[מתוך האתר: KURDISH FLAG WALLPAPER]

[לאוסף המאמרים על אסטרטגיית העשייה 'מתחת לרדאר', לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

מודל המדינה הכורדית הוא מקרה בוחן נפלא להבנת הקונספט הניהולי והמנהיגותי של סוג של שינוי מערכתי הקרוי, שינוי מתחת לרדאר. מדינה זו התהוותה דה פקטו בצפון עיראק לשעבר, והיא היא חלק ממהפכה שקטה, שאם תעלה יפה, עשויה לשנות  (לטובה מבחינתנו) את המפה המזרח תיכונית (בנג'ו, 2014).

מקרה הבוחן שלנו - התהוות המדינה הכורדית דה פאקטו

בחמש עשרה השנים האחרונות עלה שחקן - דינמי ודומיננטי חדש - בזירה המזרח תיכונית: הכורדים. זהו בהחלט מהפך לעומת המאה ה-20, שהייתה עבור הכורדים הקשה בתולדותיהם, עד כדי כך שאפשר לכנותה "המאה האבודה". לא זו בלבד שהם היו היחידים מבין עמי האזור שלא זכו להקים מדינה משלהם, אלא שהם עוד פוצלו בין ארבע מדינות שונות: טורקיה, עיראק, איראן וסוריה (ראו המפה שלמטה):

[מתוך האתר: our kurdistan]

יתרה מזאת, המדינות הללו עשו במהלך המאה הקודמת כל שאל ידן כדי למחוק את הזהות הייחודית של הכורדים ולמנוע בדרכים האלימות ביותר התפתחות תנועה לאומית, שתאיים על מדינת הלאום ההומוגנית שמדינות אלה ביקשו לכונן. היום, הכורדים עוברים מהפכה שקטה; שאם תעלה יפה, היא עשויה לשנות מן היסוד את המפה שנכפתה עליהם בראשית המאה ה-20 (בנג'ו, 2014).

הכורדים ניצלו את הכאוס המדינתי שהשתרר בעיראק, ולאחר מכן בסוריה, על מנת ליצור שם, מחד גיסא, מדינה יציבה ומשגשגת, דה פקטו; ומאידך גיסא, צניעות והיעדר התרסה מול אויבים מושבעים כתורכיה. כך, מאפשרת גם לאויביה לשתף איתה פעולה, בעיקר בתחום הכלכלי והביטחוני, ובעקיפין, גם המדיני.

כל זה לא היה מושג ללא העוצמה הצבאית היחסית של הכורדים: הצבא הכורדי בעיראק, הפשמרגה, הפך לצבא של ממש המונה מעל 100 אלף לוחמים, שברשותו גם נשק כבד. העוצמה שיצר והעובדה שהוא הלוחם המוצלח ביותר בדאעש, הביאו גם את ארצות הברית ורוסיה לתמוך בו. העובדה שהוא מייצר שקט בגבול התורכי הפכו אותו אפילו עבור ארדואן החורק שיניים, לאופציה מועדפת ביחס לאלטרנטיבות.

מרכיב חיוני - שבלעדיו השינוי לא היה מצליח - הוא הרגעת המלחמות מבית, שהיו תמיד מנוף בידי אויבי הכורדים לחבל במטרותיהם. שיתוף הפעולה בין יריבים שנוצר בין שתי המשפחות המובילות, ברזאני וטלבני שהתחלקו בהובלת המדינה החדשה (ראש משפחת ברזאני כנשיא, וראש משפחת טלבני כסגנו). סוגיה זו תטופל בהרחבה במאמר נפרד.

