[התמונה: דובר צה"ל]
ביציאתו למלחמת יום הכיפורים, הגדיר נשיא מצרים אנוואר סאדאת כיעד, את הפגיעה בתפיסת הביטחון הישראלית. רעיון המלחמה שעוצב על ידו, כוון במודעות מעמיקה להשגת יעד זה.
לגל הטרור הנוכחי אין מנהיג גלוי שמוביל ומגדיר במפורש יעדים ומטרות. אולם במגמה המתפתחת, הוא עלול להשיג יעד משמעותי: לדחוף את הישראלים לאבדן אמון באפשרות לדו-קיום בממשקי החיים היום יומיים בין יהודים לערבים; ומתוך כך, לדחוף את הישראלים לסבב נוסף של מהלכי היפרדות במגמה סוחפת.
על פניה, ההצעה להיפרדות יכולה להראות כמשרתת את האינטרס הישראלי. היא מוצגת כמענה ביטחוני, ומה כביכול מבקשים ישראלים פרט ליציבות ולביטחון. למנהיגינו מייסדי המדינה היה ברור שאנו מבקשים הרבה מעבר לכך, וכדברי בן גוריון, הביטחון הוא רק תנאי לקיומנו ואינו היעוד המרכזי למפעלנו.
[התמונה הועלתה לויקיפדיה על ידי - Israel National Photo Collection והיא נחלת הכלל]
אבל נניח כאן לשאלת המהות ונתמקד בסוגיית הביטחון. ובכן, צעדי היפרדות ובניין גדרות הם צעד בעל הגיון טכני בלבד. כל עוד הוא אינו מחולל מגמה חיובית של פיוס והשלמה, הוא ניתן לעקיפה באמצעים טכניים במעגל אין סופי של צעדי נגד, בשיטות מגוונות לפריצת הגדר או למעבר דרכה מעליה ומתחתיה. עשרות אלפי השוהים הבלתי חוקיים העוברים מידי יום את הגדרות לצורכי פרנסה, עוברים ברובם במרחב שכבר גודר ולא במרחב שעדיין לא גודר.
למול הגיון הגדרות כמענה טכני, יש לבקש מענה מהסוג האדריכלי, כדוגמת מערכת האינטרסים ההדדית שהציב משה דיין לתושבי הכפר בתיר, בהסכם שביתת הנשק ב-1949. לצורך הגנת קו הרכבת לירושלים, המשיק עד היום לבתיהם, הוסכם עם הירדנים, ליצור במרחב הכפר סידור מיוחד: התושבים הורשו באופן ייחודי להמשיך לעבד את שדותיהם שנותרו מצידה הישראלי של המסילה. בכך, נוצרה מערכת ביטחונית המושתתת על הגיון מהסוג ה"אקולוגי": מערכת שכוננה שיווי משקל מקומי בין האינטרס הישראלי לאבטחת המסילה, לבין האינטרס של תושבי הכפר להמשך גישה לאדמתם. מבחן התוצאה הביטחוני המתקיים שם מאז 1949 , מלמד כיצד אפשר אחרת, בלי גדרות ובלי חיכוך כוחני יומי.
בהיבט זה, קיומם של מרחביי דו-קיום בין יהודים לערבים, הוא תנאי ליציבות המתהווה ביצירת תנאים לשיווי משקל מהסוג האקולוגי. היפרדות מחוללת את ההפך. לפיכך דווקא מחוללי הטרור נגדנו יכולים למצוא עידוד בקריסת התשתית לדו קיום. מובן להם היטב, עד כמה מי שלא יוכל לקיים תנאי דו קיום בצומת גוש עציון - או בין ארמון הנציב לשכונת ג'בל מוכבר - גם לא יוכל להבטיח המשך דו קיום ביפו נצרת חיפה ובאר שבע.
בעצם, מהותן שאלות אלה נדונו כבר בימי מאורעות 1939-1936. לחברי השומר - שכבר בראשית צעדיהם השליכו יהבם על ביטחון המושג מתוך דו קיום וכבוד הדדי - הייתה גם בשנות המאורעות עמדה אחרת, שהתבטאה ביסוד ה'ליגה לשיתוף פעולה יהודי ערבי'. כינוס הפתיחה של ה'ליגה' התקיים באפריל 1939. "הגישה הבסיסית שהנחתה את ראשוניה הייתה כי הסדר יהודי ערבי לא יושג בדרכים דיפלומטיות ובהסכמות בין מנהיגים, אלא באמצעות כינון יחסי אמון הדדי בחיי היום יום ובתחומי התרבות, החינוך והכלכלה, תוך קביעת עקרון אי השתלטות במישור הפוליטי" (מניה שוחט, "עם הזרם ונגדו" אגרות ותעודות, עמוד 439; ראה תמונת כריכה משמאל).
חלוצי כוח המגן העברי, הדגישו ראשונים את הכורח היהודי לשאת חרב, ואף נשאו אותה ברטט של קדושה. אולם ידעו, עד כמה הביטחון כרוך גם במאמץ מקביל ליצירת שיווי המשקל המרחבי, המתהווה מכוח ממשקיי האינטרסים של קיום משותף.
גם בעת הזו, המאבק מתרחש על עצם קיום התנאים לדו קיום. הפוטנציאל - הגלום בדו קיום ערבי יהודי - היה ונותר אינטרס ישראלי. גדרות והיפרדות משיגים בדיוק את ההפך!
זוהר גלפז:
שכחת שהרקטות והפצמ"רים היו שם לפני, התחיל בבודדת והמשיך לעשרות, וצה"ל היה שם וקרא לזה "הרגלה".
עופר אשקורי:
היו לפני ולא בכמויות שכאלו…אנחנו פועלים לפי כמות הנפגעים…וכדי למנוע נפגעים רבים…שכן זה מחייב תגובה!!! מפתחים אמצעי הגנה…קרי כיפת ברזל…ולמה הפכנו ?,?? לאומת המתגוננים…