[התמונה: צילום מסך מסרטון היו-טיוב: 2 דקות על ישראל]
[מאמר זה ראה אור במקור באתר ג'וקופוסט] [לאוסף המאמרים על 'הגישה הגאוגרפית', לחצו כאן]
ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.
* * *
בסוף 1812, כשמפלת ה'גראנד ארמה' הצרפתי המפואר ברוסיה
למה ישראל אינה יוזמת פתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני? מה גורם לשיתוק היצירתיות הישראלית בנוגע למאמץ לסיים את הסכסוך?
הגישה הגאוגרפית ביחסים בינלאומיים גורסת כי ההיגיון של היחסים הבינלאומיים הוא גאוגרפי ודמוגרפי (פסיג, 2010, עמ' 22). שהם נשלטים על ידי הגאוגרפיה, ולטריטוריה יש כוח עלינו ועל גורלנו: היא קובעת עבור עם את גבולותיו, את אויביו, את רמת החשש לעתידו ואת הפעולות האלימות שתתרחשנה לצורך הגנה עליו. היא מעניקה מנופי כוח לאומות מסוימות ומונעת אותם מאחרות. מבחינה זו, לגדול המדינאים בישראל תהיה השפעה פחותה על מהלכים גאו-פוליטיים מאשר לפוליטיקאי האמריקני הממוצע (פסיג, 2010, עמ' 29, 38-37). כך למשל, מדינה בעלת אופציות הגנה טבעיות טובות לא תתפתח להיות תוקפנית ולהפך: מדינות כגון רוסיה הנן תוקפניות ואגרסיביות במדיניות החוץ שלהן, פשוט כי מעולם לא היו לה אופציות הגנה טובות! (פסיג, 2010, ע' 128).
הסכסוך הישראלי פלסטיני בראי הגישה הגאוגרפית
ניתוח הגאוגרפיה של האזור מלמד כי ארץ ישראל ההיסטורית - בין הים לירדן - הוא יחידה גאוגרפית אחת. המשמעות: כל צד ינסה מחד גיסא, להשתלט על מנופי הכוח שמעניקה הגאוגרפיה; ומאידך גיסא למנוע אותם מיריבו, כי אחרת הוא ישתמש בהם נגדו. זהו מתכון בדוק למאבק ארוך שנים, שבו יקבע האופן שבו יתנהלו חיינו על פי שני פרמטרים:
- הגאואסטרטגיה של האזור.
- העוצמה היחסית בין שני העמים, שתקבע מי ישתלט על מנופי הכוח, ויעשה בהם שימוש כנגד האחר.
המציאות החיים של שני עמים על אותה יחידה גאוגרפית יוצרת מצב שבו שני הצדדים אוחזים, זה בגרונו של זה:
- גב ההר אינו יכול לפרנס את עצמו ללא מישור החוף. משמע, פרנסתו של הפלסטיני תלויה לחלוטין בישראל.
- ההגנה על מישור החוף חייבת להתבצע מגב ההר. משמע, ביטחונו של הישראלי תלוי לחלוטין בשטחי החיים של הפלסטינים.
לכאורה, זהו גם בסיס מצוין לשיתוף פעולה, שבו ידאג הישראלי לפרנסתו של הפלסטיני, ואילו האחרון יאפשר לישראלי לשמור על ביטחונו... הבעיה היא שמצב כזה אפשרי רק בין שני גורמים שחלוקת העוצמה ביניהם שווה ועל בסיס אינטרסים זהים, הם יוצרים ביניהם שותפות (למשל מודל הקונפדרציה, שחלק מבכירינו החלו להשתעשע בו לאחרונה).
אבל במקרה שלנו, בעוד הצד הישראלי כבר ממצה, במידה רבה, את פוטנציאל העוצמה שלו; הפוטנציאל הפלסטיני רחוק עדיין ממיצוי: הפזורה הפלסטינית כוללת 80% מאוכלוסי ירדן; 20% מאוכלוסי ישראל; המיעוטים הפלסטינים בשטחי סוריה לשעבר ולבנון; וכמובן, עזה. הפוטנציאל הזה יכול להפוך על פניו את מאזן הכוחות במזרח התיכון!