העוצמה הצבאית כלכלית מדינית הביאה גם לפריחה תרבותית: השפה הכורדית, שבעבר נאסרה לשימוש בזמנים שונים בכל המדינות, הפכה בזכות מהפכת התקשורת החדשה - ערוצי הלוויין והרשתות החברתיות - לשפה חיה וללשון המדוברת בין הכורדים בכל חלקי כורדיסטאן. זאת למרות שיש לפחות שלושה להגים השונים זה מזה: הסוראנית, הקורמאנג'ית והזאזה. בחבל הכורדי בעיראק הלשון הכורדית אף הפכה לשפה הרשמית, וכך קרה לאחרונה גם בחבל הכורדי בסוריה. ראוי לציין כי עבור כלל הכורדים שני סמלי הלאום החשובים ביותר הם הלשון הכורדית והטריטוריה המזוהה עם חבל כורדיסטאן ההיסטורי.

[אתר המקור]

כך הפך החבל הכורדי בעיראק למרכז פוליטי כל-כורדי, המקרין גם על ריכוזי הכורדים האחרים הסמוכים. זהו המקום שאליו עולים לרגל להתייעצויות, לוועידות ולהחלטות על חבלי כורדיסטאן האחרים. לכאן מגיעים כורדים רבים מהגולה כדי לתרום מהידע ומהניסיון שלהם לחבל, אבל גם כדי לקבל תעצומות נפש במקום שהם חשים בו כארצם שלהם. נשיא החבל, מסעוד ברזאני, מנסה לתווך ולמצוא איזונים עדינים בין האינטרסים של החבל שבראשו הוא עומד לבין שאר החלקים. נכון אמנם שישנם מאבקי כוח ויוקרה, בעיקר בין הכורדים בחבל עצמו ובינם לבין ההנהגה הכורדית שבטורקיה, אך אף על פי כן מאבקים אלה אינם גולשים למאבקים אלימים כפי שקרה במרבית המאה ה-20 (בנג'ו, 2014).

ההנהגה עושה שימוש בגולה הכורדית, המונה כמיליון נפש באירופה בלבד, שממלאת תפקיד מכריע בבינאום השאלה הכורדית ובאירופיזציה שלה. כך, לדוגמה, קיים כיום ארגון כל-כורדי שבסיסו בבריסל, ששמו "הקונגרס הלאומי הכורדי" (KNC). מטרתו של גוף זה היא להפעיל לובי בקרב מדינות אירופה והאו"ם כדי להעלות למודעות את עניינם של הכורדים ולקדם את האינטרסים שלהם. הקונגרס הפך למרכז התוועדות הן לכורדים בגולה והן לכורדים המגיעים מחבלי כורדיסטאן השונים. בין הישגיו החשובים - תקיעת יתד בפרלמנט האירופי בבריסל ושכנועם של כמה פרלמנטים - בהם אלה של נורבגיה ושוודיה - להכיר בכך שהשימוש בנשק כימי שעשה סדאם חוסיין נגד הכורדים בשנים 1987-1988 היווה רצח עם (בנג'ו, 2014).

ההיבט הניהולי-מנהיגותי: שינוי מתחת לרדאר מהו?

עוצמת האיבה אל הכורדים, הדיכוי המתמשך שלהם וההתנגדות לעצמאותם, כל אלה הביאו אותם לנקוט בדרך הערמומית והנבונה של מה שמכונה, שינוי מתחת לרדאר.

שינוי מתחת לרדאר הוא שינוי מוצנע וסמוי מן העין, בדרך אטית של התהוות. הוא מתבצע מבלי ליטול אחריות ישירה עליו, ומבלי לעורר את תשומת הלב של המתנגדים, בתוך המערכת, או מחוץ לה. כאשר מערכת ניצבת בפני התנגדויות שקשה להתמודד עימן, זו הדרך הנכונה והמועדפת: להצניע כוונות מול כוחות גדולים יותר; וליצור התהוות אטית, שכאשר תתגלה מעל פני השטח, תהיה בלתי הפיכה!

לכן, פעולות, מתחת לרדאר, ננקטות בדרך כלל כאשר יש צורך להתמודד עם משהו שעוצמתו הגלויה מקשה להשיג תוצאות בדרך הגלויה הרגילה. הן בדרך כלל נשקם של החלשים, והן מחייבות תחכום ועורמה.

