[צילום: ארכיון דובר צה"ל]

[לריכוז המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]  [לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות'] [לריכוז המאמרים על 'ניהול משותף', לחצו כאן]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

מאמר זה מבוסס על תכניתו של ברוך אסקרוב, "הרדיו פתוח" - בעבור 40 שנה לפטירתו של רב אלוף דוד אלעזר (דדו), רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים. במאמר מתייחס האלוף במילואים גרשון הכהן לשלוש סוגיות עיקריות הקשורות לדדו: אופן הכנת הצבא למלחמה; דרך הפיקוד של אלעזר (רוח הפלמ"ח), והאופן שבו באה לידי ביטוי במלחמה; ומסקנות וועדת אגרנט:

הכנת הצבא למלחמה

בניגוד למה שהשתרש בציבוריות הישראלית, צה"ל הוכן למלחמת יום הכיפורים היטב. הקרדיט לכך הוא של רב אלוף דוד אלעזר (דדו), האלוף ישראל טל (טליק), האלוף יצחק חופי (חקה), אבל בראש ובראשונה, לישראל טילן מהנדס הטנקים שלימים היה המהנדס של טנק המרכבה, ולפני כן, שהעמיד את חיל השריון מוכן למלחמה (ראו התמונה משמאל; עמותת יד לשריון).

מלחמות יכולות לקום וליפול על עניינים טכניים. במפגש של הפנצרים הגרמנים עם הטנק הסובייטי T-34 במלחמת העולם השנייה, גילו הגרמנים שלטנק היריב תותח טוב משלהם. הדבר יצר בסוף בעיה אופרטיבית, עד כדי כישלון אסטרטגי.

מה שיצר ישראל טילן זו הסבה של טנק הצנטוריון הבריטי ממנוע בנזין למנוע דיזל של טנק מג"ח (פטון). זה נתן מראש לטנקים הללו - שכונו 'שוטים' - לוגיסטיקה של 18 שעות פעולה שזו מהפכה.

במקביל, הסבו לשריון חטיבות מילואים שלמות, של הצנחנים למשל, ובנו חטיבות חדשות, אוגדה 210 - בהובלה של פיקוד הצפון- הועברה מאזור קורדאני ומנצורה בגליל המערבי לפילון וליפתח בגליל המזרחי. זה אפשר את הגעת חטיבות המילואים לחזית כבר בלילה הראשון, תוך 10 שעות מפתיחת המלחמה. זו הייתה ההפתעה הבסיסית ש'דפקה' את התכנית הסורית.

[בתמונה: השוט - הצנטוריון המוסב של ישראל טילן; התמונה: עמותת יד לשריון]

גם בחזית הדרומית התאמת הלוגיסטיקה לתכנית המתאר של הפריסה האופרטיבית הייתה מצוינת: לא הייתה בקדמת התעלה באזור סיני בעיה לוגיסטית: לא של דלק, לא של פגזים, לא של חלפים, כי המרכזים הלוגיסטיים בין רפידים לטסה היו מלאים. זה דבר חסר תקדים, ולא מובן מאליו בכלל. כל אלה הכנות שנעשו מראש!

רוח הפלמ"ח מול רוח הצבא הבריטי

דדו פיקד ברוח הפלמ"ח. הוא היה במלחמת העצמאות סגן מפקד פלוגה של אורי בן ארי, שבנה את חיל השריון ברוח הפלמ"ח. זוהי רוח אחרת מרוח הצבא הבריטי שהביאו האלופים לסקוב וטל. בתוך חיל השריון התרוצצו שתי המגמות הללו, שהן יכולות להשלים זו את זו, אבל הן ממש שונות:

