[לריכוז המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

פרולוג

שחיתות שלטונית מוצגת בפנינו כסוג של סטייה מהדרך, שאנו צריכים להתבייש בעצם קיומה. אבל, האמת היא ששחיתות זו היא תוצר טבעי של תופעת העוצמה, ומאבק העוצמה, במערכות חברתיות וארגוניות. שחיתות גם מתקיימת כתופעה טפילה במקומות בהם נמצא כסף...

היכן שפועלים גורמים עוצמתיים ושיש כסף גדול, תהיה גם שחיתות. זה המצב הטבעי הנורמלי. לא ההפך!  לא ניתן להכחיד אותה. היא תמיד תהיה איתנו. מידי פעם גם תצוץ על פני השטח, כמו הרפס על השפתיים. באותם זמנים שבהם נחלשת ההגנה הטבעית של הגוף, היא תתפרץ ותגדל לממדים שיהיה קשה לחיות איתם, ולהפך. כאשר מנגנוני ההגנה של הגוף יהיו בשיא תפקודם, היא תצטמק.

בתחילת המילניום - כשעצם השימוש במילים 'שחיתות שלטונית' בהקשר של מדינת ישראל היו הס מלהזכיר - שימשתי כמדריך מטעם המשטרה במכללה לביטחון לאומי של צה"ל, והחלטתי שהגיע הזמן ללמד גם את הנושא הזה. לאחר ההלם של תלמידי מעצם העיסוק בנושא, נשאלתי על ידי אחד מקציני המשטרה אם משמעות דברי היא שגם במשטרת ישראל קיימת שחיתות. השבתי שחייבת להיות. מדינת ישראל קפצה בתוך עשור ממעמד של מדינה מתפתחת למדינה מפותחת, ו"אין ארוחות חינם"...

התוצאה הייתה שהוזמנתי לבירור במשטרה, כיצד דווקא הנציג של המשטרה בפורום רב מערכתי מוציא את דיבתה רעה. אני הצעתי דווקא להסיט את הדיון ל"איך מטפלים בתופעה לפני שעלתה על פני השטח" וגם הכוונתי את מפקדי למקומות שבהם השחיתות תקנן מן הסתם: במודיעין ובתנועה, היכן ששני הגורמים - עוצמה וכסף - מגיעים לשיא האפקט שלהם ביחסי שוטר-אזרח. אולם, לא מצאתי אצלם חשק רב להעמיק דווקא בכיוון הזה...

הגדרה

נגדיר שחיתות שלטונית (Government Corruption) כמעשה או כמחדל של איש ציבור (עובד ציבור או נבחר ציבור), המנצל לרעה את תפקידו ומעמדו, פועל בניגוד לנורמות המקובלות בחברה, במטרה להשיג רווח כלשהו שאיננו קשור להגדרת תפקידו. ניתן לראות את השחיתות השלטונית כתופעה חברתית ואף כתופעה ארגונית, שכן היא מתקיימת במסגרת מוסדות וארגוני השרות הציבורי.

אנו מכירים שלושה סוגים של שחיתות שלטונית: 

• שחיתות פוליטית (Political Corruption): שחיתות שלטונית של נבחרי הציבור, נושאי משרות אמון.
• שחיתות ביורוקרטית (Bureaucratic Corruption): שחיתות ביורוקרטית, המבוצעת על ידי עובדי ציבור.
• שחיתות מוסדית (Institutional Corruption): שחיתות של פוליטיקאים ועובדי הציבור גם יחד, לא למען עצמם אלא למען הארגון.

מדוע השחיתות השלטונית היא תהליך טבעי? איך היא נוצרת ומדוע לא ניתן להדבירה? איך חיים איתה? על כך במאמר הנוכחי.

מערכות איזונים בין בעלי עוצמה דרכן להישחק

בתיאוריה, אמורה הדמוקרטיה לייצר עמידות כנגד השחיתות השלטונית. בניגוד לדיקטטורה, שבה שולטת קבוצה אחת על ההון, השלטון והתקשורת, הרי שהדמוקרטיה יוצרת לכאורה איזונים ביניהם (ראו התרשים למעלה).

אבל, הגישה הזו נאיבית ומזכירה את תמימותם של מקבלי החלטות בעבר, שהפקידו את השלטון בידיהם של שלושה (טריאומווירט) כדי ליצור מנגנון איזונים, שימנע שימוש לרעה בכוח. בסופו של דבר נוצר מאבק עוצמה בין השלושה, שהסתיים בריכוזה בידיו של אחד מהם. כך היה ברומא העתיקה, במקרה של יוליוס קיסר, קראסוס, ופומפיוס; וגם אצל אוקטביאנוס, מרקוס אנטוניוס ומרקוס אמיליוס לפידוס; וכך היה בצרפת אצל ה'קונסולים' לֶבְּרַה,נפוליאון וקוֹמבַּסֶרֵה.

