[בתמונה: בעיית שתי הסיגמות: התלמידים שמקבלים חינוך פרטי ברמה גבוהה, מזנקים לאחוזון ה- 98 של הכיתה]

[לחץ כאן למאמר המקורי באתר של דוקטור רועי צזנה] [לאוסף המאמרים על 'למידה', לחצו כאן]

[המחבר (ראו תמונה משמאל), רועי צזנה, הוא דוקטור לננו-טכנולוגיה; עמית בסדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון באוניברסיטת תל אביב, ומרצה בפקולטה להנדסה ביו-רפואית בטכניון. בוגר קורס המנהלים של אוניברסיטת הסינגולריות ומחבר הספר המדריך לעתיד].

*  *  *

בשנת 1984 התעוררה סערה במערכת החינוך, בעקבות פרסום סקירה מקיפה על הישגיהם הלימודיים של ילדים שעברו מכיתה המכילה שלושים לומדים, ללמידה אישית עם מורה פרטי. בנג'מין בלום, חוקר נודע בתחום החינוך ועורך הסקירה, נותר המום מהתוצאות. וכדבריו' המרשימים ביותר היו ההבדלים במדידות ההישגים הסופיים… נמצא כי באופן טיפוסי התלמיד הממוצע שעבר ללמידה פרטית קיבל ציון גבוה בשתי סטיות תקן מהממוצע בקבוצת הביקורת. [1]

המונח 'שתי סטיות תקן' עשוי שלא להישמע מרשים במיוחד, אך משמעותו הייתה שהתלמיד הממוצע שעובר לחינוך פרטי מזנק לשני האחוזים העליונים של הכתה. כלומר, הוא מגיע להישגים גבוהים יותר מ- 98 אחוזים מהתלמידים האחרים שהמשיכו ללמוד בעשרותיהם תחת מורה יחיד! 

מערכת החינוך של ארצות הברית הפנימה את חשיבות ממצאיו של בלום, אך נותרה כבולת ידיים. בלום עצמו הודה כי לא ניתן להתאים חונך פרטי ברמה גבוהה לכל תלמיד ותלמיד, בהתחשב בעלויות הגבוהות ששינוי מסוג זה יחייב.

כך המשיכה מערכת החינוך לנוע כסדרה: חלק מהילדים היו מקבלים ציונים גבוהים ומוגדרים כעילויים, ואחרים זכו בציונים נמוכים והוכתרו בתואר "נכשלים". למעשה, מערכת החינוך היא זו שנכשלה, אך קשה להאשים את המורים או את מנהלי בתי-הספר. אחרי הכל, חונכות פרטית הינה עניין יקר, ולא ניתן היה להעניקה לכל ילד וילד. אתגר זה זכה לשם משלו – "אתגר שתי סטיות התקן" – ועד היום מנסים בתי-ספר להתמודד עמו ללא הצלחה.

אנו מתקדמים כיום - בזכות כוחה של הטכנולוגיה, לעידן בו כל ילד יוכל לזכות בחונך פרטי משלו - חונך זה יעקוב אחר הצלחתו, יסביר לו את החומר הנלמד במקצועיות ובהרחבה, ויבחן את הילד באופן מתמיד, כדי לוודא שהגיע להבנה מלאה של הנושא. בעולם זה של חונכים פרטיים, יזנקו הישגי התלמידים כלפי מעלה, ומערכת החינוך כולה תיאלץ לעבור שינוי מן היסוד ולהתייחס לתלמיד כאל יחידת המידה הבסיסית, במקום לכיתה ולשכבה. מהפכה זו אינה מרוחקת מאיתנו עשרות או מאות שנים.

למעשה, היא כבר החלה.

האקדמיה של החאן הגדול

מיהו המורה הטוב ביותר בעולם?

זוהי השאלה שמעלה ארגון 'פרס המורה הגלובלי', שנפתח בשנת 2014 במטרה להעניק למורה אחד בעולם את הסכום האסטרונומי של מיליון דולרים. מורים מכל העולם הגישו לאורך השנה את מועמדותם לפרס, בתקווה לזכות בכסף, באישוש ליכולותיהם ובשכר על עמלם [2]. צחוק הגורל הוא שדווקא סלמאן חאן, אחד האנשים שהיה יכול להיות המועמד הטוב ביותר, אינו זקוק כבר לאישור מצד ועדת הפרס. העולם כולו כבר מכיר את חאן כמורה, שנכון לשנת 2012 לימד עשרה מיליון תלמידים [3]. מאז, המספר רק גדל. הוא אינו צריך את פרס המורה הגלובלי - הוא כבר כזה.

מפתיע לגלות, שחאן מעולם לא למד הוראה באופן רשמי, או עסק במקצוע כמורה בבית-ספר. למעשה, בתקופת לימודיו במכון הטכנולוגי במסצ'וסטס הוא השלים תואר ראשון ושני במדעי המחשב, ותואר ראשון נוסף במתמטיקה. לאחר הלימודים הוא החל לעבוד כאנליסט בחברת השקעות קטנה, ונהנה מהכנסה יציבה שאפשרה לאשתו להתמיד בלימודי הרפואה. אז, בשנת 2004, התחולל המאורע שישנה את חייהם של האנליסט הצעיר ושל עוד מיליוני ילדים ברחבי העולם: חאן הסכים ללמד את בת-דודתו נדיה בת ה- 13 מתמטיקה.

בניגוד לרוב המורים הפרטיים, חאן לא ראה את חניכתו הצעירה פנים-אל-פנים. מכיוון שהם היו מרוחקים זה מזו יותר מאלפיים קילומטרים, חאן נאלץ להנחות את בת חסותו דרך הטלפון, וכתב עבורה את המשוואות בתכנת "יאהו מסנג'ר". מדי פעם, כאשר אחד מהם לא היה יכול להגיע לפגישה כפי שנקבעה, חאן היה מקליט את הנחיותיו - ביחד עם שרטוט המשוואות במחשב - והיה שולח את השיעור כולו דרך הרשת ישירות לנדיה. התלמידה התקדמה בחומר במהירות, אך יום אחד באה לחאן וביקשה ממנו להפסיק את השיעורים הישירים ולעבור למודל לימודי של הרצאות מוקלטות בלבד. את ההרצאות המוקלטות היא הייתה יכולה להעביר אחורנית בכל עת שרצתה כדי להבין נקודה מסובכת במיוחד, או להריץ קדימה כדי לדלג על חלקים ברורים.