• רוח הצבא הבריטי: הקוד הבסיסי של הנעת הלוחם, במערכת המוסדית של הצבא הבריטי, היא החוק והפקודה: מרכזיות הציות והפקודה.
• רוח הפלמ"ח: כוח ההנעה העיקרי של רוח הפלמ"ח הוא תודעת השליחות, שהיא הרבה מעבר לפקודה, והנאמנות היא לרעיון ולא ממש לאיש שמפקד עליך. כולם מצייתים למשהו נשגב, שהוא הרבה מעבר לכאן ועכשיו. רוח הפלמ"ח נותנת אמון מלא בפיקוד הזוטר. הרעיון - של שרביט הגנרל שנמצא בתרמיל המ"כ - הוא רעיון יסוד, וניתן לראות זאת גם בהנהגת הפיקוד של דדו במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. זהו סוג של אמון, שאם קצין זוטר מזהה קונפליקט בין פקודה לבין ההיגיון המתרחש בשדה הקרב, הוא עושה מה שהוא מוצא לנכון, ונותן הסברים אחר כך.

בחטיבה שבע שררו, בעת ובעונה אחת, רוח גורודיש (רוח הצבא הבריטי) ורוח הפלמ"ח ודדו. כשאני באתי לחטיבה שבע, אורי אור היה מפקד החטיבה, ומפקדי הפלוגות שלו אחרי מלחמת יום כיפור היו יוני נתניהו ומאיר דגן ויצחקי חן... אלה היו אנשים עם עוצמה אישית, והוא רתם אותם באופן פלמ"חניקי. כשהפכתי להיות מפקד חטיבה 7, ניסיתי להוביל את הדברים ברוח הזו של אורי אור ודדו.

במלחמת יום כיפור, טנקיסטים מגיעים ב-6 וב-7 באוקטובר למוצבים בתעלה. הם שואלים "האם לפנות", והפקודה היא "לא לפנות". הם מפנים רק פצועים ולכן אנשים נפלו בשבי ואחרים נהרגו. יום טוב תמיר, שהיה מג"ד 9 - שהגדוד שלו התנפץ ב-6 באוקטובר, בחבירה אל המעוזים - נתן לי מכה במרפק שלו ואמר לי: "תראה איך יה יה (האלוף יורם יאיר) לא שאל שאלות ברמת הגולן ופינה את גדוד 50, ואנחנו שאלנו ועשינו בדיוק מה שאמרו לנו..." אמרתי לו: "הם צנחנים"...

[בתמונה: דגל מצרי מונף על אחד המעוזים בתעלה]

רוח השריון של דדו הייתה צנחנות. בתוך קרב השריון של הצליחה של חטיבה 14 בפיקוד אמנון רשף, יש גילום מופלא של רוח צנחנית. אותו דבר גם בלחימת חטיבות 188 ו-7 ברמת הגולן. 'כוח צביקה' זה רעיון צנחני, שאתה נכנס לכיתור, אתה בבידוד ואתה לא חושש מזה. לכן תמיד אמרתי שכדי למצות את רוח השריון, נכון קודם ללכת ברגל...

דוגמה נוספת לרוח הפלמ"ח בשריון היו של סמג"ד גדוד 53, שמוליק אסקרוב, שניצב מול אזור הפריצה הסורי העיקרי. הוא ראה את העננים האדירים של האבק שיצר השריון הסורי מאחורי קו התלים. הוא קיבל פקודה לצאת מהמיקוד של הארטילריה ולהמתין לפקודות; אבל, כשראה את ענני האבק הוא עלה על קו התלים ופתח באש, בלי לקבל על כך אישור עד היום הזה. כתוצאה מכניסת השריון הישראלי ללוחמה, הושמדו כמעט חטיבה וחצי של שריון סורי.

דוגמה אחרת הייתה החלטתו של מח"ט מילואים  צעיר, חדש בתפקיד, אורי אור, לא לחכות להגעת כל כוח המילואים שתחת פיקודו, אלא לטפטף את הכוחות לפי הגעתם ישר לחזית, מהר ככל האפשר. זה שיבש את התכניות הסוריות וגרם לכך שכוח צביקה לא היה בעצם לבד. היו שם כוחות גדלים והולכים מחטיבת אור,בזכות החלטה עצמאית של מח"ט.