בפועל, מתקיים מאבק עוצמה מתמיד בין בעלי העוצמה הללו, ההון, השלטון והתקשורת, שבמדינה המודרנית כבר קרוב להכרעה:

• התקשורת כבר יצאה למעשה מה'משחק'. שני הצדדים עושים הכל כדי לשלוט בה. על רקע זה צריך להבין את השליטה של בנימין נתניהו במשרד התקשורת, ואת המאבק על הרפורמה ברשות השידור; אבל הרבה יותר את העובדה שיתר אמצעי התקשורת כבר נשלטים על ידי בעלי ההון - אם בבעלות ישירה, ואם דרך התלות בתקציבי הפרסום - ונותנת ביטוי לאינטרסים שלו. לכן, פרסום תחקירי התקשורת יהיו תמיד מבוססי אינטרסים, ותחקירים רבים נגנזים ואינם מתפרסמים. מידי פעם גם עיתונאים 'בעייתיים' (ויש כאלה לא מעט) מנסים 'להרוויח מהצד'. כך למשל זכורה אמירתו של רונאל פישר כעיתונאי: "אני מרוויח יותר מכתבות שאני לא מפרסם"...

• ההון שולט בפוליטיקאים: בדרך כלל, ההון שולט בשלטון ועושה בו כרצונו, כשמדובר, גם בבעלי ממון בודדים, וגם כשמדובר במוסדות. כך למשל, הגדיר מבקר המדינה את גירעונות המפלגות וחובותיהם לבנקים (בעיקר לבנק הפועלים) כ"סכנה לדמוקרטיה"... (זרחיה, 2014). לעתים מחליטים בעלי ההון להתמודד בעצמם על השלטון (בלומברג, טראמפ...).

כיוון שיש לבעלי ההון אינטרס להגדלת התלות של הפוליטיקאים בהם, הם יעודדו (דרך התקשורת שבידם) תהליכים שיעצימו את התלות הזאת. קחו למשל את הפריימריז של המפלגות, שמחייבים כל פוליטיקאי להיזקק - כבר בהתחלה - למקור של כסף. למרות שעל פניו ברור שמפלגות שבהן נקבע שיבוץ חברי הכנסת מלמעלה הן הומוגניות יותר, ומתפקדות באפקטיביות רבה יותר, ממשיכה התקשורת ליצור למפלגות הללו תדמית דמוקרטית' יותר, ולכנות את המפלגות האחרות 'דיקטטורות'. זאת, למרות שהנזק הנגרם כתוצאה מהשיטה הוא עצום (שחיתות, מנופי שליטה לוועדי עובדים גדולים, תרבות של מאכערים, והעיקר - כל חבר כנסת לעצמו, עובדה המערערת את יכולת המשילות של הרשות המבצעת, ואת תרבות העבודה בכנסת).

שחיתות שלטונית היא התוצאה של השתלטות ההון על השלטון (הרשויות, המבצעת והמחוקקת) ועל התקשורת!

אחד הכלים שנתנה המדינה בידי הפוליטיקאים, להגן על עצמם מפני 'השתלטות עוינת' של ההון, היא המשטרה, או ליתר דיוק, היחידות למלחמה בשחיתות השלטונית. מדוע הן אינן אפקטיביות דיין להכחיד אותה?

יחידות החקירה העוסקות בשחיתות ומלחמתן נגד כל העולם (כמעט)...

הקמתה של יחידה מיוחדת העוסקת בשחיתות שלטונית של פוליטיקאים לא היה התסריט שראה המפכ"ל לשעבר, שאול רוזוליו, כשיצר את המחלקה לחקירות הונאה בראש הייתה באפריל 1975. הצורך העיקרי שעמד לנגד עיניו היה עבירות הצווארון הלבן שהיו מתוחכמות מידי עבור החוקרים ה'רגילים' בתחנות המשטרה. ובאמת, אחת החקירות הראשונות שניהלה היחידה החדשה הייתה בעניין קריסת בנק ארץ ישראל בריטניה, ועבירות שעבר מנכ"ל הבנק, יהושע בן ציון, שהובילו לקריסת הבנק.

גם המפקד שבחר ליחידה לא נתפס כסיכון. סגן ניצב בנימין זיגל (בתמונה משמאל), שהועלה לדרגת ניצב משנה, ונראה היה שזהו תפקידו האחרון בהחלט, ושעל כן, גם לא ילקה בעודף מוטיבציה. אלא שהתוצאות הבלתי צפויות הפכו את היחידה, עד מהרה, לאימת הפוליטיקאים, ופרשיות השחיתות היו אחד הגורמים החשובים למהפך השלטוני ב- 1977, ואף איימו לבסוף לחסל את הקריירה של השרים הממונים על המשטרה ושל מפלגותיהם (ראו בהמשך).

