[לאוסף המאמרים על קנביס ולגליזציה, לחצו כאן]
אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק. "מפעל הזבל" של המשטרה - המייצר תיקים על שימוש וגם על סחר בקנביס - פועל, גם בשנים האחרונות, במלוא המרץ. עדכני ל- 2013, למעלה מ-23,000 תיקים פליליים נפתחים בכל שנה בישראל בגין עבירות של שימוש עצמי בסמים (למעלה מ-2.5 תיקים בכל שעה). רבים מהנחקרים הם צעירים נורמטיביים. במקרה הטוב מבזבזת המשטרה את כספי המסים שלנו - בהקשר זה - "רק" על זמן העבודה של הסיירים, הבלשים והחוקרים. במקרה הרע מגיעים התיקים לבתי המשפט העמוסים לעייפה ו"סותמים" עוד יותר את המערכת. הסתומים ממילא. למה?
האם האזרחים - שהם הבעלים האולטימטיבי של המשטרה - מעוניינים לבזבז את כספי המסים שלהם על אכיפה של שימוש (וגם סחר בכמויות קטנות) בקנביס? דומה שהיום, באמצע העשור השני למילניום, כשמדינות בארצות הברית כבר מיסדו לגליזציה, וכשחולים מקבלים מריחואנה באופן סדיר גם בישראל, התשובה ברורה!
אז למה המשטרה מתעקשת להמשיך בכך?
פה צריך להפריד בין הראש למנגנון (בגופים, כמו המשטרה, החולים ב"שלטון הביורוקרטיה", הקשר ביניהם קלוש...):
באשר למנגנון זה קל. את ההסבר הזה תרם ד"ר אבי ברוכמן בתמונה משמאל), והוא צודק מאוד: "הכל מסתכם בסטטיסטיקה המשטרתית", טוען ברוכמן. אחד המדדים האוויליים (למה זה כבר נושא למאמר אחר...) של המשטרה הוא אחוז הגילוי. משמע, בכמה תיקים ידוע מבצע העבירה, בלי קשר להעמדה לדין. "20,000 תיקי השימוש כולם תיקים גלויים ומוסיפים 6% לאחוז הגילויים של המשטרה. אז למה לוותר על כלי כזה שמיטיב עם המשטרה? זה קל פשוט ונוח...". לכן, בלי קשר להנחיות שמלמעלה, לתת דגש בתחומים אחרים, החבר'ה הטובים ממשיכים...
ומה בקשר לראש? שם דווקא נפל האסימון. כדרכה של המשטרה, היא לא הגיעה לתוצאה הנכונה כתוצאה מחשיבה. היא פשוט "קיבלה בראש" מהתקשורת והציבור, עד שהפיקוד הבין והטמיע. בחודש מאי 2015 הכריז המפכ"ל היוצא, יוחנן דנינו, כי הוא "חושב שהגיע הזמן שמשטרת ישראל, ביחד עם מדינת ישראל, תבדוק ותבחן את העניין המסורתי שלה (בנושא הקנאביס)". במקביל הורה דנינו, שעמד לסיים את תפקידו, על הקמת ועדה - בראשות ניצב מני יצחקי - שתבחן את הנושא (קובוביץ', 2016), ותשמש עוגן מקצועי להמלצות המשטרה למחוקק ולפרקליטות ללגליזציה או לחילופין לדה-קרימינליזציה של העיסוק בקנביס.
ואז נחתה התוצאה הבלתי צפויה: שבועיים אחרי הכרזת דנינו מונה השר גלעד ארדן לשר לביטחון הפנים. לשר ארדן לא היה ידע במשטרה, אבל בסמים קצת: הוא שימש בעבר כראש עמותת אל סם'. זו הייתה הזדמנות עבורו להפגין מקצועיות מול ה'כחולים', שנמצאו אז בשיא השפל התדמיתי בקורות המשטרה:
כבר ביומו השני בתפקיד התייחס ארדן לדברי דנינו ואמר: "בעבר כיהנתי כיושב ראש אל־סם... בתפיסת עולמי, הממשלה היא שקובעת מדיניות והמשטרה צריכה לעשות הכל כדי לאכוף את החוק הקיים ולא להעביר מסרים של שינויים בחוק, שבוודאי עלולים להתפרש לא טוב גם אצל הציבור וגם אצל השוטר ברחוב שאמור לבצע את המעצר או את תפיסת המשתמש בסמים" (קובוביץ', 2016).
זו כמובן שטות גמורה. אחד התפקידים החשובים של תת מערכת בתוך מערכת גדולה יותר הוא היזון חוזר. ספר החוקים שלנו מלא בחוקים שהיו צריכים להימחק מזמן. כל מומחה ארגוני יספר לשר שללא היזון חוזר מלמטה למעלה (Bottom Up), מערכות מסתיידות והופכות לא רלוונטיות... אבל ארדן פוליטיקאים, ואלה, כידוע, אינם טועים...
מה קרה עם הוועדה? האם ליצחקי היה עמוד השדרה המקצועי הדרוש על מנת להמליץ נגד השר? מסתבר שהמשטרה יכולה לעשות שימוש בכסף שלנו להקים וועדות, אבל לא לספר לנו את מסקנותיהן... בעובדה, המסקנות לא פורסמו וסוגיית שינוי הגישה לקנביס ירד מהשולחן. קובוביץ' (2016) מספר, כי "הארץ" הגיש בקשה, לפי חוק חופש המידע, לקבל לידיו את פרוטוקול דיוני הוועדה או את ממצאיה, אך נתקל בסירוב בטענה ש"מדובר בוועדת בדיקה פנימית שמסקנותיה וכל מסמכיה מוחרגים מחוק חופש המידע". עוד נטען כי מדובר בחומרי מודיעין שיש עליהם חיסיון.
כך קרה ששוב "שכחו את בעל הבית בבית". האזרח - בעל הבית של מערכת האכיפה - איננו רלוונטי במשחקי האגו, שמשתקים את מנגנון קבלת ההחלטות במשטרה., וכשהראש משותק, הגוף ממשיך להשתולל...