עוד דוגמה הייתה של מפקד חטיבה 7, יאנוש בן-גל, שהודיע לפקודיו בחטיבה - בניגוד להערכות הפיקוד - שזוהי מלחמה בעוד שבחטיבה 188 התכוננו ליום קרב בלבד.

פיקוד ומנהיגות במלחמה

הדבר המרתק בדדו הוא, שעוד בתחילת המלחמה ב-6 באוקטובר, הוא מטיל לצפון את העתודה המטכ"לית - העתודה היחידה שיש לו, אוגדת מוסה פלד - כי הוא מבין ששם נקודת התורפה ושם נדרש מאמץ עיקרי. כך הוא עושה גם עם הכוח האווירי. זה משתבש, כי בדרך משבשים את זה עוד אחרים.

את הסיפור הבא שמעתי יותר מפעם אחת מהאלוף מוסה פלד (ראו תמונה מימין; צילום: מוזיאון יד לשריון). הוא עוסק במופת של יוזמה בשדה הקרב. היציאה להתקפת הנגד של מוסה פלד ב-8 באוקטובר. מרתק ללמוד את השוני במתקפות ה-8 באוקטובר: המתקפה המוצלחת ברמת הגולן - שיצרה תנאים למתקפת הנגד לעומק סוריה - לבין המתקפה הכושלת בסיני.

הפקודה שקיבל מוסה פלד מאלוף צפון, יצחק חופי (חקה), כשהוא מגיע ב-7 באוקטובר (היום השני למלחמה) לצומת צמח, הייתה לארגן קו הגנה שני ממערב לירדן. הוא ואריה שחר (הרמ"ט) ואברהם רותם (הסגן) היו משוכנעים שצריך למצות את התנאים להתקפת נגד כמה שיותר מהר.

אז הגיע לשם רב אלוף חיים בר-לב כשליח הרמטכ"ל, והם הצליחו לשכנע אותו. בר לב התקשר לדדו - ואת חלק מהשיחה הם דיברו בסרבו-קרואטית - ודדו אמר לו: "לך על זה".

עכשיו מה עושים? אלוף הפיקוד אמר לעשות משהו אחר, ומוסה מספר איך בר לב עלה איתו לפיקוד הצפון, ולפני שנכנסו לאלוף הפיקוד חופי (חקה) אמר בר לב למוסא: "סתום את הפה, אני אדבר... אני אסדר את זה". הם נכנסו אל האלוף. בר לב ניגש אליו, חיבק אותו ואמר: "דיברתי עם הרמטכ"ל, הוא ממש שמח על ההחלטה הנועזת שלך לצאת מחר להתקפת הנגד. הוא מברך אותך על זה". לפני שהם יצאו אמר חקה למוסה פלד: "תזכור: אם אתה נכשל, אני אמרתי לך להישאר בצד המערבי של הירדן, כי אין לנו כוח אחר".

זאת הייתה החלטה דרמטית, נועזת ביותר, והיא הטתה את הכף. דיברתי על זה עם גנרלים סובייטים שבאו לבקר ברמת הגולן, התזמון היה כזה, שהשריון הסורי פשוט התקדם מהר, והחי"ר לא הגיע בעקבותיו באותו הקצב, ולא הצליח להחזיק מערכי הגנה, כפי שמלמדת הדוקטרינה הסובייטית. לכן, התקפת הנגד בשלביה הראשונים הצליחה מאוד. בסיני קרה הפוך...

זה אחד הדברים המרתקים: צורת הפיקוד שבנה דדו במלחמה. האופן שבו הוא סמך על בר-לב (שהעביר לו את שרביט הרמטכ"ל שנה וחצי לפני המלחמה), שבעצם יצר מעין שלוחה של מוסד הרמטכ"ל; נוכחות כפולה, שהרי אף אחד לא יכול להיות בו זמנית בשני מקומות; ודדו ובר לב יצרו את האפשרות, שרמטכ"ל יכול להימצא בו זמנית בשני מקומות... זה משהו שמתחיל עוד בילדותם בסרייבו... אינני מכיר הרבה רמטכ"לים ובעצם גם מג"דים שהיו עושים זאת.. קשה לראות מג"ד חדש שקורא לקודמו בתפקיד לעזור לו... בטח לא רמטכ"ל...