פרופיל החוקר ביחידות החקירה הללו - כפי שיצר זיגל - שונה מאוד מזה של עמיתו בתחנת המשטרה. זו קבוצה משכילה הרבה יותר, חדה, חכמה וחשופה הרבה לתקשורת – כל אלה הופכים אותם אחרים משוטרי השטח, שנשחקים בעבודה מאומצת וסיזיפית ימים ולילות ושבתות וחגים, וזוכים רק לעתים לפירורים של תשומת לב תקשורתית. השוטרים ה"רגילים" מתייחסים אליהם בתסכול מסוים, והם מצידם, נתונים ללחצים ולמבחנים ששוטרים "רגילים" אינם מכירים, משלמים לעתים מחירים אישיים על כישלונות בחקירה (וגם על הצלחות...) משקיעים לילות וימים וחגים ושבתות בלי שה"רגילים" מודעים לכך; ועל כן, הם מרגישים מורמים מעל המערכת ואינם נוטים להשתלב בעבודה המשטרתית ה"רגילה" בתפקידיהם הבאים. לכן, גם אינם מתקדמים בסולם הדרגות ואינם מגיעים, בדרך כלל, לתפקידים משפיעים.

היחידות הללו חיות עם פיקוד המשטרה בדינמיקה של יחסים לא נוחים בלשון המעטה. "מפחידות", מפני שכל העת יש בהם פוטנציאל לצרות. היה זה המפכ"ל הנוכחי, רוני אלשיך, שבלשונו המחוספסת אמר את מה שכולם יודעים ואיש לא אמר לפניו בקול רם: שהיחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה) יכולה להקים וגם להפיל ממשלות!

[מקור הצילום: חטיבת דובר משטרת ישראל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה: CC BY-SA 3.0]

לכן, מפכ"ל וראש אגף חקירות לעולם יחשדו באנשי היחידות הללו שיסבכו אותם, כך שימצאו את עצמם בין הפטיש לסדן: בין הצורך לגבות את אנשיו כפי שה"שטח" מצפה מחד גיסא; לבין לחץ הפוליטיקאים המבקשים את דמם בשל טעויות שביצעו או "חטאים" שחטאו בהם בשל "השקעת יתר" או "השקעת חסר". אם יגבה הפיקוד את היחידות, יסתבך עם הדרג הממונה; ואם יצא נגד אנשיו, יינזק מעמדו בקרבם.

הצורך, לגבות את היחידה העוסקת בשחיתות שלטונית לאורך השנים, קיצר את שירותם של שלושה מפכ"לים:

• המפכ"ל לשעבר, הרצל שפיר פוטר בגין "תפקוד לקוי ואי אמינות" לדברי השר הממונה, יוסף בורג. ברקע הפיטורין היה הגיבוי שקיבל ראש יאח"ה זיגל מהמפכ"ל בחקירותיו נגד הפוליטיקאים, פרשת "אפרסק" שהחשידה את בורג ומפלגתו בכך, שהשר מנצל את מעמדו במשרד הפנים לגרום  לרשויות מקומיות שונות להעביר כספים ממשרד הפנים למוסדות המפד"ל.
• מפכ"ל אחר, יעקב טרנר, הועבר מתפקידו וטען, כי הסיבה היא שסירב לדרישת השר הממונה דאז, משה שחל, להחליף את צוות החקירה בפרשת דרעי.
• כהונתו של מפכ"ל נוסף, אסף חפץ, לא הוארכה על רקע כעסו של השר הממונה דאז, אביגדור קהלני, שלא עודכן על כוונת המשטרה להמליץ בפני הפרקליטות להגיש כתב אישום כנגד ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, על פרשת "בר און חברון"[1] ועל שסירב ללחצי גורמים פוליטיים, לרסן את החוקרים" (יחזקאלי ושלו, 2000).

[התמונות נלקחו מאתר משטרת ישראל]

זו הסיבה שהמפכ"ל לשעבר, שלמה אהרונישקי, נכנס, עוד לפני כניסתו לתפקידו, לעימות חריף עם השר הממונה לשעבר, שלמה בן עמי, על רקע כוונת האחרון למנות ראש אח"ק לוחמני כמשה מזרחי. לפי התקשורת, מידורו של המפכ"ל הקודם, יהודה וילק על ידי מזרחי היה הסיבה העיקרית להתנגדותו של אהרונישקי למינוי. סכסוך זה הביא את אהרונישקי כמעט עד התפטרות (קמפנר-קריץ וגרייבסקי, 2000, עמ' 23-22; בן דוד, 2000).

לפי התקשורת, קיבל ראש היחידה לחקירות בינלאומיות (יחב"ל) לשעבר, משה מזרחי [בתמונה משמאל], את אישור פרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל, למדר את שני מפקדיו הישירים, המפכ"ל לשעבר, יהודה וילק, וראש אח"ק לשעבר, יוסף סדבון, ולא לעדכן אותם במידע בעייתי שחייב בדיקה, על מעורבות אפשרית שלהם בפרשת נמרודי[2]. הוא גם הביא למעצרו של ידיד קרוב של המפכ"ל וילק, רני גלוגאו, שהפך לעד מדינה במשפט הניצבים יאיר יצחקי ויעקב רז, כששמו של וילק משורבב לפרשה. כתוצאה מכך, התפתחו יחסים קשים בין מזרחי לוילק (קמפנר-קריץ וגרייבסקי, 2000, עמ' 23-22).