הפלסטינים אינם פועלים למיצוי הפוטנציאל הזה פשוט משום שבמצבם הנוכחי הם עושים הישרדות. על פי תורת המערכות המורכבות, תוספת משמעותית של עוצמה - בדמות מדינה ריבונית - לא תרגיע את מאבק העוצמה , אלא תאיץ אותו. היא תביא מידית, למאמץ למצות את הפוטנציאל, כדי להגדיל את העוצמה בפועל.
הדבר דומה לילד, הקטן מבין אחיו, שהצליח במניפולציות לרתום את העוצמה של הוריו במאבק שלו עם אחיו. האם עתה, כשקיבל את רצונו ירגע? להפך. הוא יחתור עוד ועוד לעשות שימוש בפוטנציאל העוצמה הזה על מנת לשפר את מצבו היחסי ביחס לאחיו (לכך יש השלכות לגבי השאלה, איך הורים שומרים על בית רגוע, אבל זה נושא למאמר אחר...).
[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Ted Van Pelt לאתר flickr]
חלוקת הארץ עבור שני הצדדים היא חלק מ"תכנית השלבים"
"When it's too good to be true, it probably is..."
הניתוח הזה מסביר את ההתנגדות הגורפת, משני הצדדים לפתרון חלוקת השטח ביניהם -
- מודל החלוקה מיטיב עם החלש, וגורע מהחזק: מדינה עצמאית פלסטינית הינה קפיצת מדרגה בצבירת העוצמה הפלסטינית; וירידת מדרגה ברמת העוצמה הישראלית. תיווצר ירידה הדרמטית בעוצמה הלאומית של ישראל לאחר הנסיגה. הא תיקלע לנחיתות אסטרטגית בולטת ולגבולות שאינן בני הגנה משטחה. יתרה מכך, מדינה ללא אופציות הגנה טובות הופכת תוקפנית, אגרסיבית ואכזרית במדיניות החוץ שלה ובפעולותיה הצבאיות (פסיג, 2010, ע' 128), בתקופה שאיננה מתאימה לכך מבחינה בינלאומית.
- ובצד הפלסטיני, מי מסתפק בכל כך מעט, כשהפוטנציאל הגאו-אסטרטגי שלו עצום? רק אידיוט, והפלסטינים כבר הוכיחו מזמן שטיפשים הם לא!
לכן, מודל החלוקה יכול להתקבל, רק אם שני הצדדים רואים בו יתרון או אילוץ, כשלב זמני, במסגרת ההבנה, שהוא משרת תכנית אסטרטגית מקיפה וארוכת שנים:
- היהודים שתומכים בו סבורים שהערבים טיפשים דיים לקבלו, ובכל מקרה של הפרה, ניתן יהיה להפעיל את העוצמה הישראלית גם מעבר לגבול (הניסיון עם עזה מפריך גישה זו).
- הערבים שתומכים בו מחפשים מנוף להחלשת העוצמה הישראלית, ולחתירה מתמדת לצבירת עוצמה פלסטינית לקראת אתגרים עתידיים.
[את זכות הראשונים על תכנית השלבים, אגב, נכון לייחס, לא לערבים, אלא דווקא לדוד בן גוריון, שהסכים ברוב תבונתו להחלטת החלוקה של האו"ם מתוך הבנה שהסכמה יהודית מול דחייה ערבית תקנה לו יתרון, בעוד שממילא יקבעו הגבולות על ידי צה"ל, אבל גם זה נושא למאמר אחר...].
* * *
כיצד נראים שני המודלים הקוטביים לפתרון הסכסוך - מודל שתי המדינות ומודל המדינה האחת - בראי הגישה הגאוגרפית?
איך יראה מאבק העוצמה בין העמים במודל שתי המדינות?
