָּחֵם, בַּעֲמָלֵק; וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר, עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה.  יא וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ--וְגָבַר יִשְׂרָאֵל; וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק.  יב וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ-אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ; וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, עַד-בֹּא הַשָּׁמֶשׁ.  יג וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת-עֲמָלֵק וְאֶת-עַמּוֹ, לְפִי-חָרֶב.  {פ}
יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ:  כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.  טו וַיִּבֶן מֹשֶׁה, מִזְבֵּחַ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יְהוָה נִסִּי.  טז וַיֹּאמֶר, כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַיהוָה, בַּעֲמָלֵק--מִדֹּר, דֹּר (שמות, פרק י"ז, פסוקים ח' – ט"ו).

הפעם אין האל נלחם באויב, אלא הדבר מוטל על יהושע וצבאו. מה תפקידו של משה - שעולה לראש הגבעה עם מטה האלוהים ופורש את ידיו כלפי מעלה - לא ממש ברור. לדעת רוב הפרשנים, משה עוזר לחזק את האמונה של העם במלחמתו הראשונה. מטה האלוהים - ששימש ביציאת מצרים כמחולל של נסים גלויים - לא פועל הפעם כלל. יהושע מצליח לגבור על עמלק...

אבל אז, בסיום דברי המקרא יש אמירה מפתיעה: האל בכבודו ובעצמו מצהיר באוזני משה והעם, כי יש לו מלחמה אישית ונצחית מול עמלק מדור דור. במה זכה עמלק ל'כבוד' הרם הזה?  הדבר אינו נהיר כלל ועיקר.

זכירת עמלק ומעשיו מופיעים שוב בספר דברים באופן הבא:

יז זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.  יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ--וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים.  יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ--תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח (פרק כ"ה, פסוקים י"ז – י"ט).

בפסוקים אלה, נאמר - בניגוד למקור הקודם - כי התפקיד להשמדת זכר עמלק מועבר מידי האל לעם ישראל. פסוקי המקרא קובעים כאן כי השמדת עמלק תתבצע, רק כאשר עם ישראל יישב בארצו וכל אויביו האחרים כבר לא יהיו רלוונטיים. לפיכך, האם יתכן כי עמלק אינו ישות או עם אלא רעיון מופשט?

מלחמה נוספת בעמלק נזכרת בספר שמואל א':

א וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, אֶל-שָׁאוּל, אֹתִי שָׁלַח יְהוָה לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ, עַל-עַמּוֹ עַל-יִשְׂרָאֵל; וְעַתָּה שְׁמַע, לְקוֹל דִּבְרֵי יְהוָה.  {ס} ב כֹּה אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת, פָּקַדְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל--אֲשֶׁר-שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ, בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. ג עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל, עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר.  {ס} ד וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל, אֶת-הָעָם, וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים, מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי; וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, אֶת-אִישׁ יְהוּדָה.  ה וַיָּבֹא שָׁאוּל, עַד-עִיר עֲמָלֵק; וַיָּרֶב, בַּנָּחַל. ו וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי, פֶּן-אֹסִפְךָ עִמּוֹ, וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם; וַיָּסַר קֵינִי, מִתּוֹךְ עֲמָלֵק. ז וַיַּךְ שָׁאוּל, אֶת-עֲמָלֵק, מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מִצְרָיִם.  ח וַיִּתְפֹּשׂ אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ-עֲמָלֵק, חָי; וְאֶת-כָּל-הָעָם, הֶחֱרִים לְפִי-חָרֶב. ט וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל-אֲגָג, וְעַל-מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל-הַכָּרִים וְעַל-כָּל-הַטּוֹב, וְלֹא אָבוּ, הַחֲרִימָם; וְכָל-הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס, אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ"(פרק ט"ו, פסוקים א' – ט').

על פי דברים אלה, שמואל הנביא מצווה את המלך שאול כי עליו להשמיד את עמלק, נוכח מאבקו העיקש בעם ישראל, עת יצא זה האחרון ממצרים. שאול אמנם מכה צבאית בעמלק, אולם הוא חומל על חלקים גדולים ממנו. בשל כשל מנהיגותי זה, מאבד שאול את מלכותו על עם ישראל, והיא מועברת בסופו של דבר לידי דוד.

מקור ידוע נוסף בו מופיע עמלק מצוי במגילת אסתר

לפי המסופר, המן שהיה הבכיר בשרי אחשוורוש מלך פרס, היה "אגגי", כלומר בעל יחוס ישיר לאגג מלך עמלק, המופיע במקור הקודם בספר שמואל. כך או אחרת, השאלה המוסרית והעקרונית בדבר השמדת עמלק חוזרת למקומה, והמקורות שהבאנו עד כאן לא תורמים הרבה לפתרון הבעיה האמורה.