[בתמונה משמאל: ניצב בדימוס וח"כ לשעבר, משה מזרחי. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Tomer1982. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

מזרחי מספר, כי בשל דרישת השר בן עמי מהמפכ"ל הנכנס, שלמה אהרונישקי, למנותו לראש אגף החקירות, זומן אל אהרונישקי לראיון, שם נשאל: "תגיד מזרחי, אם אמנה אותך לראש אגף החקירות, האם תהיה לויאלי אלי ואל המערכת"? (אהרונישקי כיוון לפרשה שהוזכרה למעלה, שבה נאלץ מזרחי למדר את המפכ"ל הקודם וניצבים שנחשדו באותה פרשיה, באישור פרקליטת המדינה).

מזרחי מספר כי השיב לאהרונישקי כך: "חשבתי שהנאמנות לחוק ולאמת עומדת במקום ראשון... אם מינית אותי לראש אגף החקירות וקיבלתי חומר מחשיד בנוגע לטוהר המידות שלך. מה אתה מצפה ממני שאעשה?".

לטענתו של מזרחי, המפכ"ל לא ענה, ומזרחי השיב: "שמע, אם אתה מצפה ממני שהדבר הראשון שאני אעשה זה שאביא לך את החומר הזה, אל תמנה אותי להיות ראש אגף חקירות...". ובאמת, מספר מזרחי, "המפכ"ל עשה כל מאמץ כדי שלא אקבל את התפקיד!" (יחזקאלי, 2016).

זה לא היה מקרה ראשון שהמפכ"ל מודר על ידי ראש אח"ק. היו גם מצבים שבהם, מתוך הבנה ללחצים שבהם נתון המפכ"ל, מידרו אותו אנשי החקירות. כך למשל מידר ראש אגף החקירות, אהרן שלוש, את המפכ"ל, חיים תבורי, מהמידע על פעילותו של השר אהרן אבו חצירא. תבורי בדיעבד הצדיק זאת באמרו לשלוש: "אתה צודק שלא דיווחת לי, משום שהייתי מוכרח לדווח לשר"  (לשם, 1988, עמ' 137-136).

יש גם את האפשרות האחרת במגוון האפשרויות שמפקדי משטרה חוששים ממנו (וגם זה כבר קרה) – החשש שמפקד יחידה יטה חקירה במתכוון, "יסגור דיל" עם בעלי הכוח ויתוגמל על ידם בהמשך, מעבר לגבו של מפקדם.

קשיים אובייקטיביים בהתמודדות עם השחיתות השלטונית

קושי ראשון – "כסף קונה צדק"... 

באפריל 2008 פרסם העיתון הכלכלי "The Marker" כי חברות ייעוץ, תקשורת ואסטרטגיה רבות נמנעו מלגשת למכרז למתן שירותי יעוץ למשטרת ישראל. זאת, כיוון שהוא אוסר עליהם לייצג, בו זמנית, אישי ציבור שהסתבכו בחקירות פליליות[i]. מסתבר כי התשלום שיכולה המשטרה לשלם אינו עומד בשום פרופורציה לכמות העבודה ולרווח הפוטנציאלי מייצוגם של אותם אישים.

הדוגמה הזו ממחישה למי שטרם עיכל, כי בית המשפט כבר איננו עוד זירת המאבק היחידה עם השחיתות השלטונית. מרגע שנפתחת חקירה כנגד בכיר, מתייצבת מול החוקרים והפרקליטים סוללה של יועצים אסטרטגיים, עורכי דין בכירים, יועצי תקשורת ובלשים פרטיים ההופכים אבן על אבן על מנת להטות את החקירה; למשוך זמן; למנוע את השלמתה; ליצור את הספק הסביר הדרוש למנוע הגשת כתב אישום; או במידה והוגש, להביא לזיכוי לקוחם.

ראוי לצטט בעניין זה דווקא את פרופ' קנת מן (ראו תמונה משמאל; צילום מתוך ויקיפדיה; לא מאוזכר שם הצלם), מייסד הסנגוריה הציבורית, שטוען שיכולת מימון טובה של נאשם מאפשרת ייצוג טוב יותר ומביאה ליתים קרובות לתוצאות טובות יותר. "למרות שזה דבר שנלחמתי נגדו שנים רבות מחיי המקצועיים, פסק פרופסור מן, "לצערי הכסף קונה צדק"!

הזירה התקשורתית היא זירה חשובה במשחק הזה, ובה, לצוות המגן על הנאשם מגבלות קטנות בהרבה מאלו המוטלות על אנשי החוק. כאשר גורמים ממערכת אכיפת החוק מנסים "ליישר קו" עם כללי המשחק החדשים, הם מגלים שמה שיכול להיתפס בעיני הציבור כלגיטימי כאשר מדובר בצוות ההגנה – איננו לגיטימי כשמדובר באנשי חוק. דוגמה קלאסית היא סוגיית ההדלפות. ההדלפות הן נשק קריטי בחשיבותו עבור אנשי ההגנה, כולל שימוש נרחב בדיס אינפורמציה, וכולל האשמת הצד השני בהדלפות שביצעו הם עצמם. לעומת זאת, כאשר אנשי החוק מנסים להשיב מלחמה שערה בזירה הזו – הם מואשמים, ובצדק, בעיוות כללי המשחק.

