[התמונה היא נחלת הכלל. הכרזה: ייצור ידע]
[לאוסף המאמרים על משיח ומשיחיות, לחצו כאן]
אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.
* * *
בטקסי הזיכרון השונים כמו גם ביום העצמאות, נהוג בציונות הדתית לשיר סמוך להמנון הלאומי, גם את השיר אני מאמין, העוסק אודות הצפייה לבואו של המשיח. המילים הינם פרפרזה על דברי הרמב"ם, שקבע את י"ג עיקרי האמונה היהודית, בהקדמה לפרק חלק. הקדמה זו אינה אלא פירוש למשנה הראשונה של הפרק העשירי במסכת סנהדרין[1],כדלקמן:
"...כול ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר: ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ. ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים, ואין תורה מן השמיים, ואפיקורס. רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצונים, והלוחש על מכה ואומר: כול המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך. אבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותותיו..." .
היות וההקדמה נכתבה בערבית, היא תורגמה לפחות שלוש פעמים בידי מתרגמים שונים. כאמור, בסוף דבריו בהקדמה לפרק, מנסח הרמב"ם את י"ג עיקרי האמונה הישראלית, שניתן לחלקן לשלוש חטיבות:
- החטיבה הראשונה (עיקרים א'-ה'): עוסקת במציאות האל ואחדותו;
- החטיבה השנייה ( עיקרים ו'- ט'): עוסקת בתורה מן השמים;
- והחטיבה השלישית (עיקרים י'- י"ג'): עוסקת בענייני השגחה ושכר ועונש.
יתכן כי הרמב"ם קבע עיקרים אלו דווקא כאן, היות ובהקדמה זו הוא עסק בהרחבה בדרך אשר תוביל את המאמין לעולם הבא. י"ג עיקרים אלה, יכולים להיחשב כסף השגה הכרחי, שאותו מאמין אכן יהיה זכאי לחיי הנצח בעולם הבא[2].
להלן י"ג העיקרים עם הסבר קצר:
1. מציאות האל: קיומו של האל מוסבר בעיקר זה בניסוח פילוסופי: "...והוא שיש שם נמצא ראשון באופן השלם שבאופני המציאות, הוא עילת מציאות הנמצאות כולם,ובו קיום מציאותם...ואילו העלנו בדעתנו הסתלקות מציאותו- הייתה בטלה מציאות כול נמצא...ואילו העלנו בדעתנו הסתלקות הנמצאות כולם זולתו- לא הייתה בטלה מציאותו יתעלה ולא הייתה חסרה..." .
2. אחדות האל: אחדות האל הינה אחת מפינות הדת החשובות שאין לפקפק בה: "...והוא, שזה שהוא עילת הכול - אחד. לא כאחד הסוג (מספר מינים), ולא כאחד המין, ולא כאיש האחד המורכב, אשר יתחלק לאחדים רבים...אלא הוא יתעלה אחד באחדות שאין כמותה אחדות בשום פנים...".
3. אי גשמיותו של האל: הרמב"ם שולל מהאל,היבט גשמי כלשהו. יתכן שאמירה זו נראית טריוויאלית, אולם בדורו של הרמב"ם היו שהאמינו כי לאל יש פן גשמי. כתנא שמסייע לדעתם הם הביאו פסוקים רבים שנמצאים במקרא ובנביאים, שניתן לפרשם לכאורה על דרך הגשמות.
4. קדמות האל: בעיקר זה קובע הרמב"ם כי האל הוא קדמון. פירוש הדבר - האל קודם לכול הנמצאים, אולם אל לנו לפרש זאת כקדימה בזמן, היות והאל נעלה ממנו. אלא הכוונה לקדימה כסיבה ומעלה על פני כול הנמצאות : "...שזה האחד המתואר הוא הקדמון בהחלט, וכול נמצא זולתו הריהו בלתי קדמון ביחס אליו...". בהמשך הדברים אומר הרמב"ם כי העולם מחודש, וזה אחד מעקרונות הדת החשובים. בסוף דבריו בעיקר זה מפנה הרמב"ם את הקורא לעיון בספרו הפילוסופי "מורה הנבוכים", ושם הוא מרחיב את היריעה אודות השאלה בעניין קדמות העולם או חידושו.