הבסיס לפתרון אפשרי בדבר עמלק מצוי במשנה

במקור זה ניתן ביטוי ראשון לכך שסנחריב - בנו ויורשו של המלך האשורי סרגון השני (המאה ה- 8 לפני הספירה) - ביצע בתקופת מלכותו ערבוב עמים וגזעים, כך שלא ניתן להבחין בוודאות במוצאם של עמים שונים כדלקמן:

בו ביום בא יהודה גר עמוני ועמד לפניהן בבית המדרש. אמר להם, מה אני לבוא בקהל. אמר לו רבן גמליאל, אסור אתה. אמר לו רבי יהושע, מתר אתה. אמר לו רבן גמליאל, הכתוב אומר (דברים כג), לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי. אמר לו רבי יהושע, וכי עמונים ומואבים במקומן הן, כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האמות, שנאמר (ישעיה י), ואסיר גבולות עמים ועתודותיהם שושתי ואוריד כביר יושבים. אמר לו רבן גמליאל, הכתוב אומר (ירמיה מט), ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון, וכבר חזרו. אמר לו רבי יהושע, הכתוב אומר (עמוס ט), ושבתי את שבות עמי ישראל [ויהודה], ועדין לא שבו. התירוהו לבוא בקהל (מסכת ידיים, פרק ד', משנה ד').

כלומר, המקור המשנאי אומר כאן בפירוש כי אדם - שבא מעם שלא היה ניתן לגיירו בגין מוצאו - מותר הוא לבוא בקהל ישראל, היות וסנחריב שינה סדרי עולם, ואין אפשרות - מאז תקופתו ואילך - לשרטט את העמים השונים על פי מוצאם או גזעם המקורי.

ברוח דברים זו פוסק הרמב"ם בספר המצוות אודות עמלק

הציווי שנצטווינו לזכור את אשר עשה לנו עמלק, שקידם אותנו ברע, ושנאמר את זה בכל זמן וזמן ונעורר את הנפשות בדברים להילחם בו ונקרא את בני אדם לשנאו, כדי שלא ישתכח הדבר ולא תחליש שנאתו ותמעט מן הנפשות במשך הזמן, וזהו אמרו יתעלה "זָכור אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק". ולשון ספרי [כאן] 'זָכור אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק - בפה; לא תִּשְׁכָּח - בלב'. כלומר: אמור דברים בפיך הגורמים לבני אדם שלא תסור שנאתו מן הלבבות" (מצוות עשה קפ"ט).

כלומר, הרמב"ם נוטה כאן להרחיב את הזכירה של עמלק במישור הרעיוני מחשבתי, ופחות במישור של השמדה פיזית טוטלית. (הרמב"ם חוזר על דבריו אלה גם כתביו ההלכתיים, משנה תורה, הלכות מלכים, פרק ה').

למרות כל זאת, עדיין לא מובן מדוע צריך לזכור רק את מעללי עמלק ולא לזכור את מעשיהם של עמים אחרים שהתנכלו לעם ישראל בעת העתיקה, והרי יש רבים שכאלה...? אלא אם כן עמלק מייצג פן ייחודי שלא מצוי באחרים.

אובייקט של זכירה נצחית

לדעתי עמלק נבחר לשמש כאובייקט של זכירה נצחית היות והוא מייצג את הכאוס החברתי/ דתי מחד גיסא, ואת עיקרון אי הוודאות מאידך גיסא. עמלק לפי סיפורי המקרא הגיח באופן פתאומי, ונלחם בעם ישראל, סמוך ליציאתו של זה האחרון ממצרים. בכך הוא הראה כי אין לו פחד מהאל ומכוחו, והוא בעצם בא לערער על בחירת עם ישראל. ברגע שקיימת ישות אחרת - שקוראת תיגר על בחירתו של האל ומעשיו - היא בהכרח חייבת לזרוע בעולם פן מובהק של כאוס דתי וחברתי.

בנוסף, עמלק מסמל את העיקרון של אי ודאות מובהקת, היות והוא יוצר, בהכרח, מציאות שיש בה חוסר יכולת או אבדן של היכולת להעריך מה יהיה, בנסותו למוטט את הסדר שהאל קבע בעולם. לכן, עמלק גם כעם - ויותר כרעיון - ראוי להיזכר תמיד, כתמרור אזהרה בוהק, כדי שלא ניפול לתרבות של כאוס ואי ודאות גם יחד.

בכך אנו פותרים גם את פער הרלוונטיות המוסרי המגולם במציאות המדומה - במצווה של השמדה טוטלית של עמלק - למציאות בפועל, במצווה המדברת על זכירה רעיונית גרידא. לשון אחר - אין המדובר במצווה זו על השמדה טוטלית של עמלק, כי הרי בא סנחריב וערבב את כול האומות, וכך לא ניתן לזהותו באופן ודאי.

הכוונה במצווה זו, בזכירה רעיונית ונצחית, שבאה למנוע מאתנו את הגלישה למצב של כאוס ואי ודאות אותם מייצג עמלק.

[לקובץ המאמרים על 'פרשת בשלח', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'הכל על עמלק', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• הרחבת המושג: 'כאוס'.
• הרחבת המושג: 'אי ודאות'.
• הרחבה בנושא 'פער רלוונטיות'.
• אוסף המאמרים על 'פרשת בשלח'.
• אוסף המאמרים: 'הכל על עמלק'.

מקורות להעשרה

• גרשון הכהן (2016), מלחמת עמלק, ייצור ידע, 18.3.2016.
• פנחס יחזקאלי (2014), כאוס, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אי ודאות - חוסר ודאות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), פער רלוונטיות, ייצור ידע, 21/7/14.
• פנחס יחזקאלי (2019), ‘פרשת בשלח’ באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 17/1/19.