הקושי הזה הינו אחד משלושה קשיים עיקריים העומדים בפניה של מערכת אכיפת החוק בהתמודדותה עם השחיתות השלטונית.

קושי שני – עבירות של שחיתות שלטונית הן "עבירות חשיפה"

הקושי השני הוא שעבירות השחיתות השלטונית הינן מה שמכונה "עבירות חשיפה". בעבירה "רגילה" יש לקורבן, בדרך כלל, אינטרס מובהק לשתף פעולה עם רשויות החוק ולסייע במציאת הפוגע. רוב העבירות, כמו רצח או פריצה, גלויות לעין. לעומת זאת, שחיתות היא עבריינות הסמויה מן העין. הן לנותן השוחד והן למקבל השוחד יש אינטרס מובהק להעלים את קיומה של העבירה, והאתגר הוא לחשוף את עצם העבירה ולהשיג ראיות, למרות חוסר שיתוף הפעולה. 

קושי שלישי – קשה למערכת להתמודד עם גורמים בתוכה

קושי שלישי הוא, שבניגוד למאבק בעבריינים למשל שנתפסים על ידי החברה כחריגים, וקיימת לגיטימציה ציבורית מלאה להיאבק בהם, השחיתות השלטונית מתבצעת במסגרת פעילות רשויות השלטון, ומערכת ציבורית מתקשה להילחם עם גורמים המצויים בתוכה, כמו גוף האדם המתקשה להילחם בגידולים בתוכו.

כשלחוצים, מותחים את החבל...

העובדה שעל החוקרים מופעלים לחצים אישיים, וחלקם מרגישים רדופים, מקלה עליהם לחצות לעתים את "הגבול" שבין המותר והאסור בחקירה, על מנת להרוויח נקודות מול הנחקר שלהם:

למשל, השימוש שעשה בנימין זיגל, בשנות השבעים של המאה הקודמת, בסמכות המעצר על מנת "לשבור" את נחקריו. כך למשל, מה ש"שבר" בחקירה את מיכאל צור, יו"ר הנהלת צים ומנכ"ל החברה לישראל לשעבר היה רגישותו של צור לריח הליזול בתא המעצר, עליו התלונן לפני סוהריו. כשנודע הדבר לזיגל, הורה לשפוך ליטרים נוספים של ליזול לתא המעצר. צור "נשבר", הודה והורשע בקבלת שוחד ונידון ל- 15 שנות מאסר. התוצאה של הדברים הללו הייתה תיקון מס' 9 לחוק סדר הדין הפלילי משנת תשנ"ז, שקבע כי לא ניתן עוד לעצור עברייני 'צווארון לבן' עד תום ההליכים המשפטיים נגדם, ובכך, קיבלו אנשי ציבור, בניגוד לעבריינים רגילים, חסינות מהשפעתו של המעצר על החקירה הפלילית.

על כן, האינטרס הבסיסי של מפקד משטרה יהיה ל"רסן" את יחידות החקירה שלו ולהחזיקם בתלם, על מנת למנוע הפתעות.

תמיד יהיה גם הצד השני של המטבע – מפכ"לים שיגבו יחידות חקירה, גם נגד האינטרסים האישיים שלהם, וגם במחיר תפקידם.

היחידות לחקירת השחיתות והשרים הממונים 

אם היחסים בין היחידות הללו למפקדיהן הם טעונים, היחסים שלהם עם השרים הממונים בעייתיים הרבה יותר. חקירות של פוליטיקאים אינן יודעות גבולות של מפלגות, ודמוקרטיה איננה שיטה "נקייה". לכן נמצא פעמים רבות תחושה של סולידריות של פוליטיקאים עם חבריהם ש"הסתבכו". הנחקר הבא יכול תמיד להיות ממפלגתו של שר ממונה, ולחקירות כאלו יש מחיר פוליטי.

קושי זה הוא דו כיווני. הפוליטיקאים מצידם, יחשדו תמיד שכוונות אנשי החוק בלתי טהורות, וכי הם מבקשים לקדם על גבם את ענייניהם וקידומם האישי. הדמות הדמונית שפוליטיקאים אוהבים להשוות אליו אנשי חוק "אקטיביים מידי" לטעמם, הינו ג'ון (ג'יי) אדגר הובר, ראש ה-FBI  המיתולוגי, ששלט בארגונו ללא עוררין משנת 1924 ועד מותו בשנת 1972. הובר צבר עוצמה, בין היתר, באמצעות צבירת מידע על פוליטיקאים וסחיטתם, כשהוא מתעמר במתנגדים פוליטיים; מכתים את שמות מתנגדיו וכדומה.

כאשר צצות פרשית שחיתות מועלות במקרים רבים טענות נגדיות, חלקן נכונות, על חריגה מסמכות והפרת כללים מצד השוטרים והפרקליטים. אז עולה באוב ההשוואה המתבקשת לאדגר הובר, ועמה התחושה, שצריך לנקוט בצעדים שיבטיחו את המערכת הפוליטית מסכנה זו.