נדיה ביטאה בבקשתה את אחד המכשולים הגדולים ביותר העומדים בפני התלמיד: האומץ הנחוץ כדי להגיד "אני לא מבין" בפני הכיתה כולה במקרה הרע ביותר, או בפני המורה הפרטי במקרה הטוב. איש אינו אוהב להרגיש שוטה בעיני אחרים. אך כאשר אתה לומד מול הקלטה, אין מורה או כיתה העומדים מסביבך ומגחכים לאידך. זו הייתה אחת התובנות שגרמו לחאן להתחיל להקליט את שיעורי המתמטיקה שלו ולהעלותם לפייסבוק לטובת הכלל. הידיעה על השיעורים החינמיים התפשטה במהירות, ותוך שלוש שנים הם כבר זכו בעשרות-אלפי צפיות ביום, מילדים מכל העולם. חאן החל לצעוד בדרך להיות המורה המשפיע ביותר בעולם, אך עדיין לא העז לרוץ בה. הוא המשיך לעבוד כאנליסט ביום, ויצר את הסרטונים בלילות. ואז הגיע המפנה. ב- 2009 קיבל המורה האינטרנטי מכתב שגרם לו לעזוב סופית את עבודתו בעולם הפיזי ולעבור ליצירת סרטונים במשרה מלאה.

"ביליתי את כל הקיץ בעמוד היוטיוב שלך… ורק רציתי להודות לך על כל מה שאתה עושה." כתב לו תלמיד בן 19 שהצליח להתקבל לאוניברסיטה יוקרתית בזכות שיעורי המתמטיקה של חאן. "… אני יכול לומר ללא כל ספק שאתה שינית את חיי ואת חיי כל משפחתי." [4]

כיום, כאשר הודעות דומות גודשות את עמוד התודות באתר של חאן – הורים שמודים לו בדמעות על שהצליח להחזיר לילדיהם את האהבה למתמטיקה, וילדים שמעריכים את השינוי שעשה בחייהם – הן נראות כמעט ברורות מאליהן [5]. אך באותו הזמן ההודעה גרמה לחאן לאזור אומץ, לעזוב את עבודתו כאנליסט ולהתקין ארון גדול בחדר השינה, לתוכו היה נכנס במהלך היום כדי להקליט את הרצאותיו בנוחות ובשקט. הוא פעל בקדחתנות ושחרר לרשת סרטון אחר סרטון, ומסיבה טובה: הוא הסכים עם אשתו על תקופת חסד של שנה אחת בלבד, ולאחר מכן – אם לא יימצא מקור הכנסה הולם מהסרטונים – חאן ימצא לעצמו עבודה 'אמיתית'.

מאז ועד היום, קיבל חאן יותר מ- 16 מיליון דולרים בתרומות, שהרשו לו להמשיך לעבוד וליצור. בין התורמים נכללים ביל גייטס (שילדיו נעזרו באקדמיה של חאן כדי ללמוד מתמטיקה [6]), הפילנתרופית אן דואר וגוגל. בכספי התרומות הללו הוא שכר צוות קטן של מתכנתים, מעצבים ומפתחים שיצרו אתר חדש עבור האקדמיה של חאן. נכון להיום קיימים באתר יותר מ- 5,500 סרטונים, מתוכם כ- 3,500 שעוסקים במתמטיקה. נכון לשנת 2014, ביקרו באתר עשרה מיליון משתמשים שונים מדי חודש, ולמדו, ולמדו, ולמדו.

תולעת בגן-עדן

האם הסרטונים של חאן הם הדרך הטובה ביותר ללמוד מתמטיקה? לא. מורים ומבקרים הצביעו על תקלות שונות בדרכי הפתרונות המוצעים בסרטונים [7, 8, 9], ששונים במקומות רבים מהדרכים הנלמדות במחלקות להוראה. מתוך ביקורת שנמתחה על אחד הסרטונים הבסיסיים המסביר את עקרונות הכפל והחילוק, אנו מגלים כי:

"ישנן מספר שגיאות ברורות במתמטיקה: חאן משתמש בטרמינולוגיה שגויה במספר נקודות בסרטון. חאן גם אינו עקבי בשימוש בשפה בנוגע למספרים חיוביים ושליליים (הוא משתמש בפלוס כאשר הוא מתכוון לחיובי, או מינוס כאשר הוא מתכוון לשלילי)… הוא גם אינו עקבי בשימושו בסמלים, לעתים רושם "4+", לעתים רושם "4", ולעולם אינו מסביר מדוע הוא עושה או אינו עושה כך." [9]

המבקר בציטוט לעיל חתם את טיעוניו באמירה כי טעויות מסוג זה היו פוגעות בציוניו של חאן אילו היה מנסה לעבור את המבחנים לאומדן יכולת לימוד, הממומנים על-ידי ביל גייטס עצמו – אותו אדם שטען שחאן הינו "המורה הטוב ביותר שראיתי אי פעם".

[בסרט: שני מורים מוצאים פגמים (בשפע) בהרצאה של סלמן חאן. המסקנה? הוא אינו המורה הטוב ביותר בעולם]

האמת היא שכולם צודקים. חאן עושה טעויות – בוודאי – בהרצאותיו המוקלטות. לא ניתן להקליט כמה אלפי הרצאות מבלי לעשות טעויות, ויש שיגידו שלא ניתן להקליט אפילו הרצאה אחת מבלי שגיאות בדיבור או חוסר-עקביות מסוים בשימוש בסמלים. אך המבקרים את חאן על נקודות אלו אינם מסוגלים להסביר מדוע מבין כל הסרטונים החינוכיים, הדידקטיים והפדגוגים-למשעי שביוטיוב, דווקא הסרטונים של חאן הם אלו שעלו לגדולה.

חאן בוודאי אינו המורה המושלם. אולי הוא לא היה מקבל ציון מאה עגול במבחן לאומדן יכולת לימוד, אך ציון המאה שמור לאלוהים בלבד (כפי שהסבירה לי מורתי בבית הספר התיכון). האמת הפשוטה היא שחאן הוא מורה מספיק טוב כדי לרתק להרצאותיו ילדים אינספור ולסייע להם להבין נושאים מורכבים. בוודאי ישנם מורים טובים ממנו בהסבריהם, אך אותם מורים אינם משתמשים בכלים בהם הפגין חאן שליטה עילאית: במיקרופון ובתכנות השרטוט וההקלטה, שיאפשרו להם לתעד את שיעוריהם לנצח נצחים, וברשת האינטרנט להעברת אותם שיעורים למיליוני תלמידים.

