[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Alexandre Ruoso לאתר flickr]
[לאוסף המאמרים בנושא שיקום, לחצו כאן]
ד"ר אבי ברוכמן שירת במשטרת ישראל בתפקידי פיקוד מטה והדרכה. בתפקידו האחרון שימש כראש המחלקה לשיטור קהילתי, בדרגת ניצב משנה. הוא עוסק במחקר ייעוץ והוראה בתחומי קרימינולוגיה ומערכת אכיפת החוק.
* * *
שיקום השכונות חוזר: בשנת 2016 ישופצו 38 שכונות בפריפריה – ההיבט הקרימינולוגי והמשטרתי.
משרד השיכון והבינוי הודיע אמש שהוא מתכוון להחיות מחדש את תכנית שיקום השכונות, וכי במהלך השנה הנוכחית יוקצו 280 מיליון שקל לשיקום 38 שכונות כולן בפריפריה גאוגרפית. לפי המשרד, מטרת התכנית היא צמצום פערים בין אזור המגורים של אוכלוסיית המרקם הוותיק לאזור הבנייה החדשה בערים. מלבד שיפור תנאי הדיור והפיכת הסביבה לנעימה ובטוחה יותר, (ההדגשה שלי) התכנית תכלול גם פרויקטים של פיתוח מנהיגות מקומית (בוסו, 2016).
במטרה שהוגדרה על ידי משרד השיכון הודגש, שהכוונה היא להפוך את אותן שכנות לשכונות בטוחות. תחום ידע זה מצוי בתחום הקרימינולוגיה, וברמה האופרטיבית, במשטרה.
כבר בשנות ה-60 התעוררה בישראל מודעות לקיומן של שכונות עוני, והחלו לראות בתופעה בעיה לאומית. בתחילת שנות ה-60 הוקם משרד השיכון שהיה אמור בין השאר לטפל בצורה ממוקדת בבעיה. במחצית שנות ה-60 חוקק חוק בינוי ופינוי של אזורי שיקום, התשכ"ה -1965, בעקבות החוק הוקמה "הרשות לפיתוח ובינוי של אזורי שיקום", ניתנו לה סמכויות לפנות שכונות עוני גם ללא הסכמת תושביהן. הרשות נכשלה במשימתה ופורקה בשנת 1975.
בשנת 1977 הכריזה הממשלה על פרויקט שיקום שכונות ב-160 אזורי מצוקה בארץ. היעד המוצהר של התכנית היה מתן פתרון מקיף ורב ממדי לאזורי מצוקה באמצעות שיקום פיזי, חברתי וכלכלי. תקציב הפרויקט הוערך ב- 1.2 מיליארד דולר. ביצוע התכנית היה אמור להסתיים בתוך חמש שנים.
השאלה - אם הפרויקט הצליח ומטרותיו הושגו - מורכבת, ואין עליה תשובה ברורה. מאז החל הפרויקט בשנת 1978 הוא עבר גלגולים רבים, אולם את הפער החברתי הוא לא הצליח להקטין. מאז שנת 1979 רמת האי שוויון בישראל עולה, והפערים בהכנסה גדלים (ביטון, 2009)
מחקר הערכה - שנעשה על ידי נעמי כרמון בשנת 2003 - מלמד כי שמירת יציבות בשכונה דורשת שיפור עקבי. זהו הדבר החשוב ביותר לאוכלוסייה החלשה, שאין ביכולתה לעקור מהשכונה. שיקום פיזי ללא שיקום חברתי אינו מועיל, שכן, לאחר זמן מה שבה השכונה להיות מוזנחת מבחינה פיזית. חיזוק התושבים עצמם, ללא חיזוק מוסדות בשכונה מביא בעיקר למעבר התושבים שהתחזקו לשכונות חזקות יותר (כרמון, 2003).
גבע (1992) מדגישה שבמסגרת המחקר של כרמון (2003) נבחן גם, באם חלו שינויים ברמת הפשיעה ובהרגשת הביטחון בשכונה. רואיינו, מספר גורמים כמו: שוטרים, עובדים קהילתיים, תושבים פעילים ועוד.