מה שמחזק את הדימוי הזה הינו היכולת המוכחת של השותפות: משטרה פרקליטות, להיפטר מפוליטיקאים ומבעלי תפקיד שעלולים לסכן אותם, על ידי תזמון חקירות ברגעים קריטיים: על המקרים הללו ניתן למנות את סיכול מינויו של הנשיא כיום, ראובן ריבלין לשר המשפטים; של רפאל איתן לשר לביטחון הפנים; של יעקב נאמן לשר המשפטים; של גל הירש כמפכ"ל; ועוד. היה זה הנשיא, ראובן ריבלין, שכינה את השותפות הזו "כנופיית שלטון החוק" (ראו בהרחבה אצל יחזקאלי 2016). 

תמיד יהיה גם הצד השני של המטבע – שרים שיגבו יחידות חקירה, גם נגד האינטרסים המפלגתיים שלהם.

ניתן להשוות פה בין שניים, הן לגבי התנהגותם והן לגבי תוצאותיה:

מהצד האחד, שר המשטרה, שלמה הלל, נתן למשטרה גיבוי חסר פשרות, למרות לחצים חסרי תקדים שהופעלו עליו מחבריו בממשלה. לחצים אלה לבשו מימדים קשים לאחר התאבדותו של שר השיכון בממשלת יצחק רבין הראשונה – אברהם עופר ב- 3 בינואר 1977. שלמה הלל שילם מחיר על הגיבוי למשטרה, שהיה כבד הרבה יותר מהבחינה הפוליטית, והמחיש לפוליטיקאים הישראלים, בבת אחת את הסכנה הטמונה ביחידות חקירת השחיתות. תחושות המיאוס של הציבור תרמו הרבה לאבדן השלטון ול"מהפך" של בחירות 1977.

מן הצד האחר, יוסף בורג, שנעתר ללחצי אנשי מפלגתו ולא האריך את כהונת המפכ"ל, הרצל שפיר, בתום שנת הניסיון שלו (הדיח אותו למעשה), על רקע פרשת 'תיק אפרסק' שהעלה חשדות לשחיתות בקרב השר ומפלגתו, המפד"ל. יתרה מכך, הוא פעל בגלוי לצמצם את יאח"ה, לנתק אותה מקשריה המודיעיניים ולפגוע בקידום קציניה. בורג ומפלגתו שרדו את המשבר...

לכן, לעולם יעמדו השרים הממונים בלחצים פוליטיים "לרסן" את היחידות הללו ו/או חוקרים המצטיירים כסכנה למערכת הפוליטית (למרות שלא תמיד יש הלימה בין הדימוי למציאות).

למרות שהנושא הזה אינו מתועד בדרך כלל, ניתן למצוא בספרות המקצועית, וגם אצלנו, עדויות לריסון יחידות חקירה כאלו.

כך למשל, האגודה הלאומית של התובעים הכלליים בארצות הברית (National Association of Attorneys General – NAAG), דיווחה בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת על מקרים של מה שכונה "מתקפות דרך התקציב" ("Budgetary Attacks") על יחידות לטיפול בשחיתות שלטונית, כמו "היחידה לטיפול בשחיתות ממשלתית של ניו מקסיקו" ("The New Mexico Corrupt Government Practices Unit ") והיחידות לטיפול בשחיתות בויסקונסין לואיזיאנה ובפנסילבניה, שנגרמו, כפי הנראה, בשל האגרסיביות היתרה שהפגינו היחידות הללו. הסוכנויות הללו "הורשו למות (מחוסר תקציב) בעידוד הממשלה".

כלים ל"ריסון יחידות חקירה" על ידי פוליטיקאים

פה הגענו לכלים הקיימים ל"ריסון" היחידות הללו, והכלי התקציבי הוא משמעותי ורלוונטי מאוד, אולם קיימים גם אמצעים רלוונטיים ואפקטיביים אחרים:

איומים נגד אנשי היחידות מצד פוליטיקאים:

• כך למשל איים ח"כ יהודה בן מאיר בפרשת השר אהרן אבו חצירא ש"כמה ראשים וביניהם זיגל" יעופו בעקבות הפרשה (לשם, 1988, ע' 165). כשהגיעו חוקרים למנהל המחוז של משרד הפנים ברמלה בפרשת אבו חצירא עם צו שופט, התקשר מנהל המחוז לעוזר השר יעקובוביץ, בורג הוצא מישיבת ממשלה והחוקרים קיבלו הנחיה, למרות הצו, לעזוב. עקב כך, עיכב השר גם את דרגתו של הקצין האחראי וינשטיין שמונה למפקד מרחב איילון, ועשה זאת לבסוף רק לאחר הפצרות מרובות במהלך טקס קבלת הפיקוד על המרחב (לשם, 1988, ע' 181).
• ראש אגף החקירות, סנדו מזור, ועוזרו יעקב גרוסמן - שהיו הראשונים לחקור תחת אזהרה ראש ממשלה בפרשת בר און חברון - אוימו על ידי הפוליטיקאים במהלך החקירה, והאיום התממש זמן קצר לאחר מכן, כאשר ראש האגף הוכרח לעזוב את תפקידו לאחר שנה וחצי בלבד, ומגרוסמן נמנע מלהחליפו, והוא פרש מן המשטרה.