5. ריבונות ובלעדיות: בעיקר זה אומר הרמב"ם כי ראוי לעבוד את האל בלבד ולא את זולתו. הכוונה כמובן לאיסור עבודה זרה, אולם מהדברים עולה כי הכוונה גם גופים רוחניים כדוגמת המלאכים וגרמי השמיים. למרות היותם עליונים מהעולם השפל, ומשמשים כמתווכים בין העולם העליון לעולם שמתחת גלגל הירח, למרות מעמדם זה יש איסור בעבודתם: "...שהוא יתעלה הוא הראוי לעבדו ולגדלו...ולא יעשה כן למי שהוא תחתיו במציאות, מן המלאכים, והכוכבים והגלגלים...ואין לעשותם אמצעים בשביל להגיע אליו...".
6. הנבואה: כאן מתאר הרמב"ם באופן פילוסופי את תופעת הנבואה וחלותה במין האנושי : "...לידע שזה המין האנושי ימצאו בו אנשים שיש להם טבעים מעולים מאוד ושלמות רבה...ואחר כן ידבק אותו השכל האנושי בשכל הפועל, וישפע עליהם ממנו שפע נכבד, ואלה הם הנביאים, וזו הנבואה וזה עניינה...". כלומר, כאשר שכלו של הנביא מגיע לרמה הראויה והנאותה, הרי הוא הופך לכלי מקשר בין העולם העליון הרוחני לבין העולם השפל החומרי.
7. נבואת משה: בהמשך לעיקר הקודם, מציג הרמב"ם את בכיר המין האנושי - משה - שזכה לנבואה ברמה הבכירה ביותר. נבואתו עליונה באיכותה וכמותה בהשוואה לשאר הנביאים, וכול הנביאים שקדמו לו או שבאו אחריו לא השיגו את רמתו השכלית והרוחנית : "... להאמין שהוא אביהן שלכול הנביאים שלפניו ושלאחריו,כולם הם תחתיו במדרגה, והוא בחיר ה' מכול המין האנושי...הפליג בהתעלות מן האנושות עד שהשיג המדרגה המלאכית, ונהיה במדרגת המלאכים, לא נשארה לו מחיצה שלא קרעה, ולא עכבו מעכב גופני, ולא פגמו שום חיסרון...ונשאר שכל בלבד...".
לצורך ההבחנה הברורה בין משה לשאר הנביאים, מביא הרמב"ם ארבעה הבדלים מהותיים ביניהם:
- הראשון: משה התנבא ללא עזרת מתווכים או כלי עזר אחרים : "...כי איזה נביא שיהיה , לא ידבר ה' עמו אלא על ידי אמצעי, ומשה בלי אמצעי...".
- השני: משה התנבא ביום ובמצב של ערות מוחלטת : "...כי כול נביא לא תבואהו הנבואה אלא בעת השינה... או ביום אחר שתיפול תרדמה על הנביא...ומשה יבואהו הדיבור ביום, והוא עומד בין שני הכרובים...".
- השלישי: בזמן חלות הנבואה אצל משה, לא נכרו אצלו תופעות לוואי כדוגמת חולשה גופנית או פחד ואימה.תופעות אלו נכרו אצל שאר הנביאים : "...כי הנביא, כאשר תבואהו הנבואה, ואף על פי שהיא במראה ועל ידי מלאך, יחלש מזגו ויתמוגג בנינו, ותיפול עליו אימה גדולה מאוד...ומשה אינו כן , אלא יבואהו הדיבור ולא ישיגהו רתת בשום פנים...לא היה נחרד מן הדיבור...וזה לחוזק דבקותו בשכל...".