המבקרים - המתייחסים לחאן ספציפית - מחמיצים את התמונה הגדולה יותר: זו שבה, מורה יחיד יכול להפיץ את בשורתו למיליוני תלמידים באמצעות השימוש בכלים הנכונים. חאן הינו רק הסנונית המבשרת את בוא האביב של מערכת החינוך. אם אפשר לומר מילה אחת של ממש לרעתו, הריהי שהוא אינו מעניק מקום גדול מספיק באתרו למורים נוספים, שיוכלו לספק גישות שונות להבנת אותו חומר, באמצעות סדרות סרטונים שיעלו לאתר. בדרך זו תהפוך 'האקדמיה של חאן' ל- 'אקדמיה של העולם'. וליתר דיוק, לבית הספר של העולם, מכיוון שכיום מיועדות ההרצאות לרמת לימוד בסיסית – מכיתה א' ועד י"ב.

המהפכה מגיעה לאקדמיה

במובנים רבים, מהפכת הקורסים הווירטואליים באקדמיה הגיעה במקור מסלמאן חאן. בשנת 2011 הרצה חאן בכנס TED בקליפורניה, וסיפר על הצלחת ההרצאות הקצרות שלו בקרב ילדים. מבלי ידיעתו, ישב בקהל מחנך נוסף שהתמלא קנאה ככל שהמשיכה ההרצאה. היה זה סבסטיאן ת'ראן, פרופסור למדעי המחשב והנדסת חשמל באוניברסיטת סטנפורד. ת'ראן הרגיש כבר מזה זמן מה שאינו מרוצה ממספר הסטודנטים הבאים ללמוד בקורסים שהעביר. פרופסורים משמימים ומשעממים רבים מרגישים בדומה לת'ראן, ומתלוננים שלשיעוריהם מגיע מספר חד-ספרתי של סטודנטים. אך ת'ראן היה רחוק מלהיות מרצה חד-גוני. הוא נחשב לכוכב-על בזירת ההוראה והמחקר של סטנפורד, והרצאותיו משכו מאות סטודנטים מדי סמסטר. עבור כל מרצה רגיל, זה היה מספיק.

אבל ת'ראן לא חש מרוצה. בעידן שבו המדיה הדיגיטלית מאפשרת לכל אדם לצפות בסרטוני וידאו ולהשתתף בדיונים בפורומים, בזמן שבו חאן מגיע למיליוני צופים בו זמנית, מדוע על ת'ראן להסתפק רק בכמה מאות סטודנטים בשנה? כפי שאמר בשלב מאוחר יותר: "הייתי פרופסור עם קביעות בסטנפורד… והנה הבחור הזה שמלמד מיליונים. זה היה מביך." [10]

[בתמונה: סבסטיאן תראן, האיש שיצר את קורס הרשת המסיבי הפתוח הראשון שזכה להצלחה המונית (מקור: פיטר דסילבה, ניו-יורק טיימס)]

מבוכה זו -כשהיא משולבת ביצר התחרותי של ת'ראן - הובילה לפתיחת הקרמ"פ המצליח הראשון – קורס רשת מסיבי פתוח. קשה למצוא מילה אחרת לתיאור הקורס מלבד "מסיבי", מאחר ש- 160,000 תלמידים נרשמו לשמוע כל מילה שתגיח מפיו המקוון של הפרופסור. אין פלא בכך: שכר הלימוד בסטנפורד עומד על 52,000 דולרים לשנה, אך הקורס המקוון הועבר בחינם לכל הנרשמים, על אף שהיה זהה לגמרי לקורס שקיבלו הסטודנטים המשלמים.

מספר הנרשמים הרשים את העולם ואת ת'ראן עצמו. הפרופסור הבין את הפוטנציאל הגלום בהבאת האקדמיה לביתו של כל אדם, ופתח חברה חדשה עם השקעה של 300,000 דולרים מכיסו הפרטי. החברה, אודסיטי שמה (Udacity), שמה לה למטרה לשנות את דרכי החינוך הנהוגות כיום, ולהביא את הידע והמידע האצורים באקדמיה גם לאזרחים מעוטי אמצעים.

המאורעות - שהתחוללו בעקבות הקרמ"פ הראשון של ת'ראן - היו כמשב רוח רענן בביצת האקדמיה. הפרופסור המטורףלכאורה לא היה היחיד שהבין את גודל הפוטנציאל בדרכי הלימוד החדשות. שני פרופסורים אחרים בסטנפורד, דפנה קולר ואנדרו נג, ייסדו חברה מתחרה בשם קורסרה (Coursera), שמשמשת כפלטפורמה בה יכולות אוניברסיטאות שונות לפתוח קרמ"פים משלהן. נכון לאוקטובר 2014, יכול כל ילד להיכנס לאתר קורסרה ולהירשם בחינם ל- 839 קורסים מקוונים. קשה לדעת כמה ילדים נכנסים לאתר, אבל עם יותר מעשרה מיליון משתמשים רשומים, ברור שהוא פופולרי. בוודאי יותר פופולרי מ- EdX – ארגון שהוקם ב- 2012 בהשקעה ותמיכה משותפת של הארווארד והמכון הטכנולוגי במסצ'וסטס – ומארח בסביבות 300 קורסים.

אפשר להמשיך ולפרט עוד בשפע על החברות השונות שקמו עם פריצת הקרמ"פים לתודעת הציבור, אך אין בכך הרבה טעם. די לומר כי כל אחת משלוש החברות המרכזיות פועלת מתוך מטרה שונה:

• אודסיטי החליטה לפנות לתעשייה, וממקדת מאמצים רבים ביצירת והתאמת קורסים לעובדים ולמנהלים;
• קורסרה לוקחת חלק במרוץ לקבלת תואר אקדמי, ומציעה למשתתפים בקורסים את האפשרות לקבל נקודות זכות עליהם;
• ארגון EdX שונה משניהן בהיותו מיזם פתוח ללא מטרות רווח, שנועד מהגדרתו להביא את כלל הידע האנושי לאנושות כולה.