החלשת היחידות:

• לאחר פיטורי שפיר והחלשת זיגל, יזם משרד המשטרה בגיבוי המפכ"ל דאז, אריה איבצן, "רפורמה", שהוכנה על ידי סגן מבקר אגף המשטרה במשרד הפנים, באותה עת, תת ניצב ראובן מינקובסקי. במסגרת ה"רפורמה" קוצצה היחידה בשני שלישים מ-80 חוקרים ל- 26 בלבד. כמו כן, נסגר המודיעין היחידתי (זיגל העיד, שהמפכ"ל החדש אריה איבצן איים עליו: "אפשר גם לסגור את היחידה שלך". הסיבה הזו כמו גם סיבות נוספות, הביאה לשקיעת היחידה אחרי עידן זיגל לשנים רבות (לשם, 1988, ע' 198).

רדיפה חסרת פשרות של מפקדי יחידות שנתפסו ב"להיטות יתר", כולל פיטורין ו"דחיפה" החוצה מן השירות:

נזכיר ארבע דוגמאות ישראליות:

• האחת – פיטורים: הדוגמה הקלאסית היא פיטורי המפכ"ל הרצל שפיר בינואר 1981.
• השנייה – התארגנות ברורה בסביבתו של השר בורג להעיף את זיגל מהפיקוד על יח"ה, כולל שליחת אנשים שהעלילו עליו עבירות פליליות. אחד מהם, יעקב בוקעי, הורשע לנידון ל-6 חודשי מאסר בפועל (לשם, 1988, ע' 176). יש לציין, כי כשאושפז זיגל בשל התקף לב, ארגנו חוקריו שמירה על מיטתו, כיוון שהיו בטוחים שייעשה ניסיון פיזי לחסלו (שם, ע' 177).
• השלישית – הדחתו של ראש אגף החקירות, משה מזרחי, בנובמבר 2004, במעין "טקס השפלה" בדרך לכינוס מרכז הליכוד. זאת, בהמלצת היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, אליקים רובינשטיין, שטען כי מזרחי הפגין "להיטות יתר" בחקירה שהתנהלה נגד השר שלעבר, אביגדור ליברמן, והפר הגבלות שהוטלו עליו על ידי בית המשפט בטיפולו בהאזנות הסתר לליברמ;
• הרביעית– היא אי קידומה ודחיקתה מהמשטרה של ראש יאח"ה, מירי גולן, שהשתמשה בטכניקה בעייתית מבחינת הפוליטיקאים בשכנוע הקצינה במשרד ראש הממשלה להגיש תלונה כנגד שר המשפטים לשעבר, חיים רמון. גולן טענה בפני המתלוננת ש"אסור לתת לאיש זה (רמון) למנות את שופטי בית המשפט העליון"... בראיון איתה בעקבות פרסום דוח מבקר המדינה על הפרשה (זרחין, 2009), טענה גולן כי היא מרגישה רדופה בעקבות הפרשה וחוששת מהשלכות ה"רדיפה" על חוקרי משטרה שצריכים לחשוף עבירות. היא חושבת שעשויים להיות קציני משטרה עם "ראש נצנץ", אבל היא לא הייתה כזאת, "אני רדופה על כל הדבר הזה, אבל אני חושבת יותר על משמעות הדברים האלה על אנשים בכירים שצריכים לבצע כל מיני חקירות, ולחשוף כל מיני דברים". לדבריה, לא כל אחד רוצה להיות במרכז פרשה כזאת, "אחר כך לא מדליקים את המשואות ביום העצמאות".

"סגירת דלתות" כלפי פורשי משטרה ש"סומנו" כ"רודפי פוליטיקאים וההיפך.

קידום בתוך המערכת המשטרתית של מפקדי יחידות שפעלו למען פוליטיקאים (או נדמה שפעלו למען פוליטיקאים):

מאחר ומקרים כאלו, למרות שהם מדוברים במערכת, לא עלו על פני השטח, כל עיסוק בדוגמאות יהווה רכילות והוצאת לשון הרע, וראוי להימנע מהם.

פה ראוי לציין שפעמים רבות, המינויים הללו לא הניבו את ה"פירות" שהפוליטיקאים קיוו להם, והללו נתגלו כמסוכנים אף יותר מאחרים, אולי בגלל התדמית שהודבקה להם.

לוודא שהיחידות לא תוכלנה לפעול באופן אוטונומי, ותהיינה תלויות בגורמים שמחוץ להן, כמו המודיעין.

