[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Dan Goodwin לאתר flickr]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

מבוא

לאחרונה עלה שוב הרעיון להקים קזינו בעיר הנופש אילת. אמנם הרעיון אינו חדש, אבל כמו בפעמים הקודמות כנראה שהוא יישאר בגדר רעיון. זאת לאו דווקא בגלל בעיות הלכתיות או מוסריות, אלא בגלל בעיות פוליטיות, כמו גם הביורוקרטיה והסרבול הסטטוטורי הקיימים במחוזותינו. בדברי הבאים אתייחס בקצרה לפן ההלכתי הקשור לרעיון זה, ולאישיות רבנית ססגונית ופורצת דרך בנידון.

נפתח בדבריו הנחרצים של הנביא ירמיהו : עושה עושר ולא במשפט החצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל (ירמיהו, פרק יז, פסוק יא). פירוש פשט של הפסוק הוא כדלקמן - מי שבאמת רוצה להרוויח כסף שיעמול עליו , בחינת: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. רק מה שאדם יגע ומתאמץ כדי להשיגו, מוערך ומבורך. כמובן, שלפי רוח דברים זו הימורים הם דבר פסול לחלוטין.

חז"ל קיבלו את ההנחה האמורה וקובעו כי: "ואלו הן הפסולין – המשחק בקוביא והמלוה בריבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית (משנה, סנהדרין, פרק ג', משנה ג'). כוונת חז"ל כאן חדה וברורה, אדם שמשחק בקוביא, או בלשוננו מהמר, הוא פסול לעדות. הטעם שחז"ל יוצקים לאיסור זה הוא כי אותו אדם אינו עוסק ביישובו של עולם ואינו מתפרנס דרך עמל כפיים, אלא מוצא את פרנסתו במשחקי מזל בלבד. אדם כזה לדעתם אינו מהימן והוא פסול למתן עדות.

הרמב"ם מבהיר ומרחיב  את איסור ההימורים ופוסק להלכה כי:" המשחקין בקוביא כיצד, אלו שמשחקין בעצים או בצרורות או בעצמות וכיוצא בהן ועושים תנאי ביניהם שכל הנוצח את חבירו באותו השחוק יקח ממנו כך וכך הרי זה גזל מדבריהם אע"פ שברצון הבעלים לקח הואיל ולקח ממון חבירו בחנם דרך שחוק והתל הרי זה גזל. וכן המשחקין בבהמה או בחיה או בעופות ועושים תנאי שכל שתנצח בהמתו או תרוץ יותר יקח מחבירו כך וכך וכל כיוצא בדברים אלו הכל אסור וגזל מדבריהם." (רמב"ם, הלכות גזילה ואבידה, פרק ו', הלכה י'). כלומר לפי דעתו זו, גם אם ההימורים נעשים על פי רצונם החופשי של כלל המשתתפים, הרי יש כאן עניין של גזל, בגלל האלמנט הבידורי הקיים בעצם הזכייה. בנוסף, גם הימורים על מרוצי סוסים ודומיהם אסורים לפי דברים אלה.

הרב שאהב להתריס במזל

על רקע הגישה השלילית למשחקי מזל בולט בחריגותו הרב יהודה אריה ממודינה (1571-1648) (ראו בתמונה משמאל), מרבני ונציה ומן המקוריים בהוגי היהדות בעת החדשה, שהיה מהמר כפייתי ושילם את הפסדיו במשחקי מזל בשכר שימושו בקודש ולימוד תורה בקהילה. נציין כי מלבד עיסוקו של מודינה בתחום היהדות, הוא עסק גם במקצועות חופשיים, והיה מנהל תאטרון ואקדמיה למוזיקה בקהילת ונציה של אותם זמנים.

[התמונה משמאל, של הרב יהודה אריה ממודינה, היא נחלת הכלל]

נוכח התמכרותו זו, כתב מודינה חיבור קטן ורווי הומור בשם 'סור מרע' (ראה נספח בסוף המאמר למטה). החיבור, שסימן את הרוח המשחקית שאפיינה לאחר מכן את כלל הגותו, ערוך כמשא ומתן ודיאלוג בהלכה, בהגות, בספרות ובפלפול בין שני חברים - אלדד ומידד: האחד מרבה להמר, ואילו השני מנסה להניאו מכך.

נוכח הביקורת הנוקבת של אלדד, על התמכרותו של חברו להימורים, משיב מידד במענה מפולפל לשון כי: "ידעתי אהבתך לי, אך כי התערבת בין עמי הארץ אשר הסכימו לבזות ולתעב דבר הצחוק הזה, עד כי אב ואם לא יחלו לאל על בניהם לבלתי יהיה שופך דם האדם, רועה זונות, או שותה בקנקן, כי אם שלא יהיה צחקן. וצר לי מאוד עליך יכוסה ממך, כי לא לבד שקר בפיהם לגדל דבתו רעה, כי אף אלהים חשבו לטובה ולתועלת ברואיו". (ספר סור מרע, מהדורת קוקילשטיין, וילנא תרנ"ז, עמ' 13).

מידד דוחה את הביקורת של חברו אודות חולשתו, תוך שהוא מעיד על התפוצה הרחבה של משחקי ההימורים וההתמכרויות בקהילות היהודיות באיטליה.