כך או כך או כך, דבר אחד בטוח: הקרמ"פים מערערים את מערכת החינוך האקדמית ומטלטלים אותה כאילו הייתה סירה על ים גועש. האקדמיה של הדור הבא כבר תהיה שונה מאד מהאקדמיה בה למדו הפרופסורים המכהנים בה כיום. בעולם החינוך התחרותי של היום, האקדמיה תמצא את עצמה נאלצת להטמיע שיטות למידה חדשות המתבססות על תובנות פסיכולוגיות שהתגלו במאתיים השנים האחרונות ועדיין לא יושמו במערכת החינוך.

עקרונות החינוך של הקרמ"פים

במערכת החינוך שהייתה מקובלת במאות השנים האחרונות, עיקר הידע הגיע מהמורה שעמד בראש הכיתה. הפרופסור המכובד, חמוש ברעמת שיער לבנה ובאותות כבוד למכביר, היה מכתיב את סדר השיעורים, את מועדי הבחנים ואת החומר הנלמד. הסטודנטים המעריצים שלרגליו היו שותים בצימאון מהמעיין המפכה של חכמתו, ומוסיפים לעצמם ידע בתהליך. זו, לפחות הייתה התאוריה.

אתגר שתי סטיות התקן חשף כבר שמודל המורה העליון רחוק מלהיות מוצלח. הקרמ"פים, בדומה לאקדמיה של חאן, מציעים דרך חדשנית בה כל תלמיד יכול לרכוש ידע עם 'מורה' וירטואלי ובכך להתמודד עם אתגר שתי סטיות התקן. אך האם כל שצריך כדי להגיע ללמידה מיטבית, הוא מורה פרטי טוב וצמוד?

רבים טוענים שהמורה הינו רק חלק מהתהליך, ואפילו לא החשוב ביותר. למידה משמעותית, לפי חוקרי החינוך, מגיעה משיתוף התלמיד, ומהיותו שייך לקהילת לומדים עמם הוא מסוגל להחליף ידע, תובנות ורעיונות אודות החומר הנלמד. זהו שירות שהאקדמיה של חאן אינה מספקת, אך החברות המספקות את הקרמ"פים מתחילות למצוא דרכים להביאן לקהל הלומדים.

עקרונות החינוך בקרמ"פים

קיימים שלושה עקרונות חינוך לא-רשמיים בקרמ"פים, שהראשון בהם מתמודד ישירות עם אתגר שתי סטיות התקן של בלום, והשניים האחרים משלימים אותו.

1. סביבת למידה מותאמת אישית כפתרון לאתגר שתי הסטיות

אני עדיין זוכר איך התחלתי את לימודי החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי בטכניון. נכנסתי לשיעור הראשון בקורס בחיל ורעד, מכיוון שהוא היה ידוע כאחד הקורסים הקשים ביותר בטכניון. לאחר חמישים דקות, יצאתי מהדלת בידיים רועדות ועיניים קרועות לרווחה. המרצה דיבר במהירות, בשטף ובקפיצות תזזיתיות מנושא לנושא. ידעתי שאם אנסה ללמוד רק מההרצאות שבכתה, אכשל – ובגדול. למדתי על בשרי את אתגר שתי סטיות התקן, וכיצד מרגישים התלמידים הנכשלים בו.

לא הייתי היחיד שחש אבוד. רבים מהסטודנטים יצאו מהשיעור בתחושה דומה. הם התאכזבו מיכולתו של המרצה להעביר את חומר הלימוד לשלוש-מאות סטודנטים בקצב ובדרך ההסברה שתתאים לכל אחד ואחת מהם. חלקם עברו ללמוד מספרי מתמטיקה גבוהה שמצאו בספרייה. אחרים יצרו קבוצות לימוד כדי לנסות להשוות בין הסיכומים השונים מאותו שיעור ולגבש הבנה של החומר הנלמד. ועוד רבים אחרים עשו שימוש במשאב החשוב ביותר שהעניק להם הטכניון: גישה למאגר ההרצאות המוקלטות מאותו קורס. כל הרצאה הייתה באורך שעה וחצי, אך אני העברתי את ההרצאות לניגון בקצב דיבור איטי יותר, והחזרתי את ההרצאה אחורנית מדי מספר דקות כשהרגשתי שהמרצה קפץ לנושא חדש ואני טרם הבנתי את הקודם.

התוצאה של שיטת הלמידה הזו, בה הנדסתי למעשה את סביבת הלמידה שלי – את המרצה ואת הרצאותיו – במיוחד עבורי, התחוורה כשהגעתי לסוף הקורס. המבחן היה קשה אך הוגן. מכיוון שייצרתי לעצמי מורה פרטי צמוד (גם אם וירטואלי), קיוויתי שאקפוץ לשני האחוזונים העליונים של הכתה, כמובטח באתגר שתי סטיות התקן. התוצאה הפתיעה אותי: לא קיבלתי 98 מתוך מאה במבחן, אלא 99 – אחד הציונים הגבוהים ביותר בכל שנות לימודיי בטכניון (אני זוקף את הציון גם לזכות אשתי, שהייתה ועודנה המורה הפרטית שלי במתמטיקה, ובחיים בכלל).

הקרמ"פים מספקים מנגנון דומה - ללא אשתי - המאפשר לכל סטודנט את היכולת לשלוט לחלוטין על סביבת הלמידה שלו, ובכך גם על 'המורה הפרטי' הווירטואלי. מעבר לכך, מהנדסי הקרמ"פים עושים כל מאמץ כדי להקל על הסטודנט בהתמודדות עם המורה, בשמירה על תשומת לב ובחזרה על חלקים קשים במיוחד בשיעורים. בהתאם לכך, ההרצאות אינן באורך של תשעים דקות, אלא מחולקות למיני-הרצאות באורך הנע בין חמש לחמש-עשרה דקות. פרק זמן זה מותאם במיוחד כדי שהמקשיב לא יאבד את תשומת לבו, וגם אם יאבד – הרי שהוא יכול לעצור את ההרצאה בכל רגע, לחזור אחורנית בחומר הנלמד, או להשמיע שוב את ההרצאה הקטנה כולה מההתחלה.

2. חיבוריות (connectivism)

חיבוריות מתארת צורת למידה בה הלומדים אינם רוכשים את עיקר הידע מן המרצה שמולם, אלא באמצעות איסוף מידע וידע מן הרשת כולה, ואחד מהשני. כדי לתמוך באלמנט החיבוריות (קישוריות), מוקמים פורומים עבור כל קורס, ובהם יכולים הסטודנטים להחליף סיכומים, לדון אחד עם השני בנושאי השיעורים, לשאול שאלות ולספק תשובות.