- תופעת הונדאליזם (השחתת רכוש): ברוב השכונות (שבעה מתוך תשעה) נאמר כי חל שינוי לטובה, בעיקר בגלל שהתעורר רצון אצל התושבים לשמור על רכוש ציבורי. למרות העובדה שבמהלך העבודה בשכונה, נוסף בה ציוד ציבורי, התמעטו מקרי ההשחתה שהיו קודם לכן.
- עבריינות נוער: התופעה הייתה נפוצה במרבית השכונות לפני תחילת הפרויקט. בשש מתוך עשר שכונות, מסרו המרואיינים, שהם חושבים שלא חל שינוי ושהתופעה לא קטנה.
- שימוש וסחר בסמים: לא חל שינוי לטובה, ובמספר מקומות, העידו המרואיינים על גידול בתופעה.
- עבירות רכוש: חלו שינויים לטובה רק במיעוט מהשכונות. חלק מהנשאלים ייחסו זאת לפעילות משטרתית מוגברת (שלא הייתה חלק מפרויקט השיקום), וחלקם למיגון יתר בבתים, בעיקר אצל קשישים, שם סייע הפרויקט להתקין בריחים ומנעולים בדירותיהם.
- תחושת ביטחון: נמצא, שרוב 70% מהמרואיינים סבורים שלא חל כל שינוי, רק 20% טענו לשיפור. רק בשכונת נווה ישראל דווח על שינוי בולט לטובה אשר ייחסו המרואיינים לפעילות של המשטרה.
אסכולה סביבתית בקרימינולוגיה - אקולוגיה ופשיעה
אסכולת שיקגו
אסכולת שיקגו היא תיאוריה חברתית אקולוגית, המסבירה את המקור לעבריינות ופשיעה על פי פיזור אקולוגי בסביבה נתונה. אסכולה זו, מבית מדרשם של הסוציולוגים האורבניים רוברט פארק (1864-1944) וארנסט בורגס (1886-1966). האסכולה מתפתחת בעשורים הראשונים של המאה הקודמת באוניברסיטת שיקגו (The Chicago school of human Ecology).
החוקרים טענו כי יש אזורים גאוגרפים מסוימים המאופיינים בפתולוגיה חברתית (Social Pathology), שסימניה הם חוסר יציבות חברתית, העדר בעלות על רכוש, העדר הרגלי עבודה, זלזול ברכוש ציבורי ופרטי והעדר יציבות משפחתית. אזורים אלו מאופיינים ברמת פשיעה גבוהה יחסית ובמאפייני פשיעה המיוחדים לאזור (גימשי, 2012).
לתפיסתם של חוקרי אסכולת שיקגו, אי הסדר החברתי, הוא הגורם לעלייה במעשים הפליליים ומביא להתנהגות סוטה. "הרשת הנורמטיבית" המסורתית - שקשרה בין חברי הקבוצה - נקרעת. אנשים אינם יודעים איך וכיצד יש לנהוג. יש חוסר פיקוח.
המייחד את אסכולת שיקגו הוא טענת החוקרים, שיש לבנות תיאוריות על בסיס נתונים אמפיריים. הסברים סוציו-חברתיים חייבים להתבסס על מחקרים אובייקטיביים, לאסוף נתונים על קשרים חברתיים, תפקוד חברתי, ועוד. נתונים אלו הם הבסיס להסבר הסוציולוגי.
תיאורית המעגלים הקונצנטריים
החוקרים שאו ומקיי מיישמים את אסכולת שיקגו בתחום עבריינות נוער. החוקרים בדקו את התיקים הפליליים שנפתחו לבני נוער ומיפו אותם על גבי מפת העיר. הם כינו את התיאוריה שלהם בשם תיאורית המעגלים הקונצנטריים: מתברר, שהאזורים בעלי השיעור הגבוה ביותר של עבריינות נוער הם אזורי המסחר והתעשייה שבמרכז העיר, שיעורי עבריינות גבוהים בשכונות מהגרים ובשכונות מוזנחות שהתגוררו בהן בעיקר תושבים ממעמד סוציו אקונומי נמוך.
לטעמי, הממצא הדרמטי ביותר של החוקרים היה שבמספר אזורים לא השתנה שיעור הפשיעה במשך עשרות שנים, למרות תחלופה שהייתה של האוכלוסייה. מכאן, שפשיעה ועבריינות היא תכונה של המקום, האזור, ולא רק של המתגוררים בו.
