[בתמונה: מרכיב הכעס במנהיגותו של משה... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

[בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות'] [לאוסף המאמרים על פרשת שמיני, לחצו כאן]

עודכן ב-1 באפריל 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

מנהיגות היא אחד מהתחומים הנחקרים ביותר בספרות המקצועית. למרות קיומם של הבדלים בולטים בין הגישות השונות, כולן מסכימות פחות או יותר על הגדרה של המנהיגות המבוססת על קיומן של יכולות אנושיות מסוימות האמורות להיות מנת חלקו של המנהיג.

אזכיר שלושה סוגי מנהיגויות מרכזיים:

• מנהיגות של Que faire (בצרפתית: "תנו לעשות") שמאפיינת אנשים שנמצאים בעמדת הנהגה, אבל למעשה לא עושים הרבה;
• הנפוצה מכולן, היא המנהיגות המתגמלת, שבמסגרתה המנהיג מושך אנשים באמצעות תמורה.
• זו שאליה שואפים, היא מנהיגות מעצבת, שמעצבת את הערכים של המונהגים ומעוררת אותם לפעולה.

בסוג השלישי האמור אנו מוצאים מנהיגים שיודעים לענות על שלוש שאלות מרכזיות:

• שאלת הזהות הקבוצתית ("מי אנחנו?"),
• שאלת המטרה והאמצעים ("לאן אנחנו מכוונים ואיך אפשר להגיע לשם?"),
• וחשוב מכל - שאלת המשמעות - למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים?

כאשר אנו בוחנים את מנהיגותו של משה במקרא הרי שאנו בדילמה לא פשוטה. לכאורה משה אמור להיות מנהיג מהקטגוריה השלישית שהבאנו, אולם בפועל, הוא לא ממש שם. משה - בניגוד למנהיג רגיל - שואב את כוחו מהבחירה האלוהית, שמינתה אותו לתפקידו. סוג כזה של צבירת עוצמה מנהיגותית קרויה בתורת הרשתות בשם 'מתווך' או 'צוואר בקבוק'. העוצמה איננה נובעת, ישירות, מהאדם עצמו, אלא ממיקומו, בתווך שבין האלוהות לעם. אילו הוא היה עומד למבחן של בחירה אנושית, סביר להניח שלא היה עובר את אחוז החסימה. מדובר באדם שאיננו מאמין בעצמו או בשליחותו, למרות ששולחו הוא האל בכבודו ובעצמו (ראה את המאמר: משה מול מרדכי – דפוסים של מנהיגות).

[למאמרו של ד"ר אבי הראל: משה מול מרדכי – דפוסים של מנהיגות, לחצו כאן] [להרחבת המושג 'תורת הרשתות', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על צווארי בקבוק ומתווכים, לחצו כאן]

[מימין: פסלו של משה מאת מיכלאנג'לו, הניצב בכנסיית סן פייטרו אין וינקולי שברומא; הצילום נוצר והועלה לויקיפדיה ע"י Blorg. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0; משמאל: מלקה של התמונה 'מרדכי ואסתר', ציור מאת ארט דה חלדר הכרזה: ייצור ידע]

התכונה הבולטת שאנו פוגשים אצל משה היא כאמור הדימוי העצמי הנמוך שלו: י"א וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם (שמות פרק ג, יא).

הרושם מפסוקי המקרא הנוספים הוא, שמשה תופס את עצמו כאדם שאינו מסוגל לבצע את השליחות שהאל מטיל עליו. הדימוי העצמי הנמוך של משה משתקף גם במהלך השליחות עצמה. אחרי שמשה ואהרן מבקשים מפרעה, לראשונה, שישלח את ישראל ממצרים; ונתקלים בסירובו של המלך המצרי, הם שרויים במשבר עמוק. הדבר בא לידי ביטוי בהתפרצות של משה כלפי האל: כ"ב וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, וַיֹּאמַר:  אֲדֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה--לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי.  כ"ג וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע, לָעָם הַזֶּה; וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ, אֶת-עַמֶּךָ (שמות פרק ה, כ"ב-כ"ג).