כאשר נרשמה העיתונאית קרול קאדוולאדר לקרמ"פ בנושא גנטיקה ואבולוציה, היא לא התרשמה במיוחד מרמת ההרצאות, או מהעובדה שהשתתפו בקורס עוד 36,000 סטודנטים. הרגע בו הבינה את הפוטנציאל האמיתי של הקרמ"פים היה כאשר נכנסה לפורום הקורס. ובמילותיה –

"זה היה רגע התדהמה שלי. הפעילות שם מפעימה. אלפי אנשים שואלים – ועונים על – שאלות אודות מוטציות דומיננטיות ורקומבינציה. וקבוצות למידה צמחו באופן ספונטני: קבוצה קולומביאנית, קבוצה ברזילאית, קבוצה רוסית. יש אחת על סקייפ, וכמה אפילו בחיים האמיתיים. והם כל-כך חרוצים! אם אתה מכיר מורה מיואש, או שאתה כזה בעצמך, שלח אותו לקורסרה: אלו אנשים שפשוט רוצים ללמוד." [11]

הפורומים מאפשרים לחיבוריות לצמוח בין הסטודנטים, כך שאלו יכולים ללמוד אחד מהשני, לדרבן זה את זה, לתמוך בחלשים ולאתגר את החזקים. בדרך זו נוצרת קהילת לומדים איתנה שגם מעודדת את המעורבים בה להישאר בקורס ולהתמיד בביצוע המטלות. המרצים בקורסים יכולים לבקר בעצמם בפורומים, להתרשם מרמת הדיונים שבהם ולספק תשובות לשאלות שנותרו פתוחות. מרצים מסוימים, כקווין וורבך בקורס על משחקיות בקורסרה, מאתגר את הסטודנטים לפתור חידות היגיון בפורומים, באמצעות רמזים שהם מקבלים במהלך ההרצאות המקוונות [11]. אחרים בוחרים לערוך מפגשים מצולמים מקוונים באמצעות פלטפורמות כמו גוגל האנגאאוט [12].

כלים אלו מביאים לסביבת לימוד המקדמת את המיומנויות החשובות כל-כך לעבודה וללמידה במאה העשרים ואחת: היכולת ללמוד מתוך מגוון דעות; האימון הבלתי-פוסק בהשחזת וליטוש רעיונותיך באמצעות הטלתם לזירה המקוונת שם יתמודדו עם רעיונותיהם של רבים אחרים; והצורך לברור בין דעות ורעיונות מרובים ולחלץ מתוכם תובנות מועילות. מיומנויות אלו הוגדרו על-ידי חוקרי החינוך המקוון כחלק מ- "עקרונות החיבוריות", ומתאימות במיוחד לצורות העבודה החדשות של המאה העשרים ואחת, הנסמכות על הצפת מידע במהירות מהרשת ועל מודלים 'שטוחים', בהם דעותיו של הבוס אינן גוברות בהכרח על דעותיו של העובד הקטן והחכם [13].

3. משוב מתמיד ומידי

בביקור שערכתי בבית ספר פרוגרסיבי בישראל, המאמין בהטמעת טכנולוגיות לחינוך בכתות, נחשפתי למחזה יוצא-דופן. המורה עמד בקדמת הכיתה, כנהוג, והסביר לתלמידים על תקופת האמנציפציה והשפעתה על היהודים בגולה. לאחר מספר דקות הסבר, הוא עצר ואמר לתלמידים משפט שגרם לי לפעור את עיניי באי-אמון:

"עכשיו כולם להוציא בבקשה סמארטפונים!"

בקשה מסוג זה מהווה מתכון לאסון בכתות אחרות. למעשה, המורים שהכרתי עד אז נהגו לדרוש מתלמידיהם בדיוק את ההפך, ויש כאלו שהורו לתלמידים להפקיד את הטלפונים החכמים שלהם בכניסה לכתה. אך אותו מורה, כאמור, היה שונה. הוא הפנה את התלמידים לאתר בו היו צריכים לבחור אחת מארבע תשובות לשאלה שהייתה קשורה לחומר שנלמד. לכל זוג תלמידים היה סמארטפון אחד, ולאחר דיון פנימי קצר הם הצביעו לאחת מהתשובות.

תוך דקות ספורות הקרין המורה על הלוח את התפלגות התשובות, ושאל מה הסיבה לכך שהתלמידים בחרו את התשובות שבחרו. הילדים שמחו להסביר, והשיעור הפך לדיון מחכים בהשתתפות הכיתה כולה, כולל התלמידים שהיו ביישנים או ישנוניים מכדי להצביע באופן אקטיבי במהלך שיעור רגיל יותר, וכך לחשוף את הליקויים בהבנתם. ההשתתפות הווירטואלית אפשרה להם – וגם למורה – לקבל משוב מיידי על ביצועיהם וידיעותיהם, ולתקן בזמן אמת.

זהו כוחו של המשוב / ההיזון החוזר המידי (בזמן אמת): דרך לוודא שכל התלמידים נמצאים באותה נקודה בהבנתם ובידיעותיהם. זוהי דרך לימוד שכמעט ואינה קיימת באקדמיה כיום, כאשר המרצה נאלץ להעביר את החומר מול עשרות, ולעתים מאות תלמידים בכתה בו-זמנית, ובוודאי שאינו יכול לעבור סטודנט-אחר-סטודנט ולתחקר אותו לעומק לגבי ידיעותיו. נהלים מסוג זה יעכבו את הכתה כולה בעולם הפיזי, אך בעולם הווירטואלי בו כל סטודנט יושב מול המחשב בפני עצמו, הם אפשריים הרבה יותר.

המשוב המתמיד והמידי הינו חלק בלתי-נפרד מהקרמ"פים. בסוף רבים מהשיעורים ומההרצאות מתבקש הלומד לענות על שאלה או שתיים כדי לוודא שהבין את החומר הנלמד. בחנים אלו קלים הרבה יותר ליצירה ולבדיקה כאשר מדובר בקורס עם נושאים כמותיים – מבוא לפיזיקה, למשל. במקרים אלו מוצגת השאלה, והסטודנט עשוי להתבקש להזין רק את ערכי התשובות שהוא מוצא באמצעות עריכת החישובים. אך כיצד ניתן לבדוק הבנה בנושאים מורכבים יותר, כגון קורסים בהיסטוריה או סוציולוגיה, המחייבים כתיבת תשובה באורך של מאות מילים?

