[בתמונה: בודהה מול הרמב"ם; תמונת פסל הרמב"ם היא תמונה חופשית שהועלתה על ידי CameliaTWU לאתר flickr; תמונת בודהה היא תמונה חופשית שהועלתה על ידי Daniel Lombraña González לאתר flickr. הכרזה: ייצור ידע]

[לקובץ המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 15 באוקטובר 2021

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

תורתו של בודהה

המאסטר הטיבטי פו-טו-ווא [1] אמר, שנקודת ההתחלה של הדרך הרוחנית של הבודהיסט היא, היכולת ללמוד ולקבל עצה ממורה רוחני. זה האחרון משמש מופת ומקור השראה למעשה הרוחני, היות ומורה שכזה יכול לתרום מניסיונו האישי העשיר. כל המורים הרוחניים הללו, שואבים את משנתם ממקור אחד: תורתו של בודהה.

עוד בחייו קיבץ בודהה עדת מאמינים שנדדו עמו. עם מותו (במאה החמישית לפני הספירה), היה בנמצא מסדר בודהיסטי של קבוצות קטנות של הוגים, שפעלו בעיקר במרכז הודו [2].

מאתיים שנה מאוחר יותר היה כבר הבודהיזם מוטבע בהוויה ההודית הכללית. בד בבד, חל גידול חד במספר הנזירים והמאמינים, עובדה שגרמה לריבוי מחלוקות על כללי התנהגות מוסכמים ועל הפרשנות האותנטית והנכונה של מיסד התורה הבודהיסטית [3].

[תמונת בודהה משמאל היא תמונה חופשית שהועלתה על ידי Yamaira Muniz לאתר flickr]

המסורת הבודהיסטית מטעימה כי בשנה שבודהה מת, התכנסה המועצה הבודהיסטית הראשונה. נכחו בה גם תלמידיו של הבודהה ששמעו את התורה מפיו, ובראשם אננדה - תלמידו ומשרתו האישי.

כמה שנים מאוחר יותר, מדווחת המסורת הבודהיסטית, כי התכנסה מועצה נוספת, במטרה להכריע בשאלות כבדות משקל באשר לדרך הבודהיסטית. במשך מאות שנים - מזמנה של המועצה השנייה ועד לעידן הנצרות - חלו פיצולים בבודהיזם. כתוצאה מכך, נוסדו לפחות שמונה עשרה אסכולות בודהיסטיות שונות [4].

במהלך אותה תקופה, החלו להיקבע הכתבים הבודהיסטים השונים לשלוש קטגוריות מרכזיות:

• סוטה פיטקה - אמרות, סיפורים, טיעונים ומשלים;
• וינאיה פיטקה - כללי ההתנהגות והמשטר של מסדר הנזירים;
• אבהידהרמה פיטקה - מסות פילוסופיות מפורטות שנכתבו בזמן מאוחר.

מתוך דברינו אלה יכול להתקבל הרושם, כי בבודהיזם - למרות הפיצול שחל בו - יש מסורת של קבלת התורה מפיהם של המורים הרוחניים השונים, קבלה הנעדרת גישה ביקורתית. ברם, באחת הדרשות המאלפות שבודהה השמיע באוזני תלמידיו, ניתן להיווכח כי אין אלו פני הדברים:

"...אל תקבלו טענה כלשהי רק כיוון ששמעתם אותה, או משום שהועברה לכם על ידי המסורת, או משום שהיא נראית כעולה בקנה אחד עם מילים קדושות, או מפני שנעים לשמעה ולהגות בה, או מפני שהאדם המשמיע אותה הוא בעל אישיות נלבבת וכובשת, או מפני שאתם מכבדים (את דבריו של) מורה-סגפן מסוים. רק כאשר אתם עצמכם, כתוצאה מניסיונכם, נוכחים לדעת שאמירה מסוימת או דבריו של המורה ראויים, או מוליכים לטוב, חסרי פגם, מקובלים ונערצים על החכמים, או שהתנהגות לפי דברים אלה היא באמת בעלת יתרונות וגורמת לאושר - אז, ורק אז, אימצו אותה לעצמכם..." [5].

דברים אלה מבהירים באופן חד משמעי כי הדרך לשחרור מהסבל הארצי, עוברת בעזרת ההבנה וההסתמכות על הניסיון האישי, תוך בחינת הדברים בצורה מושכלת כאמצעי מרכזי להבנת המציאות.

הרמב"ם

מסורת דתית דורשת לא פעם ציות עיוור לדבריה ציות המנוגד לעתים לשכל האנושי. הוגי דעות רבים, וביניהם הרמב"ם,המטעימים כי התבונה היא אשר מדריכה את האדם בעבודתו הרוחנית, נאלצים לתת פרשנות נאותה לציות עיוור שכזה.

[בתמונה: דיוקנו של הרמב"ם... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

הרמב"ם אמנם מקבל מספר אלמנטים דתיים כבסיס המחייב את היהודי למלא אחר מצוות התורה (מעמד הר סיני לדוגמה), אולם התכלית הסופית של ההלכה היא ליצור את התנאים לעבודת אלוהים שכלית [6], שבבסיסה מצויים המצוות.