חוקרי המנהיגות נוהגים לומר שמנהיגות היא היכולת להתמודד עם קשיים. אך זהו אינו דפוס התמודדותו של משה. לאחר הקושי הראשון, הוא מפסיק להאמין בשליחותו.

למשבר דומה מגיע משה במהלך המסעות במדבר. לאחר שהוא שומע את תלונותיהם של בני ישראל, הוא מבקש מהאל שישחרר אותו מתפקידו: י וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו--אִישׁ, לְפֶתַח אָהֳלוֹ; וַיִּחַר-אַף יְהוָה מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע.  יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ:  לָשׂוּם, אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה--עָלָי.  יב הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה--אִם-אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ:  כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו.  יג מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה:  כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר, תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה.  יד לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה:  כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי.  טו וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג--אִם-מָצָאתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ; וְאַל-אֶרְאֶה, בְּרָעָתִי (במדבר פרק יא,י – ט"ו).

[בתמונה: למשבר דומה מגיע משה במהלך המסעות במדבר. לאחר שהוא שומע את תלונותיהם של בני ישראל, הוא מבקש מהאל שישחרר אותו מתפקידו... המקור: freebibleimages]

בנוסף על הדימוי העצמי הנמוך, ניחן בתכונה נוספת והיא, הבעת כעס פומבי, שלעתים רחוקות הוא מוצדק; וברוב המקרים הוא מיותר, וגורם נזק רב. בפרשת שמיני, משה מותח ביקורת קשה ונוקבת על הקרבת קרבן לא ראויה. אין כאן ביקורת בונה אלא ביקורת העטופה בכעס אישי רב: וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר... (ויקרא פרק י, ט"ז).

לפי האמור, לא ברור מדוע משה מתפרץ וכועס כל כך. המדרש מסביר זאת בדרך הבאה: אמר להם: אם שחטתם למה לא אכלתם? אם לא הייתם עתידין לאכול, למה שחטתם? מיד: "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרון" (מדרש ויקרא רבה, פרק י, ד). כלומר, משה כועס כי הריטואל, שנעשה על ידי בני אהרן הכוהנים, נעשה באופן שגוי. הצפייה ממנהיג במצב שכזה, הינה שלא שאבד את שווי המשקל האישי, ויסביר את פשר הטעות בדרכי נועם, או בלשוננו, משה יכול לומר ביקורת בונה. ברם, משה בוחר במידת הכעס כמורה הלכה, ובכך יוצר אנטגוניזם מנהיגותי ברור.

זאת ועוד. דפוס הנהגה זה של משה חוזר במקומות נוספים, והמדרש ממחיש זאת באופן הבא: "אמר ר' הונא: בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה, ואלו הן: בשבת ובכלי מתכות ובאונן (מי שמתו מוטל לפניו, ואסור לאכול בקודשים). בשבת מנין? שנאמר: "ויותירו אנשים ממנו עד בוקר… ויקצוף עליהם משה" (שמות פרק ט"ז, כ). וכיון שכעס, שכח לומר להם הלכות שבת אמר להם: "הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קודש לה' מחר" (שם כ"ג). ובכלי מתכות מנין? שנאמר: "ויקצוף משה על פקודי החיל" (במדבר לא יד). וכיון שכעס, נתעלמה ממנו הלכה, ושכח לומר להם הלכות כלי מתכות (כיצד לטהר כלי מתכת מטומאה). באונן מנין? שנאמר: "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר". וכיון שכעס, נתעלמה ממנו הלכה, שאונן אסור לאכול בקדשים (מדרש ויקרא רבה, שם). שוב, במקום להיות שווה נפש ולהסביר ולהורות ולתקן את הצריך תיקון, משה בוחר לכעוס על אנשים שטעו בדרכם. לא כך אמור לנהוג פרנס על הציבור.