הדפוסים שהתקבעו בעשורים האחרונים במזרח התיכון - כמו גם מאבק העוצמה שלא יפסק בין העמים (כמו שאינו נפסק לעולם בין אחים באותה משפחה) - מלמדים שניתן לצייר שני תסריטים לאופן שבו יתהווה מודל כזה:
- התסריט ה"נכון" מצד הפלסטינים (אבל הבעייתי למימוש מצידם) יהיה ליצור שקט בהיבט הביטחוני, ולהקדיש את מאמציהם למודל בניין האומה שלהם, על מנת להגדיל משמעותית את עוצמתם במאבק עתידי עם ישראל. תסריט כזה כולל הצטיידות ובניית צבא מאומן; ופתיחת השערים ל"עלייה" של פלסטינים מסוריה ומירדן (הפלסטינים מדברים הרבה על חיקוי מודל בניית האומה הישראלי), על מנת ליצור מציאות בלתי הפיכה בשטח מבחינה דמוגרפית.
- התסריט הסביר לעומת זאת הוא, שהמאבקים הפלסטינים הפנימיים, שחיתות הממסד הפלסטיני והאימפוטנציה שלו, ייצרו חיכוך מתמיד עם הצד הישראלי. במצב הזה, רק תרחיש דמיוני יכול למנוע מצב שלפיו, בערבו של יום יישב צבא ישראלי שוב ביהודה ושומרון.
יחסינו ארוכי הטווח עם עזה החמא"סית הם מקור ידע לא רע על מנת לנבא, מתי ייווצר קונצנזוס בתוך ישראל להפעלתו של צה"ל ממזרח לקו הירוק:
- ירי על נתב"ג והפלת מטוס, יביאו ללא ספק לכיבוש השטח מחדש. שום מדינה ריבונית לא תוכל להשלים עם סגירת התחום האווירי שלה.
- איום של כניסת כוחות זרים (בין אם דאעש כתוצאה מקריסת הממלכה ההאשמית; ובין אם אויב משמעותי שיתהווה בצפון או במזרח (באופן היסטורי, משם תמיד התפתחה הרעה...) תחייב כניסת שריון לתחום המדינה הפלסטינית, על מנת להגן על ישראל מגב ההר.
- ירי טילים מיהודה ושומרון על מישור החוף לא יוכל לעבור בשקט. גוש דן איננו שדרות (שספגה בשקט מעל לעשור, מבלי שהדבר יפגע בשגרת החיים של רוב הישראלים), והאוכלוסייה במישור החוף לא תאפשר לשום ממשל בישראל להיוותר על כנו, אם לא יפעל באופן נחרץ לחיסול האיום.
- חדירות של מחבלים ממזרח, לצורך ביצוע פיגועים (למדנו כבר שכל גדר ניתנת לחציה), הביאה בעזה ותביא לבטח גם ביהודה ושומרון להפעלת צבא, בתחילה ב"מרדפים חמים" ואחר כך בכניסה על מנת להישאר...
איך יראה מאבק העוצמה בין העמים במודל המדינה האחת?
אותה דינמיקה שתתקיים במודל שתי המדינות תתקיים גם במודל המדינה האחת (משמע, מודל שבו מקבלים כל הפלסטינים ביהודה ושומרון אזרחות ישראלית): שני המרכיבים של המדינה המשותפת יחתרו להשליט את הנרטיב שלהם על האחרים.
למודל הזה יש סיכוי גדול יותר, לכאורה, ממודל שתי המדינות, כי הוא מרסן את פוטנציאל גידול העוצמה הפלסטיני (עד מתי?); נוכחות ישראלית על הירדן היא אחד התנאים להמשך שלטון השושלת ההאשמית בירדן, המונע חבירה של הפלסטינים ממזרח למדינה החדשה; וישראל שומרת על עוצמתה כמעצמה אזורית (כי חלוקת הארץ והפקדת השטחים החיוניים של ישראל בידי מדינה אחרת מקטין את עוצמתה באופן משמעותי.