הרמב"ם קובע כי מעולם לא היו חילוקי דעות לגבי חוקים שניתנו בסיני. ברם,ישנו סוג אחר של חוקים (ומצוות),שאין מקורו בסיני, הנלמדים מפרשנות הכתובים בעזרת שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם,על כך כותב הרמב"ם דברים אלו:

"...ומאותם הדברים שלמדו יש עניינים שלא נפלה בהם מחלוקת אלא הסכימו כולם עליהם. ומהם שנפלה בהם מחלוקת בין שתי דעות, זה דן בדין ונתחזק אצלו וזה דן בדין ונתחזק אצלו, לפי שדרכי ההיקש הויכוחיים יקרו בתוצאתם המקרים האלה, וכשנופלת בהם מחלוקת, הולכים אחרי רבים כמאמר הכתוב אחרי רבים להטות.." [7].

הדרך של הכרעת הרבים נדרשת אם כן, כאשר מצוי על הפרק מתן פסק דין מוחלט, שעה שהסדר החברתי-הלכתי דורש אופן התנהגות  אחיד לכלל הקהילה. דפוס זה מזכיר את כינוס המועצה הבודהיסטית הראשונה והשנייה, בהם הרוב הכריע אודות הדרך הבודהיסטית והתיר את הספקות.

בין הבודהיזם ליהדות

ראוי לציין כי בבודהיזם, בדומה ליהדות, לא הוטל דופי בתלמידים ובחכמים שמסרו את המסורת; וגם לא הוטל דופי בכושרם הרוחני.

המחלוקות שעליהם דיבר הרמב"ם, נבעו במסורת היהודית ממיעוט הדורות כפי שהוא מתאר זאת באופן הבא : "...וכאשר נתמעט לימוד תלמידיהם ונחלשו אצלם דרכי הדין בהשוואה לשמאי והלל רבותיהם, נפלה מחלוקת ביניהם בשעת המשא ומתן בהרבה עניינים, לפי שכול אחד מהם דן לפי כוח שכלו ולפי הכללים הידועים לו...ועל אופן זה נפלה מחלוקת, לא שטעו בקבלתם וקבלת האחד אמת והשני בטלה..." [8]. למרות כל זאת, בסופו של יום הייתה ביהדות הכרעה הלכתית, שחייבה את הכלל לדפוס התנהגות אחיד, הכרעה שתוקפה נבע מהכורח לציית לפוסקי כל דור ודור.

לבודהה הייתה תובנה ייחודית ושונה בעניין. עם מותו הוא השאיר את תלמידיו ללא מנהיג וללא יורש רוחני. אין הדבר נעשה מגורמים מקריים אלא מגורמים עקרוניים ועמוקים. במקום לנהות אחר מנהיג, על המאמין הבודהיסטי לחפש את התשובה להארה האישית, בתורה שהושארה, בעצמו, ובעצם על הנזירים ושאר המאמינים לסמוך מעתה ואילך על תבונתם ושכלם בלבד. אף אדם , על פי דוקטרינה זו, אינו יכול לשמש כסמכות דתית או אינטלקטואלית עבור האחר. לכן, לא יכול להיות לקהילה הבודהיסטית מנהיג בדמותו של בשר ודם, אחר עידן הבודהה. מה שנותר כריבון יחיד  הוא  השכל. המאסטר, המורה הרוחני, נתפס רק כמדריך ומתרגל, ולא כמורה הלכה מחייב.

השכל כריבון ראשי, המדריך את האדם אודות מעשיו, יכול להיות מוסכם גם על דעת הרמב"ם, בהבדל עקרוני אחד - הרמב"ם לא יוכל לקבל כי המצוות של התורה שניתנו במעמד הר סיני, יעברו ביקורת שכלית האם לקיימם או לאו.

הגישה של הרמב"ם, מחיבת  את האדם המאמין לקבל עליו עול תורה ומצוות. רק לאחר שלב חיוני זה, שבסיסו ציות, על המאמין להפעיל את שכלו באופן כזה, שהוא יגיע במקום ציות עיוור וחסר משמעות לאהבת האל באופן שכלי, שגם בה יש מקום לעשיית המצוות, אם כי על בסיס מישור מחשבתי  אחר לחלוטין - המישור השכלי/פילוסופי.

אחרית דבר. בוויכוח האמור אין מנצחים או מפסידים. מוסכם על הכול כי שלטון השכל הוא העיקרון המוביל של האדם בעבודתו הרוחנית. כיצד על כל אחד להשיג זאת? כאן פני הדברים מורכבים, היות וכל אחד מושפע ממסורת אבותיו לגווניה, ומתנהג על הפי הפרדיגמה הדתית שעל פיה הוא הורגל וחונך.

[לקובץ המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן]

מקורות

• [1] חי בן השנים 1106- 1031, ראה הרחבה בספרו של הדאלאי לאמה ה- 14, הדרך אל החירות, מודן, תל אביב, 2000 , עמודים- 33- 41.
• [2] בידרמן, ש. ראשית הבודהיזם, אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון, 1995, עמוד 120
• [3] שם, שם
• [4] שם, עמוד 120- 122
• [5] שם, עמוד 42
• [6] ראה- הרטמן, ד. הרמב"ם- הלכה ופילוסופיה, עם עובד,תל- אביב, 1979, עמוד- 92
• [7] מתוך ההקדמה לפירוש המשנה, תרגום י. קאפח,הוצאת מוסד הרב קוק ,ירושלים , תשכ"ה, עמוד ד'.
• [8] שם, עמוד כ"א.