בהמשך הדיאלוג, מידד מתמודד כנגד הפצרותיו של אלדד שיבחר במקצוע יציב ויצרני, ויעסוק ביישובו של עולם במקום להמר ולשחוק כל היום. על כך משיב לו מידד כי "הצחוק...צדיק וישר הוא, אין בו ספק חלול כי אם טוב וישר בעיני האלהים לקבותו משם, או ישלח לו את הברכה... הלא הוא ככל המון משא ומתן בני האדם" (שם, 24).

לדברי מידד, יש ערך מוסף  לשמחה ולצחוק שהם המפתח להצלחה בכל דבר שהאדם עוסק בו, ולכן אין מקום להפסיקו או לצמצמו.

אבל אז מכה אלדד במידד באופן מילולי, ומטיח בו את דברי  המסורת ההלכתית לדורותיה האוסרת לשחק ולהמר בשום צורה ועניין. על כך  מגיב מידד בפלפול הלכתי ובסדרת הלצות המכשירות את משחקי המזל (סור מרע, עמודים 30 – 33).

אמנם מידד יוצא בסוף הדיאלוג כשידו על העליונה,  אולם לאחר  שאלדד הפסיד בוויכוח, מתרחשת תפנית מפתיעה. בפרק המסיים את החיבור מודה מידד שצדק אלדד בטענותיו, ומגלה לחברו שטיעוניו שלו לא היו אלא תרגיל לחידוד המחשבה. הכול, מתברר, היה בצחוק.

האם חזר בו מודינה ואסר על ההתעסקות בהימורים? ספק רב. מודינה חרג בדפוסי חייו ובחיבוריו מן התבניות המעמדיות והמוסרניות המאפיינות את בני דורו, ניפץ את המוסכמות וחתר תחת הדוגמות הדתיות. הדיאלוג 'סור מרע' הוא סוג של משחק בחומרים הלכתיים וספרותיים, והוא נעשה ברוח חופשית ובהומור רב קסם.

אין ספק שמשקלם של הטיעונים שמעלה החיבור לטובת ההימורים עולים לאין ערוך על ההסתייגות מהם שמובאת בסופו. הסתייגות זו עשויה אולי להניח את דעתו של היהודי הדתי השמרן, אבל אינה מפחיתה או מעמעמת את הטיעונים הקודמים בדבר כשרותם של הימורים אלה. אופי הכתיבה החופשית של 'סור מרע', הצידוד בהימורים וההסתייגות מהם, נצחונו של המהמר בוויכוח ואפילו עצם הבאת טיעוניו, מכוונים אותנו לעמדתו האמיתית של המחבר, שאינו רואה פסול מוחלט במעשיו.

בכל כתביו המרובים, לא טשטש מודינה את הפן הטרגי שבהתמכרות להימורים. בחיבורו האוטוביוגרפי 'חיי יהודה' הוא חושף את חולשתו ומיצר עליה. אולם ההתמכרות שלו להימורים לא גרמה לו לניכור עצמי או לתגובת נגד סגפנית, כפי שאולי היה מצופה ממנו באותם זמנים.  הוא  כאב את כישלונותיו הנשנים להיגמל, אך עשה זאת ללא תודעת חטא. עובדה זו הפכה אותו לאישיות ייחודית ופורצת דרך בפסיקה ההלכתית בכלל, ובנוף רבני קהילות איטליה בפרט.

אין ספק כי לפי דברינו אלה, מודינה היה מתיר ללא היסוס את ההימורים הממשלתיים כדוגמת מפעל הפיס או הלוטו, היות שהכסף המושקע בהם הולך בחלקו לפרויקטים ממשלתיים לרווחת כלל הציבור.

מה בדבר הקמת  קזינו? כאן הדברים מורכבים יותר, אולם  על פי הפרשנות של דברי יהודה אריה ממודינא בכתביו השונים, יתכן מאוד שבתנאים הלכתיים מסוימים, יש היתכנות לכך.

[בתמונה: מצבתו של יהודה אריה ממודינה, בבית הקברות היהודי באי לידו של ונציה. הצילום נוצר והועלה לויקיפדיה על ידי אריה אדליס. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.5]

מקורות

• בר –און, ש. יהודה אריה מודינה, הרב המצחק, דברים אחרים, מכון הרטמן, 2010
• יהודה אריה ממודינה, ספר סור מרע, מהדורת משה קוקילשטיין, ווילנא, 1896

נספח: מצחק בקוביא/ יהודה אריה ממודינה (מתוך ספר סור מרע, עמ'  35 - 36).

מצחק בקוביא מלאכתו נקיה וכוסו רויה בכף איש שערים

ואם טוב לקונו לאבד להוגו היות זה עוונו  באמרי שקרים

ויאבד וירויח כסוחר ויצליח וירגיל להניח למתוק מרורים

בלי זה בכל עיר גדול הון וצעיר וצדיק, כשעיר מדלג בהרים

ויראה ברכה בצחקו בסוכה ובימי חנוכה בפסח ופורים

מאד רע וגרוע מנדב לצרוע וזונה ופרוע וגוזל אחרים

ואוכל בחפזון ושטוף במזון ועומד ברזון ביום צום כפורים

צחוק זה ודתו גדולה מלאכתו יהי  איש בריתו בשמחה ושירים.