- הרביעי: משה התנבא בכול עת שחפץ, בניגוד לשאר הנביאים, שלא יכלו לבחור את זמן חלות הנבואה עליהם : "...שכול הנביאים לא תבואם הנבואה בבחירתם, אלא ברצון ה', ופעמים שיעמוד הנביא משך שנים ולא תבואהו נבואה...ומשה רבינו, כאשר רצה אמר- עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם...". אריכות הדברים מראה את חשיבותם לדעת הרמב"ם, זאת ככול הנראה כדי להעמיד את נבואת משה ואת התורה שנתן כאירוע מוחלט שלא ישנה, ובכך לסתור את ההתגלויות הנבואיות הקיימות לכאורה בנצרות והאסלאם.
8. תורה מן השמיים: העיקר של תורה מן השמיים, מוסבר באריכות ובפירוט רב. הרציונאל- להאמין כי התורה הנמצאת בידינו כיום, ניתנה למשה מאת האל. צורת הנתינה הייתה בדרך נבואית בעל פה, ומשה העלה אותה על הכתב. הדגש כאן נעוץ בעובדה שמשה לא שימש כמתווך פסיבי אלא כגורם אקטיבי . זאת ועוד. התורה אמנם ניתנה על ידי האל, אך פירושה נעשה בידי אדם. משה כתב את מה שקיבל, ולא כתב דבר שעלה בדעתו בלבד, כפי שעולה מהדברים הבאים : "...להאמין שכול התורה הזאת המצויה בידינו היום הזה- היא תורה הנתונה למשה, ושהיא כולה מפי הגבורה, רצוני לומר: שהגיעה אליו כולה מאת ה', בהגעה אשר תקרא על דרך ההשאלה דיבור...ושהוא במדרגת סופר, שקוראים לו והוא כותב כולה, דברי ימיה וסיפוריה ומצוותיה...ואין הבדל בין ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען...או אנוכי ה' ושמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד, הכול מפי הגבורה... וכמו כן פירושה המקובל - הוא גם מפי הגבורה, וזה אשר נעשהו היום מתואר הסוכה והלולב והשופר והציצית והתפילין וזולתם - הוא בעינו התואר אשר אמר ה' למשה ואמר לנו...".
9. אי אפשרות ביטול התורה: בעיקר זה קובע הרמב"ם באופן נחרץ כי תורת משה, שניתנה על ידי האל, אין להוסיף או לגרוע ממנה, או להחליפה התורה אחרת : "...שזאת תורת משה לא תבוטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתווסף בה ולא יגרע ממנה, לא בכתוב ולא בפירוש...".
10. השגחה פרטית: בעיקר זה מדבר הרמב"ם על כך שהאל יודע את כול מעשיו של האדם בעולם השפל : "...שהוא יתעלה יודע מעשי בני האדם, ואינו מזניחם, ולא כדעת מי שאמר עזב ה' את הארץ...".נושא ההשגחה ידון על ידי הרמב"ם בהרחבה בספרו ב"מורה הנבוכים".
11. שכר ועונש: לאחר שדיבר אודות ניתנת התורה והשגחת האל בעולם השפל, מגיע הרמב"ם לשכר או לעונש לאדם השומר או העובר את ציווי האל : "...שהוא יתעלה נותן שכר למי שמקיים ציווי התורה, ועונש למי שעובר על אזהרותיה, וששכרו היותר גדול הוא העולם הבא, ועונשו היותר גדול הוא הכרת...".
12. ימות משיח: לאחר שדובר כי עם ישראל קיבל את התורה מאת האל, יש לדבר על התקווה והנחמה לעתיד לבוא. היות ועם חטא ויצא לגלות (עיקרון השכר והעונש), למרות זאת, העם ממשיך להתקיים, ולעתיד לבוא, יגאל ויחזור לכור מחצבתו. לשון אחר- היות ועם ישראל נבחר כדי לקבל את התורה האלוהית, הוא נענש בעונש הגלות כי לא שמרה כראוי. אולם המדובר בבחירה נצחית ולא משתנה, ולכן בזמן היסטורי מסוים, עונש הגלות ושיעבוד המלכויות יפסק : "...להאמין שיבוא ולא יאחר...ולא יושם לו קץ קצוב, ולא יפורשו המקראות להוציא מהם זמן בואו. החכמים אומרים- תפוח דעתן שלמחשבי קיצין...ומי שמטיל בו ספק או מזלזל דברו- מכזב התורה אשר יעדה בו בפירוש...".
