[בתמונה: בדלנים אוקראינים פרו רוסים נושאים בנטל הלחימה בצבא אוקראינה]

[מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב העת ליברל. הוא מועלה לכאן באישורו ובאישור המחבר]

[לאוסף המאמרים על הממד הסמוי בהתנהלות השלטונית, לחצו כאן]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים. משמש היום כעמית מחקר במרכז בגין-סאדאת (בס"א), באוניברסיטת בר אילן.

*  *  *

החל מן המאה ה- 15 ובעיקר לאחר הסכם וסטפאליה (1648), התקבעה הדרישה כי המדינה תהיה בעלת הזכות והמונופול הבלעדיים להפעלה לגיטימית של אלימות פיזית. להנחה זו היה תפקיד מכונן בתהליכי עיצובה של המדינה המודרנית באירופה.

אולם בעשורים האחרונים, באזורי סכסוך רבים, תופעת המלחמה הולכת ומופרטת. כך לדוגמה בלחימה באוקראינה, בנטל הלחימה המרכזי כנגד צבא אוקראינה, נושאים בעיקר אזרחים אוקראינים בדלנים, ולא כוחות צבא רוסיים סדורים.

הנפריד מונקלר [Munkler; ראו תמונה משמאל] חוקר והוגה גרמני בתחום המלחמה, היה מהראשונים, כבר לפני למעלה מעשור, בזיהוי מגמה חדשה זו ובהמשגתה (מומלץ עיון בספרו "המלחמה החדשה"- בגרמנית)

[תמונתו של הנפריד מונקלר הועלתה ל- wikipedia ע"י Amrei-Marie. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0])

עד לשלהי המאה העשרים היו סיבות רבות ליכולתה של המדינה לממש את המונופול על השימוש בכוח. אחת החשובות בהן הייתה השליטה המליאה של המדינה באמצעי יצור הנשק ופיקוח ריכוזי על רכישתו. בעשורים האחרונים, בשינוי הנסיבות הגיאו -פוליטיות, התחולל בתחום זה שינוי מובהק.

לאחר קריסת ברית ורשה וקריסת שלטון קאדפי בלוב, הנשק לסוגיו הפך לזמין ותפוצתו נפתחה לשוק גלובלי לכל מרבה במחיר. קבוצות חתרניות מקומית וגלובליות, הניחו  ידם על ארסנל נשק משמעותי בכמות ובאיכות, ונעשו למרכיבי כוח עצמאיים, בעלי משקל סגולי אסטרטגי. בשונה מהעידן התעשייתי המודרני, בו רק למדינה התאפשרה היכולת הלוגיסטית לייצור נשק כבד ולתחזוק אמצעי לחימה משמעותיים, הנשק הרוסי, בהגיון  הדוקטרינרי  לפיתוחו, יועד להיות נשק רב כמותי, זול  ופשוט לתפעול ולתחזוק.  בתפוצתו הרחבה, נשק זה יצר לגופים חתרניים ולא מדינתיים, תנאים חדשים להתחמשות ולפעולה.

במסגרת תנאים אלו, חל שינוי מהותי בתופעת המלחמה: במחקר  שנערך בהמבורג על ידי קבוצה לחקר סיבות מלחמה, נבחנו המלחמות שנערכו בעולם בשנת 1999:

• 41 אחוז מהמלחמות בשנה זו סווגו כמלחמות פנים מדינתיות שכוונו כנגד משטרים.
• 32 אחוז סווגו כמלחמות שיעדן השגת אוטונומיה או היפרדות ממדינה.

ההתרחשות בסוריה בחמש השנים האחרונות מדגימה ומעצימה מגמה זו. מבט על העשורים האחרונים בתופעת המלחמה מבטא שינוי דרמטי: מגמת המלחמה בין מדינות - במובן הקלסי של המושג "מדינה" - הולכת ומתמעטת, בעוד שמגמת מלחמות האזרחים והמלחמה בהתארגנויות רדיקליות חוץ מדינתיות, הולכת וגוברת. שינוי זה תואם את השינוי המובהק בהרכב קרבנות המלחמה: בעוד שבמלחמות הקלסיות בין המדינות,כ-90 אחוז מהנפגעים היו לוחמים, בתופעת המלחמה החדשה, היחס התהפך, כ-80 אחוז מהנפגעים הם אזרחים.

[בתמונה: המלחמה בסוריה. רוב הקרבנות הינם אזרחים]

במציאות המתהווה, מקור ההנעה למצבי הלחימה תלוי פחות ופחות במערכת הזיקות הבין מדינתית, והוא מתגבש במידה רבה, במוקדי סכסוך אתניים, תרבותיים ודתיים, המתסיסים בין חלקי אוכלוסייה. כנופיות, ברוני מלחמה (Warlords) מקומיים, או חברות שכירי חרב, הופכים במאבקים אלה לגורמי כוח מובילים בהנעת המלחמה.

ממסדים מדינתיים למדו עם השנים לשוב ולנצל את היתרון הטמון בהפעלה סמויה של ארגונים מקומיים חוץ ממסדיים במיצוי היתרון של לחימה באמצעות שליח (proxy), ללא נטילת אחריות. זו כיום שיטת הלחימה העיקרית, הננקטת גם על ידי פוטין וגם על ידי אובמה בפעולתם בסוריה. שניהם בחרו להוביל את הלחימה בקרקע  באמצעות כוחות מקומיים סדורים ובלתי סדורים,  המוכוונים ומודרכים על ידי קומץ  מובחרים אנשי כוחות מיוחדים, רוסים או אמריקאים. ברוני מלחמה מקומיים, בהנהגתם את הלחימה, מתוך אינטרסים מגוונים ועצמאיים, מבטאים את השמטות המלחמה מידיה הבלעדיות של המדינה. דוגמאות לכך מצויות לרוב במזרח התיכון, בדרום מזרח אסיה, באפריקה, באמריקה הלטינית, בבלקן ובקווקז.

במציאות חדשה זו, לנוכח הכמיהה להסדרת היציבות באזורי סכסוך באמצעות השבת הגיון המדינה במובנו המודרני, ראוי לבחון עד כמה נותרה כמיהה זו רלוונטית ובת מימוש.

[לאוסף המאמרים על הממד הסמוי בהתנהלות השלטונית, לחצו כאן]