הבעיה היא שכגודל הסיכוי כך גם גודל הסיכון: כל זה נכון, כל עוד הרוב היהודי בתוך המדינה הגדולה נשמר באופן שחוק השבות איננו מבוטל, והמערכות השלטוניות אפקטיביות ומסוגלות ליישם תכניות ארוכות טווח (במציאות השלטונית הנוכחית זהו חלום באספמיה).
פה הדמוגרפיה ממלאת תפקיד קריטי, ועמה השאלה, כמה פלסטינים מצויים באמת בין הים לירדן? הוויכוח הזה הוא "שאלת מליון הדולר" בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובתוכו "הלכו לאיבוד" כמיליון פלסטינים בוויכוחים שבין ימין ושמאל. על פי ההערכות של המינהל האזרחי ביהודה ושומרון (הוא משתמש, על פי הצורך, בנתונים שונים, אבל זה כנראה המספר הריאלי), מדובר כפי הנראה ב- 2.2 מליון מוסלמים, שיצטרפו לכ-
אבל המודל הזה מסוכן מאוד:
- יכולת המשילות של הממשל הישראלי ירודה גם כיום, והאופן שבו הוא מתמודד כיום עם המגזר הערבי אינו מבשר טובות ליכולתה להשליט שלטון אפקטיבי גם בקרב אזרחיה החדשים.
- המודל הזה איננו קל ליישום מבחינה בינלאומית.
- ועוד לא אמרנו מילה על ההשלמה האסלאמית דתית עם האנומליה הזו: מצב כזה הפוך לתנאים בהם מותר קיום יהודי באסלאם (נתינים נחותים בתוך מלכות אסלאמית), והצלחתו עשויה להביא לקץ סמכותו המוסרית של האסלאם, וכבר למדנו כי מוסלמים רבים יעדיפו להילחם עד מוות, ולא למסור את בניהם לדומיננטיות מערבית (גולדמן, 2013, ע' 22).
כלל ראשון בהימורי מדיניות הוא לא להמר לעולם על האופציה, שאין אתה יכול לעמוד במחיר כישלונה. אופציית המדינה האחת היא לכאורה אופציה שנותנת את סיכויי ההצלחה בידינו, אבל היא בבחינת "הימור על כל הקופה". כישלונו עלול למחוק הישגים חסרי תקדים של 70 שנה, ולהוביל לתסריט של שחיקת מודל המדינה היהודית ומיסוד "מדינת כל אזרחיה".
מה משמעות הדברים?
הניתוח הזה מאפשר לנו להבין בצורה בהירה יותר את השיתוק שחל ביצירתיות הישראלית, בכל הנוגע למאמץ לסיים את הסכסוך הישראלי פלסטיני:
[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Steve Johnson לאתר flickr]
הגאוגרפיה של האזור מלמדת, שביחידה גאוגרפית אחת יכול להיות רק שלטון דומיננטי אחד. המציאות הזו מתווה את האינטרס הלאומי הראשון במעלה של הישראלים והפלסטינים כאחד, כל עוד שני העמים ימשיכו להתקיים על אותה אדמה, ולא משנה איזה מודל יתהווה בשטח: מאבק מתמיד על השגת עוצמה מחד גיסא, בצד ניסיונות בלתי פוסקים למנוע עוצמה מהצד השני (זו הסיבה למשל לכך, שבצדק נמנע הממשל הישראלי מלהפיל את שלטון חמאס במבצע האחרון בעזה: פיצול הצד הפלסטיני יהיה לעולם עדיף לצד הישראלי...).
בשל סיבות גאוגרפיות-דמוגרפיות, הסכסוך הזה פשוט איננו בר פתרון בתנאים הנוכחיים: אין בו אופציות מלהיבות; פתרונות יהיו זמניים בלבד וייווצרו רק כצורך מאילוצים; והוא יוכרע עם הזמן, על פי ההתהוות בשטח וחלוקת העוצמה בין העמים...
מקורות והעשרה
- גולדמן דוויד פ' (2013), ציביליזציות גוועות – מדוע אירופיה והאיסלם נעלמים, סלע מאיר ועמותת אל הפרט.
- פסיג דוד (2010), 2048, תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד (מהדורה דיגיטלית).