13. תחיית המתים: האמונה בתחיית המתים, הינה בעייתית לפילוסוף הדוגל במשנה האריסטוטלית, אולם הרמב"ם מביאה בכול זאת למרות הבעייתיות שלה, היות והיא חלק מהמרכיב של השכר והעונש והתקווה המשיחית העתידית. יתכן שקיצור הדברים של הרמב"ם בעיקר זה, מצביע על העובדה שאין ביכולתו להסביר את תחיית המתים באופן פילוסופי.
בסיום דבריו בהקדמה לפרק חלק, מדגיש הרמב"ם, כי כול מי שיאמין בעיקרים אלו, הרי הוא שייך לעם ישראל, על כול המשתמע מכך. מי שעבר על ציוויי האל, ייענש, אולם עדיין הוא נחשב כחלק אינטגרלי מעם ישראל. אדם שיכפור בעיקרים אלו או בקצתם, מוציא עצמו מן הכלל ונחשב למין או אפיקורס.
אחרית דבר. האם הרמב"ם אכן האמין בעיקרים אלו ככתבם וכלשונם? ברור שחלק לא מבוטל מהעיקרים הכתובים כאן הם מעצורים כנגד כאוס חברתי ומוסרי. כלומר – עקרונות אלה נחיצותם רבה לניהול חיי חברה תקינים, המבוססים על מצוות התורה. אין אפשרות לקיים חברה שכזאת, ללא האמונה בהשגחה, בתורה מן השמיים, בשכר ועונש, בביאת המשיח ובתחיית המתים. בלעדיהם, החברה תיגרר בהכרח לכאוס אמוני ומוסרי.
ברם, רוב העקרונות הללו, אינם מקובלים על הרמב"ם, הנוהה אחר אריסטו ושיטתו. לשון אחר - הרמב"ם מביא עיקרים תאולוגיים ותורניים, שבלעדיהם אין הדת יכולה להתקיים. יש עיקרים שאם נפרש אותם בפשט הדברים, הם יתנגשו בעקרונות אריסטוטליים מובהקים. הרמב"ם אם כן, מביאם כאמונות הכרחיות, שבלעדיהן החברה הדתית לא יכולה להתקיים. אחד מעקרונות אלה, הוא העיקרון המדבר על ביאת המשיח, שהרמב"ם מחייבו כדי לא להרפות את רוח העם בגלות, ולתת לו פתח של תקווה לעתיד טוב יותר. אולם בהיותו עיקרון הכרחי, ולאו דווקא עיקרון אמתי, הרי השירה שלו בכל אותם טקסים אינה אלא משאלה(לגיטימית) של צפייה לגאולה שלא באה לידי מימוש.
[לאוסף המאמרים על משיח ומשיחיות, לחצו כאן]
מקורות
- אריאלי. נ, מבוא לשאלת העיקרים ביהדות, דעת, 11, תשמ"ג, עמודים 19- 37.
- הראל, א. שלוש נגיעות פילוסופיות, הוצאת ספרי צמרת, אזור, 2012, עמ' 90 - 106.
- רביצקי, א. כפי כוח האדם – ימות המשיח במשנת הרמב"ם, משיחיות ואסכטולוגיה, עורך צבי ברס, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 191 – 220.
- שבייד, א. הפילוסופים הגדולים שלנו,ידיעות אחרונות, 1999, עמ' 161 - 339.
- שילת, י.הקדמות הרמב"ם למשנה, מעליות, תשנ"ב.
הערות
[1] זאת על פי סדר הפרקים במשנה. בתלמוד הבבלי מדובר בפרק האחד עשר והאחרון של כלל המסכת.
[2] ראהHyman. A, Maimonides Thirteen Principle, Jewish medieval and Renaissance Studies, ed. A.Altmann, Cambridge Mass. 1967, pp 119- 145