גם שבירת הלוחות - בעטיו של מעשה העגל - מוגדר כמעשה הנובע מכעס בעייתי: "אל תיבהל על פיך לכעוס" – זה משה. אמר לו הקב"ה: אתה כעסת, אתה השלכת, אתה שִׁבַּרתָּ – אתה תחליף. דכתיב: "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות", וכתיב: "פסל לך". אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים (מדרש ילקוט שמעוני, קהלת, פרק רמ"ז). כלומר, למרות שיש הצדקה דתית לכאורה לשבירת הלוחות בגלל מעשה העגל, הרי שמהפן המנהיגותי יש כאן כשל מובנה, שעליו משה צריך לשלם. עליו להתאמץ ולפסל לוחות ברית חדשים, תחת הלוחות הישנים שהוא שבר, ואשר ניתנו מאת האל.

[התמונה: ציורי תנ"ך/ מעמד הר סיני/ ציירה: אהובה קליין (c)]

בדוגמאות שהבאנו עד כאן משה אמנם נכשל וכועס, אבל התשלום על כעס זה זניח. המקום - בו כעסו של משה מביא בחובו גם עונש כבד - הוא הכעס באירוע מי מריבה כדלקמן: "א וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם.  ב וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן.  ג וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה.  ד וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל יְהוָה, אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ.  ה וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה:  לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת.  ו וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה, אֲלֵיהֶם.
ז וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ח קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם.  ט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי יְהוָה, כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ.  י וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל--אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים--הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם.  יא וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ--פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.  יב וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם.  יג הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר-רָבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יְהוָה; וַיִּקָּדֵשׁ, בָּם" (במדבר, פרק כ', א –י"ב).

לפי האמור, העם מתלונן ובצדק כנגד מנהיגיו שאין לו מים לשתות. משה - וגם אהרן במקרה זה - במקום להקשיב לעם ולפתור את הבעיה באופן ראוי, נופלים על פניהם, אות וסימן להנהגה מבולבלת וחסרת מעש ואונים. רק דבר האל אליהם מניע אותם לעשייה, אבל לעשייה לא נכונה. הם מדברים בכעס אל העם, ובסוף הנאום משה מכה בסלע פעמיים במקום לדבר אליו. או אז מכריז האל כי הם נכשלו במעשיהם, וגוזר עליהם עונש כבד של אי כניסה לארץ. העונש נראה לא מידתי לכאורה, אולם הוא מתחוור כראוי נוכח הכישלון המנהיגותי של משה לאורך כל תקופת כהונתו. לשון אחר – משה הוא אנטי מנהיג, שלא ראוי להכניס את נתיניו לארץ כנען, היות והמשימה הזאת גדולה על מידותיו.

[בתמונה: משה הוא אנטי מנהיג, שלא ראוי להכניס את נתיניו לארץ כנען, היות והמשימה הזאת גדולה על מידותיו... אילוסטרציה מ- 1984 מעשה ידי האמן Jim Padgett. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Distant Shores Media/Sweet Publishing. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

משה סבל, אם כן, מפגמים רבים במנהיגותו, אולם הפרמטר השלילי הבולט ביותר הוא כעסו האישי. כעס זה הביא לא אחת לטיפול לקוי ולא ראוי בדרישות העם, ובסופו של דבר גרמו להדחתו מתפקידו, והחלפתו בידי יהושע תלמידו.

אשר על כן, כל מנהיג שיש בו את מידת הכעס, המונע ממנו התייחסות ראויה וטיפול נאות בבעיות העם והשעה, הוא מנהיג שאינו ראוי למשרתו הרמה, גם אם הוא משה רבנו....

[בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות'] [לאוסף המאמרים על פרשת שמיני, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת שמיני.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת שמיני באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 29/3/19.
• רונאלד א' חפץ, מרטי לינסקי, מנהיגות במבחן, ידיעות ספרים, 2007.
• מיכה פופר מנהיגות מעצבת - מבט פסיכולוגי, אוניברסיטת ת"א, 2007.
• רודולף ג'וליאני, מנהיגות, הוצאת משרד הביטחון והוצאת מטר, 2002,
• אבי הראל (2016), משה מול מרדכי – דפוסים של מנהיגות, ייצור ידע, 4/3/16.
• פנחס יחזקאלי (2014), תורת הרשתות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2020), צווארי בקבוק ומתווכים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 16/12/20.