הפעולה הסמויה היא הצד המשלים של הפעולה הגלויה. כל ניגוד מקרב את היפוכו ומסייע להבנתו, ובכך הופך את המערכת לשלמה. זהו ההיגיון הפרדוקסלי של מערכת מורכבת, המורכבת  מ- שלימות של הניגודים: 

• אין יום בלי לילה;
• אין עצב בלי שמחה;
• אין התקפה בלי הגנה;
• ו- אין גלוי בלי סמוי.

כך, בכל מקום שבו קיימת דרך פעולה גלויה, נמצא גם את משלימתה הסמויה מן העין, וראוי תמיד לבחון איזה אופציה עדיפה מתי!

[הצילום המקורי: מגדל מכ"ם בנמל התעופה של פרנקפורט; הצילום הועלה לויקיפדיה ע"י יוצרה, Norbert Nagel, Mörfelden-Walldorf, Germany. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

לפעולה הסמויה, מתחת לרדאר, יתרונות רבים:

• היא עוצמתית לאין שעור מזו הגלויה;
• היא אינה גורמת לבזבוז בלתי נדלה של משאבים לטפל בהתנגדויות לשינוי, פשוט מפני שהמתנגדים מבחינים בו, רק כשזה מאוחר מידי.

מה ניתן ללמוד מהמודל הכורדי?

• בראש ובראשונה, שאסור לאומה בכל מחיר להחליש את עוצמתה: ללא העוצמה שצברו הכורדים בעזרת צבאם, לא היה להם סיכוי להשיג תמיכה מעצמתית. צריך לזכור, שגם היחס הנוכחי אל ישראל כמעצמה אזורית החל רק אחרי מלחמת ששת הימים. קודם לכן, התייחסו מעצמות עולמיות לישראל בביטול!
• הדה פקטו חשוב הרבה יותר מהדה יורה: כך למשל, התחושה של הדרוזים בגולן ושל המעצמות, שישראל לא תיסוג ממנו, תיווצר, לא כתוצאה מהצהרות, אלא ממעשים, של ביסוס הנוכחות שם. יתרה מכך, ההצהרות רק יסבו תשומת לב מעצמתית מיותרת לשם!
• שכל פתרון בעיות מערכתי מחייב, בראש ובראשונה, שלום בית. אחרת יש למתנגדים מנוף. גם מתחת לרדאר, וגם מעליו! על כן, גם ישראל, בבואה לפתור את בעיית הגבולות שלה חייבת להשיג בראש ובראשונה, תמיכה רחבה ושיתוף פעולה מבפנים.
• הלקח האחרון הוא שעל אומה לתעדף את יריביה. בעוד שעליה להפעיל את מלוא העוצמה מול אויבים הנחותים בעוצמתם ממנה, נכון להתנהג בצניעות מול מעצמות אזוריות ועולמיות. יש לזכור, ש"אין ארוחות חינם": התרסה נגד חזק ממך היא מיותרת ומטופשת, ויש לה מחירים. בהקשר זה ראוי לבדוק את ההתרסה הישראלית כלפי מעצמות אזוריות (כמו איראן ותורכיה) ובעיקר את ההתרסה מול הממשל האמריקני הנוכחי.

[לאוסף המאמרים על אסטרטגיית העשייה 'מתחת לרדאר', לחצו כאן]

העשרה

• המזרח התיכון - תמונת מצב: שלמה אבינרי (2016), כישלונות ערביים, הצלחות כורדיות, הארץ, 27/4/16.
• עופרה בנג'ו (2014), האם המאה ה-21 היא המאה של הכורדים?, הארץ, 1/7/14.
• אמציה ברעם (2016), מגה מדינה כורדית?, יזראל דיפנס, 30/6/16.

 

[fbcomments]