חוקרי אסכולת שיקאגו טוענים שיש צורך לטפל בגורם לבלבול, לתפיסתם יש חוסר פיקוח על ידי סוכני פיקוח פורמליים ובלתי פורמליים. ( Social Control).
בשנת 1932 הכינו החוקרים תכנית אופרטיבית ( Chicago Area Project) הכוללת: הצמחת מנהיגים מתוך הקהילה, שיפור הסביבה הפיזית, השקעה במערכת החינוך הפורמלית, הכנסת משטרה ופעילות חינוכית בשעות הפנאי (חינוך בלתי פורמלי). לטעמי, זאת אחת מתכניות הבסיס לפרויקט שיקום השכונות המודרני.
מאז ועד לסוף שנות השבעים עסקו התיאוריות הקרימינולוגיות בעיקר בעבריין, כמו למשל, האסכולה הפוזיטיביסטית והגישה הניאו קלאסית (ברוכמן, 2016). רק מסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 של המאה העשרים, חזרו החוקרים לעסוק בהסבר לעבריינות ופשיעה בדגש על גישת המקום ולא רק העבריין:
החוקרים קורניש וקלארק (1986) פיתחו את תיאורית העבריין הרציונלי, כשהנחת היסוד שהעבריין הוא אדם רציונלי המבצע שיקולים של רווח והפסד לפני ביצוע העבירה. מכאן, שהוא יבחר לבצע את העבירה על פי שיקולי הרתעה ושיקולים של סיכוי וסיכון. תפיסה זאת מתמקדת במקום העבירה, וממנה התפתחה תאוריית מניעת הפשיעה המצבית (ברוכמן, 2016).
בשנת 1982 התפרסם המאמר המפורסם של וילסון וקלינג " The Broken Windows" "החלונות השבורים", שטוענת שמאפיינים פיזיים וחברתיים הם הגורמים לעבריינות. שכונה - המאופיינת בהזנחה פיזית ובהזנחה חברתית, ללא מנהיגות מקומית, עם דיירים אדישים - היא כר נוח לעבריינות.
אנו יכולים לזהות בברור את ההשפעה של אסכולת שיקגו, שבה דנו בתחילת המאמר. מאמר זה מהווה ציון דרך משמעותי לארגוני מערכת אכיפת החוק - בעיקר בארצות הברית - וגישתו מיושמת על ידי הרשויות המקומיות והמשטרות. דוגמה בולטת לכך היא העיר ניו יורק, בתקופת ראש העיר גוליאני והמפכ"ל ברטון. לתפיסה זו של "החלונות השבורים" יש מקום מרכזי ביישום תכנית לשיקום שכונות.
תיאוריה קרימינולוגית נוספת שקשורה ל "קרימינולוגיה הסביבתית", הנה "תיאורית הפעילות השגרתית" ( Routine Activity Theory) של החוקרים כהן ופלסון (1972). הם טענו כי עבירה פלילית תתרחש כאשר תצטברנה מספר נסיבות: המוטיבציה של העבריין, מטרה אטרקטיבית לעבריין, זמן, וחסר בפעילות של גורמי פיקוח פורמליים ובלתי פורמליים, אשר מאפשרים את התרחשותה של העבירה.
בשנות ה-90 מתפתח מודל השיטור של "הנקודות החמות" (Hot Spots Policing). אק וויסבורד (Eck & Weisburd, 1995ׂ) מצביעים על ארבעה גורמים המאירים את הקשר בין המקום לעבירה (הרפז, 2012):
- מתקנים: מקומות המושכים סוגי אנשים מסוימים, ושבהם אופן הפיקוח על המרחב והעדר אמצעי ביטחון, מושכים ביצוע עבירות.
- מאפייני האתר: גישה נוחה, העדר שמירה, ניהול לקוי של המקום, המצאות חפצים בעלי ערך היכולים להוות שיקול בהחלטה לבצע עבירה.
- תנועת העבריין: מחקרים על האופן שבו העבריינים נעים ממקום למקום מראים כי התנהגותם בחיפוש מטרות מושפעת ממאפיינים אישיים, ומפיזורן בשטח של מטרות העבירה.