הפתרון במקרים אלו הוא לא-פחות מגאוני: הסטודנטים עצמם מדרגים אחד את תשובותיו של האחר. בקורס "מבוא לסוציולוגיה" של פרופסור מיטשל דונייר מפרינסטון, כל סטודנט נדרש לבדוק ולתת ציון לחמש עבודות של עמיתיו לקורס, וקיבל בתורו ניקוד שהיה ממוצע הציונים שייחסו עמיתיו לעבודתו שלו. בסך-הכל נבדקו ודורגו בדרך זו 2,200 בחני אמצע, ו- 1,283 מבחנים סופיים.

לכאורה מדובר באסון פוטנציאלי, שהרי כיצד יכולים סטודנטים חלשים לשפוט את עבודותיהם של סטודנטים מצטיינים, ולהעריך עד כמה הם צודקים? דונייר הבין את החששות, והחליט לבדוק את השיטה. הוא גייס את עוזרי ההוראה שלו וביחד הם נתנו ציונים לכל המבחנים הסופיים. ציונים אלו נבעו ממקור סמכות וידע עליונים: המרצה ועוזרי ההוראה. כאשר הושוו הדירוגים הללו לציונים שהסטודנטים העניקו אחד לשני, התגלתה קורלציה מרשימה של 0.88 בין הערכים. הסטודנטים הטובים קיבלו ציונים גבוהים, והסטודנטים החלשים קיבלו ציונים נמוכים [14].

גם אם לא מדובר בהתאמה מדויקת בין דירוג המרצים לדירוג הסטודנטים, קשה להאמין שאפשר להגיע להתאמה מושלמת שכזו, ובשיטת דירוג-העמיתים זכו גם כל הסטודנטים 'על הדרך' בתרגול נוסף ובחשיפה לחומר בדמות התשובות שקראו. השיטה, בקיצור, עובדת, והיא עובדת עבור אלפים רבים של סטודנטים בו-זמנית. ולא זו בלבד, אלא שהיא חייבת לעבוד כדי למנוע את הקטסטרופה שבדרך.

ההתמוטטות שבדרך

דומה שהבעיה המרכזית טמונה בכך שהאקדמיה, שהייתה אמורה לקדם גם יצירת ידע חדש וגם את הפצתו לכל החפצים בידע, מתרכזת בימים אלו בעיקר בחלק הראשון של מחויבויותיה. לשם כך היא קולטת לשורותיה את החוקרים הטובים ביותר שניתן למצוא, ומממנת עבורם את המעבדות המתקדמות ביותר. אלו עולות כסף רב, שרק חלקו מגיע ממענקי מחקר ממשלתיים. יתר המרשרשים מגיעים מקהל שבוי, שנאלץ לקחת הלוואות כבדות כדי לקבל את הידע שמופק באקדמיה. אלו הם הסטודנטים, כמובן, הממשכנים את עתידם כדי לזכות בתואר הראשון הנכסף. בארצות הברית עומדות סף ההלוואות הממשלתיות לסטודנטים על יותר מטריליון דולרים, ושישה-עשר אחוזים מהלווים לא הצליחו להחזיר אפילו חלק מזערי מההלוואה בשנה האחרונה [15].

האקדמיה בארצות הברית משתפת פעולה עם הממשלה כדי להגדיל את מספר הסטודנטים, תוך שהיא גובה מחירי לימוד גבוהים יותר ויותר מדי שנה. בין 1980 ל- 2010, עלה שכר הלימוד ביותר מחמש-מאות אחוזים, בזמן שבאותה תקופה עלו מחירי המוצרים האחרים לצרכן בפחות ממאתיים אחוזים [16].

לכאורה, מדובר בהעלאת מחירים מובנת: אחרי הכל, כאשר יש היצע גדול למוצר מסוים (כמו תואר ראשון), מדוע לא למכור אותו ביוקר? אלא שסטודנטים רבים בארצות הברית אינם משלמים מכספם אלא מהלוואות ממשלתיות בתנאים נוחים. וכך מתחרים המוסדות האקדמיים זה בזה במשיכת המספר הגדול ביותר של סטודנטים, מתוך הנחה שאלו יוכלו להמשיך לשלם את שכר הלימוד שלהם. הממשלה, מצידה, ממשיכה לתמוך בסטודנטים בהלוואות באמונה שאלו יוכלו להחזירן בהמשך חייהם. אך כאשר שכר הלימוד עולה במהירות רבה כל-כך, הסטודנטים מתקשים להחזיר את הסכום. זוהי בועה שדינה להתפוצץ במוקדם או במאוחר, ועלולה לפגוע קשות באקדמיה בארצות הברית.

כל העוסקים בתחום החינוך הגבוה בארצות-הברית מבינים, לפיכך, שיש צורך בשינוי בדפוסי העבודה והלימוד. שינוי זה עשוי להיות ממש מסביב לפינה, בדמות הקרמ"פים. אלו משנים את המודל הלימודי, ויכולים להחליף גם את המודל הכלכלי המקובל היום, של תשלום סכום כסף גבוה לשנה שלמה של לימודים מצד כמה מאות סטודנטים נבחרים במחזור, ברווחים אחרים שיגיעו מהקהל הרחב והעצום שהקרמ"פים ירכשו לעצמם.

אנו למדים באופן מתמיד כי גם שירותים הניתנים בחינם יכולים להניב שפע של רווחים נלווים. פייסבוק וגוגל מגיעות למחזור רווחים שנתי של מיליארדי דולרים המתבסס על שירותי החינם שלהן לציבור הרחב – ושירותים נלווים בתשלום למפרסמים ולמשווקים. באופן דומה, גם הקרמ"פים מסוגלים באופן עקרוני להניב רווחים, אם רק יימצא המודל הנכון. כבר היום 'משווקים' חלק מהקרמ"פים את תלמידיהם הטובים ביותר לחברות ולעסקים פרטיים, וגובים בתהליך סכומים יפים [19], כאילו היו חברות השמה. ההכנסות צפויות גם להסתייע בפרסומות באתרים, ובגביית סכומים זעומים (בהשוואה לשכר הלימוד באוניברסיטאות עצמן) עבור קורסים המאפשרים לסטודנט להיבחן ולקבל תעודת סיום רשמית של הקורס.