[לריכוז המאמרים על 'ניהול משותף', לחצו כאן]

על מסקנות ועדת אגרנט

ועדת אגרנט, ועוד ועדות חקירה, מגלמות תפיסת עולם מודרנית מכניסטית, שביסודה ההנחה שהכל בידי אדם ואם משהו השתבש ויצא משליטה, בואו נבקש את נקודת הכשל שמאחוריה עומד רשלן; ואין רשלנות שלא עומד מאחוריה רשלן. כך, ניגשים לוועדת חקירה כמו שניגשים לשאלה, מדוע אוטו לא הניע היום בבוקר. זה או קרבורטור או מצבר שצריך להחליף. זה מכניזם! באופן בסיסי זה מוביל לטעויות כשמדובר בחקירה של אירוע כמו מלחמה. גם בכלכלה זה ככה. דיברתי עם פרופסורים לכלכלה אחרי קריסת ליהמן ברדרז. הם מאמינים, שאם רק היו עושים שם את מה שכתוב בספרים, והיו יודעים את עבודתם נאמנה, זה לא היה קורה. זו אמונה שאומרת שהידע והמדע והמומחיות אמורים להבטיח אותנו מפני קריסה. תפיסת העולם התנ"כית - שהיא תפיסת העולם שלי - שהיא לחלוטין לא לוקחת את המודרנה כהבטחה שיכולה להתממש; ואומרת: יום יום הכל יכול לקרוס. במקום הזה, דדו, ברגע הקריסה, היה - הוא וכל המערכת שאתו עד אחרון החיילים - גיבורים.

אבל מעבר לזה, יש כמה הנחות שאינני מסוגל לקבל. למשל, אחד הדברים שוועדת אגרנט מצביעה עליהם: "אם רק היו פועלים לפי תורת הלחימה"... מה, דדו לא ידע את תורת הלחימה? ברן לא ידע את תורת חיל השריון שכתב? זו התפיסה המכניסטית שאומרת: יש הוראות, ואם רק היית ממלא אחר ההוראות, זה לא היה קורה... הבת שלי הייתה בת שלוש ואמא לא הייתה בבית. החליפו את שעון החורף לשעון קיץ. לקחתי אותה בבוקר לגן ואמרתי לה: "צריך למהר, לקחו לנו בלילה שעה". ואז היא אמרה לי: "אם אמא הייתה בבית זה לא היה קורה"... היא אדם מודרני. יש מישהו שאחראי...

גם בעניין של הערכת אויב לפי יכולותיו וכוונותיו - ועדת אגרנט באה בטענות עמוקות על זה, שיותר מידי התבססו על הערכת כוונות ולא על הערכת יכולות. זו טעות חמורה. במשך שנים מחזיק צה"ל ברמת הגולן גם כשהצבא הסורי היה אמור להיות איום ממשי במלוא תפארתו סדר כוחות קטן. אם היינו מחזיקים את סדר הכוחות הנדרש לפי הערכת יכולות, היינו אנחנו קורסים. אותו הדבר מאה אלף הרקטות של חיזבאללה. בהערכת יכולות הם יכולים עכשיו לתקוף אותנו בהפתעה. האם בשביל זה צריך להיות ערוכים עם מלוא סד"כ צה"ל עם המילואים? אין מצב. אי היכולת של הוועדה לתת קרדיט לכך שמחויבת הערכת כוונות, היא טעות מתודולוגית בסיסית בהבנת העולם האסטרטגי.

[לריכוז המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]  [לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות'] [לריכוז המאמרים על 'ניהול משותף', לחצו כאן]

העשרה

• על ניהול דואלי בארגונים עסקיים: יחזקאלי פנחס, שרית אונגר-משיח (2016), ניהול דואלי: יש דבר כזה…, 9/4/16.
• פנחס יחזקאלי (2019), ניהול משותף באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 3/11/19.