אופן בחירת המטרות ודפוסי התנועה של העבריין הביאו לחקירת האופן שבו הוא מאתר ובוחר את מטרותיו. העבריין מחפש רמזים המצביעים על הרווח הצפוי ועל מידת הסיכון.
"נקודה חמה" היא אזור מוגדר בסביבת מגורים, בשכונה, באזור מסחרי ואו באזור בילויים. אזור זה יכול להיות בניין, מקבץ כתובות, חזיתות של בניינים, פינת רחוב או קטע רחוב. מאפייני המקום יכולים להסביר את התרחשותו של האירוע הפלילי שם. מה שהופך אזור זה ל"נקודה חמה" הוא ריכוז גבוה וחריג של אירועים פלילים או אירועי הפרת סדר ציבורי, אשר חוזרים ונשנים ובעלי דפוס יציב לאורך זמן. בשנים האחרונות - עם כניסתן של מערכות ממוחשבות למשטרה - נינתן להפיק מפות מדויקות וניתוחי פשיעה מרחביים (הרפז, 2012).
השיטור הקהילתי
בשנות ה-80 בארצות הברית התפתחה פרדיגמת השיטור הקהילתי (Community Policing). גישה זאת יוצאת מתוך ההנחה שפשיעה ועבריינות הינם תופעות חברתיות, וארגון המשטרה אין לו אחריות בלעדית על תחום זה. מכאן, שנדרשת יצירת שותפויות בין המשטרה לבין הקהילה אותה היא משרתת על מנת להתמודד יחד, תוך העצמה הדדית מול התופעות שמטרידות את הקהילה , פוגעות בתחושת הביטחון שלהם.
בישראל במחצית שנות ה-90 של המאה הקודמת, ביוזמת המפכ"ל דאז אסף, חפץ הוחל ביישום השיטור הקהילתי. לצערי, הקונספציה לא הופנמה במשטרת ישראל, ומה שנותר ממנה הם מספר מודלים מרכזיים, כמו מודל המש"ק, מודל הניידת המשותפת (הבסיס לשיטור העירוני) ומודלים בתחום המניעה, בעקר בתחום בנוער.
מכאן, שלתחום הקרימינולוגיה בכלל ולארגון המשטרה בפרט יש בסיס תאורטי ומחקרי רב המתקשר לתחום שיקום השכונות.
לתפיסתי, המשרד לביטחון הפנים ומשטרת ישראל חייבים להיות שותפים בתוכנית החשובה הזאת של שיקום השכונות שמוביל משרד השיכון. לא בכדי הוגדר, במטרת התכנית, שהכוונה היא להפוך את אותן שכונות לשכונות בטוחות.
השותפות צריכה להתחיל כבר בשלב התכנוני, עם דגש על מניעת פשיעה, והמשך בהיבט היישומי, כמו שילוב של מרכז שיטור קהילתי בשכונה, הפעלת מתנדבים, פעילות מול אוכלוסיות בסיכון עבריינים וקורבנות כאחד, יצירת והפעלת מודליים קהילתיים-משטרתיים, בהתאמה לבעיות של אותה שכונה. הצלחתה של התכנית הממשלתית מחייבת יצירת שותפות שכזאת. אחרת, היא תצא בהפסדה.
[לאוסף המאמרים בנושא שיקום, לחצו כאן]
מקורות
- ברוכמן אבי (2016), האם משטרת ישראל קובעת את רף הענישה הפלילית?, 24/3/16.
- אבי ברוכמן (2016) "גרם אחד של מניעה עדיף על טונה של אכיפה".
- בוסו, נ' (2016), שיקום השכונות חוזר: 280 מיליון שקל יופנו לשיפוץ 38 שכונות בפריפריה, דה מרקר, 30.3.2016.
- ביטון, א' (2009), פרויקט שיקום שכונות, ירושלים: הכנסת, מרכז המחקר והמידע.
- גבע, ר' (1992), אסטרטגיות במניעת פשיעה, ירושלים: משרד המשטרה.
- גימשי, ד' (2012), ביטחון עירוני מניעת פשיעה ועבריינות, ראשון לציון: פלס.
- הרפז, ע' (2012), אסטרטגיות שיטור, ירושלים: נבו הוצאה לאור.
- כרמון, נ' (2003), שינוי חברתי מתוכנן: הערכה של פרויקט שיקום שכונות המצוקה בישראל.