לא כל האוניברסיטאות יציעו קרמ"פים משלהן. עלות יצירת קורס חדש נעה בין כמה עשרות אלפי דולרים לכמה מאות אלפי דולרים. מחירים אלו גבוהים במיוחד כיום, כאשר אוניברסיטה המעוניינת לפתוח קרמ"פים נאלצת לרכוש ציוד הקלטה ותיעוד ולאמן את כוח האדם הנחוץ ליצירת ולתפעול הקרמ"פים החדשים. עלות זו צפויה לקטון בשנים הקרובות, אך גם אם תישאר גבוהה היא עדיין תהיה שולית בהשוואה לעלות שכר סטודנט (שמגיעה לעשרות אלפי דולרים לשנה בעצמה). מכיוון שכך, כבר היום משתתפים יותר מ- 114 מוסדות אקדמיים בקורסרה בלבד ומציעים את מרכולתם לציבור הרחב.

הלימודים בקרמ"פים אינם עולים דבר לאדם הפשוט כיום, אך הסטודנטים של העתיד יידרשו לשלם סכום נמוך מסוים כדי להשתתף בהם ולקבל ציון. הלימודים לא יהיו חינמיים לגמרי, אך עלותם תרד לרמה בה כמעט כולם יוכלו ליהנות מהם. באשר לאוניברסיטאות, הן יגלו שעלות עריכת הקורס יורדת באופן דרסטי כאשר הן אינן נאלצות לספק לסטודנטים אודיטוריום לימוד רחב-ידיים ומתוחזק, צבא של מתרגלים לבדיקת עבודות, או מרצה (מתוגמל היטב) שיבלה שעות מזמנו מדי שבוע בהרצאות מול הסטודנטים ובבדיקת בחנים ומבחנים. האוניברסיטאות יוכלו להשקיע פחות כסף ומאמץ בלימודים ויותר במחקר, והסטודנטים יוכלו לקבל לימודים זולים ברמה גבוהה. כולם מנצחים.

או שלא. מכיוון שכפי שהודה ת'ראן עצמו בשנת 2013, "יש לנו מוצר עלוב" [10].

את ההסבר לפסימיות של ת'ראן אפשר למצוא עוד בקורס הקרמ"פ המקורי שערך. הנרשמים לאותו קורס הגיעו מכל העולם ומכל הגילאים. הם התחברו לרשת מ- 190 מדינות שונות, פתחו בכוחות עצמם עמודים בפייסבוק בהם יכלו להתדיין על החומר, והתנדבו לתרגם את הקורס ל- 44 שפות שונות [16]. רבים מהסטודנטים המקוונים חשו כי הם לוקחים חלק במהפכה בדרכי הלימוד המקובלות, ועוזרים לעצב מחדש את העולם האקדמי, על מערכת הקורסים הנוקשה והלא-מתפשרת שבו. הם התחייבו להשקיע את כל מאודם בקורס כדי להראות לספקנים כי הגיעה זמנה של מערכת חינוך חדשה.

הם נכשלו. מתוך כל הנרשמים, רק 23,000 סיימו בהצלחה את הקורס, או קצת יותר מארבעה-עשר אחוזים. זהו אחוז הצלחה נמוך ביחס לקורסים אקדמיים המועברים לסטודנטים רשומים בין כתלי המוסד. ואולי זו הייתה הבעיה: רבים מהנרשמים היו נטולי ההכשרה המקצועית, מדעית או טכנולוגית מתקדמת הנחוצה להצלחה בקורס מתקדם כל כך (המשתתפים בקורס כללו גם ילדים וסבתות). סיבות אפשריות אחרות כוללות את העובדה שהמשתתף הממוצע בקרמ"פ אינו כבול (או נהנה) מתכנית לימודים מסודרת במסגרתה הוא מגיע ללימודים מדי בוקר ומבלה את זמנו בכיתה או בדיונים עם חברים על החומר הנלמד. ה- 'סטודנט' בקרמ"פים הינו במקרים רבים נער צעיר שמוותר על שיעורים לטובת בילויים, או אב לילדים שאינו מסוגל למצוא את הזמן המתאים לשמוע את ההרצאות ללא הסחות דעת. מבחינה זו, יתרונם הגדול ביותר של הקרמ"פים – החופש שהם מציעים לסטודנט – עשוי להיות גם הקושי הגדול בדרך להצלחתם.

נתוני ההצלחה בקרמ"פים לא השתפרו באופן משמעותי מאז הקורס הראשון. מחקר שנערך על הקרמ"פים באוניברסיטת לונדון העלה שיחס המסיימים מתוך סך כל הנרשמים עומד בממוצע על 10.2 אחוזים [17]. לשם השוואה, באוניברסיטת סטנפורד עומד שיעור ההצלחה בקבלת תואר ראשון על תשעים ושישה אחוזים [18].

אך האם נתונים עלובים אלו חשובים להבנת השינוי שהקרמ"פים יחוללו במערכת החינוך הגבוה?

שלא במפתיע, הגדולה האמיתית בקרמ"פים טמונה ביכולתם להגיע למספר מסיבי של לומדים, בעלות אפסית. כל אדם, בכל מקום בעולם, יוכל ליהנות מהקורסים הללו. גם אם רק עשרה אחוזים מהסטודנטים יסיימו אותם, הרי שעדיין מדובר במספר אבסולוטי מרשים. מספר המשתתפים שסיימו את הקרמ"פ הבודד של ת'ראן באוניברסיטת סטנפורד בשנת 2011 גדול פי שלושה ממספר הסטודנטים לתואר ראשון שלמדו באותה שנה בכל המכונים והמחלקות באוניברסיטה [18]. עבור האנושות כולה, שהוסיפה ידע וחכמה, הקורס היה הצלחה מסחררת.

אף על פי כן, ברור לכל המעורבים בדבר שהקרמ"פים עדיין רחוקים מלהגיע לשיא היעילות שלהם, ושהמודל הקיים כיום אינו מוצלח מספיק כדי לשרוד בפני עצמו. קיים צורך עדיין בישות שמפקחת על הסטודנטים, מסייעת להם בלימודיהם ומנטרת אחר התקדמותם. בקיצור, צריך מורה.

ובנקודה זו בסיפור נחזור שוב לאקדמיה של חאן, מכיוון שהדרך בה התקדמה זו מסדרות סרטונים ברשת ל- 'אקדמיה' של ממש יכול ללמד אותנו גם על הדרך שהקרמ"פים עוד יעשו בהמשך.

האקדמיה של חאן משתלבת בכיתה

בשנת 2010 החליט חאן לשדרג את אתרו מרשימה של הרצאות לסביבת למידה חדשה הפתוחה לתלמידים, להורים ולמורים. התוספת העיקרית שהטמיע היה 'לוח מחוונים' – כלי שכל מורה היה יכול להשתמש בו כדי להזמין את התלמידים בכיתה לצפות בהרצאות בודדות או בסדרת הרצאות נבחרת של חאן, לפתור בעיות שהמחשב יצר עבור כל הרצאה, ולאסוף נתונים על דפוסי העבודה והפתרון של התלמידים.

מורים המשתמשים בלוח המחוונים של חאן מקבלים הבנה מעמיקה הרבה יותר אודות תלמידיהם. הם יכולים לדעת כמה דקות השקיע כל תלמיד בבית בצפייה בסרטים, וכמה דקות עבד על 'שיעורי הבית' הממוחשבים. מכיוון ששיעורי הבית מיוצרים באופן אוטומטי באתר על-ידי המחשב, ואינם מתירים לתלמיד להתקדם להרצאה הבאה בטרם יענה על עשר שאלות בהצלחה, המורה יכול גם לדעת האם התלמיד הגיע לרמת ההבנה הנדרשת כדי להמשיך לחומר המורכב יותר. הכיתה כולה יכולה להתקדם בקצב אחיד… מלבד לתלמידים שבוחרים לזנק קדימה.

מסתבר שכאשר התלמידים מסוגלים לעבור על חומר הלימוד בבית שוב ושוב, ופתרון שיעורי הבית מוצג כמשחק, חלק מהתלמידים נהנים מספיק מהלימודים כדי להמשיך הלאה בכוחות עצמם. קבוצתו של חאן הוסיפה גם מגוון עיטורים ו- 'הישגים' שהתלמידים מרוויחים בתמורה לצפייה בהרצאות, לפתרון מספר מגונה של תרגילים בבית ולפתיחת והשלמת נושאי לימוד חדשים – לפעמים כאלו שהמורה כלל לא חשב שהתלמיד מסוגל להתמודד עמם. כך ניתן למצוא תלמידים בכיתה ד' המגיעים לחומר מתמטי מתקדם כטריגונומטריה וגומעים אותו בשקיקה – בזמן שהמורה מקבל עדכונים מהצד על התקדמותם בעיניים פעורות.

שיטה זו – מציאת השילוב האופטימלי בין מערכת החינוך המסורתית לבין יצירת מורה פרטי ממוחשב עבור כל תלמיד – מסתמנת כאחת הדרכים הבולטות לעתיד החינוך. בתי ספר שהשתמשו בשירותי האקדמיה של חאן בין השנים 2011 ל- 2013, לא יצרו מודלים שחרגו מדרכי הלימוד השגרתיות, אלא שילבו את הסרטונים ואת לוח המחוונים כדי לספק לתלמידים דרכים להמשיך להתאמן בבית, לסייע לתלמידים מתקשים, להעשיר את לימודיהם של תלמידים מוכשרים במיוחד, ולפקח על כל אלו גם יחד. כל בית ספר השתמש באקדמיה של חאן בדרכיו הוא, לפי צרכיהם ורצונותיהם של המורים המעורבים [21]. החוקרים נזהרו שלא להפיק מסקנות אודות הישגי התלמידים שהשתתפו בלמידה המשולבת, מכיוון שהכלים שסיפקה האקדמיה של חאן השתנו ועברו אבולוציה לאורך המחקר בהתאם לצרכי המורים. עם זאת, אולי התוצאה המעניינת ביותר המתוארת בדו"ח היא יכולתם של המורים להקדיש יותר זמן לסיוע לתלמידים בודדים וקבוצות קטנות, בזכות הבנתם החדשה את הכיתה ואת יכולות התלמידים. דווקא שילובו של חאן, המורה הווירטואלי, הביא למעורבות עמוקה יותר של המורה הפיזי.

כאשר אנו מסתכלים לעתיד, קשה לראות כיצד יוכלו בתי הספר של ההווה להישאר מקובעים בדרכיהם. המוסדות שנוצרו בעבר הרחוק יאלצו להתאים את עצמם ליכולות שפותחת הטכנולוגיה כדי לסייע לתלמידים לעמוד בדרישות של מערכת עבודה והצלחה תובענית יותר ויותר. הכיתות, שמבוססות על חלוקה שרירותית לגילאים, יפנו דרכן לחלוקה עדינה ונקודתית יותר הבוחנת את יכולותיו של כל תלמיד באשר הוא. העולם המודע לעצמו יכיר גם את תלמידיו ויקיים את אחת הממרות היפות ביותר של היהדות: "חנוך לנער על פי דרכו". זהו הנתיב אותו מתכוון סלמאן חאן לסלול בשנים הקרובות: להפוך את האקדמיה של חאן למוסד בעל כתלים וקירות פיזיים, בו כל תלמיד יזכה לחינוך לפי יכולותיו ולפי אופיו, ולא לפי גילו או מתוך ההתרשמות השטחית של המורה ממנו.

זהו חלום מרחיק לכת, וייתכן שחאן לא יגשימו לעולם. אך מערכת החינוך תשתנה, ותישא את התלמידים קדימה לעולם טוב יותר של השכלה והעצמת היכולות. ואם זה נראה לכם בלתי-אפשרי, ובכן, אנו חיים בעולם בלתי-אפשרי. אנו חיים בעולם בו מורה יחיד מלמד כיום עשרה מיליון ילדים בחודש, ובו 700 מיליון תרגילים נפתרו כבר על-ידי ילדים. ואנו חיים בעולם בו נדיה – הילדה שהתקשתה בחשבון בסיסי, וגרמה לחאן לנסות לפתור את אתגר שתי סטיות התקן – לומדת בימים אלו בבית-ספר לרפואה. היא הצליחה להגשים את עצמה ולממש את שאיפותיה.

זהו גם עתיד ילדינו.

[לאוסף המאמרים על 'למידה', לחצו כאן]

האתרים של ד"ר רועי צזנה

• מדע אחר.
• Curating the Future

העשרה

• קרן צוריאל הררי (2016) לא עשו שיעורי בית, כלכליסט, 14/4/16.

מקורות