ברוך לשם בספרו "זיגל", מתאר קונפליקט בין היחידה לחקירות הונאה בישראל בתקופתו של זיגל לבין המפכ"ל וראש אגף החקירות. למרות הגיבוי שקיבלה היחידה מהפיקוד, שהביא לבסוף לפיטוריו בפועל של המפכ"ל, הרצל שפיר, סרב קצין המודיעין של היחידה לחקירות הונאה להעביר למטה הארצי את שמות המודיעים שלו בפרשת השר אהרן אבוחצירא וב"תיק אפרסק" שבו נחקרו חשדות נגד השר הממונה על המשטרה, יוסף בורג. הוא אף התפטר מהמשטרה, כשסבר שחומר מן החקירה "דולף" לשר בורג. התוצאה הייתה, שלאחר פיטורי שפיר והחלשת זיגל, במסגרת דו"ח מינקובסקי (ראה למעלה) וה"רפורמה" שיזם משרד הפנים (הממונה על המשטרה באותה עת), נסגר המודיעין היחידתי (לשם, 1988, ע' 198).

איושם של התפקידים ביחידות אלה, כולל המפקדים, במועמדים לא מתאימים.

צריך להיזהר מהכללות, אולם, אם יש מועמד בשטח – מוכשר, ישר דרך, עשוי ללא חת, שאינו עושה חשבון לאיש, ושאינו נרתע מאיומים – הסיכוי שיגיע ליחידה הוא קלוש. מה שקורה הוא בדרך כלל הפוך. שהאנשים "צומחים" לתוך התפקיד או שהאופן שבו נצפו היה שגוי מלכתחילה. משה מזרחי, למשל, היה מפקד המכללה המכללה לקצינים בכירים ולפני כן שימש כמפקד מרחב ביהודה ושומרון. חיתוך הדיבור העממי שלו והצניעות שלו שיוו לו דמות שונה לחלוטין מזו שנתגלתה כאשר קיבל את הפיקוד על היחב"ל.

הפעלת "חפרפרות" ביחידות החקירה:

• ביחידה לחקירות הונאה בתקופת זיגל היו מידעים ברורים על העברת מידע על החקירה ב"תיק אפרסק" ועל ההנחיות לעבות את התיק מודיעינית לפני פעולה חקירתית ללשכת השר בורג. עוזר השר בורג, אבי יעקובוביץ' הוקלט כשהודה בפני סוכן שנשלח אליו, כי הוא מקבל מידע שוטף מקצין משטרה ביחידה (לשם, 1988, ע' 193).
• סטניסלב יז'מסקי שהושתל כ"חפרפרת" ביחב"ל בתקופת משה מזרחי, הופעל בידי גורמי פשע, שנחקרו על ידי היחידה הארצית לחקירות בינלאומיות (יאחב"ל). הוא גנב את קלטות אביגדור ליברמן, ברח איתן לחו"ל, ומשם להסכם עם היועץ המשפטי לממשלה. היועץ, אליקים רובינשטיין, החתים אותו על הסכם חסינות במסגרת כוונתו להעמיד לדין משמעתי את ראש אגף החקירות, ניצב משה מזרחי [יז'מסקי גנב חומר רב שאינו קשור לחקירה נגד מזרחי, ולכן קלושה האפשרות שפעל נגד מזרחי ממניעים מצפוניים (קרא, 2010)].

פגיעה בקידומם של חוקרים (סטודלנד) – פרשת וינשטיין, פרשת מירי גולן.

לחלופין, "בעיטתם למעלה" על מנת להיפטר מהם:

• קידומו של בנימין זיגל לדרגת ניצב ומינויו לאב בין הדין למשמעת של המשטרה בפברואר 1985;
• קידומו של סנדו מזור בתחילת 1998 לתפקיד סגן המפכ"ל לאחר שנה וחצי בלבד בראשות אח"ק.

העברת "גורמים בעייתיים" ליחידות אחרות (סטודלנד)

הטלת מגבלות על פעולות החוקרים:

מגבלה מוכרת הייתה למשל ההנחיה, שניתנה יותר מפעם אחת, ליחידות החקירה, לא לחקור פוליטיקאים ערב הבחירות לכנסת. היא ניתנה בעבר על ידי השר בורג (לשם, 1988, ע' 188), אך גם על ידי לובשי מדים. הפרקליטה ליאורה גלאט ברקוביץ טענה בעקבות השעייתה, כי הייתה הנחייה לשמור על איזון בין המפלגות בחקירות, ולא ליצור מצב שהחקירות תתמקדנה במפלגה אחת.

הערות

[1]  בפרשת "בר און חברון" נחשדו ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו ושר המשפטים שלו, צחי הנגבי, ב- 1997, בניסיון, למנות את רוני בר און כיועץ משפטי, שיתאים לצרכיו של השר המורשע, אריה דרעי. במהלך ישיבת הממשלה, שבה הועלתה ההצעה, ציין הנגבי, בין היתר, כי בר-און "מכהן כיושב ראש ועדת בית המשפט העליון של לשכת עורכי הדין ועקב זאת הוא מצוי בקשר הדוק עם בית המשפט העליון, עם נשיא בית המשפט העליון ועם שופטי בית המשפט העליון" (פרוטוקול ישיבת הממשלה מיום 10/1/97). הנגבי לא ציין בפני השרים את התנגדותו של נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרון ברק למינויו של רוני בר און. פרקליטת המדינה הסיקה, בחוות דעתה, כי בפרשה זו אין די ראיות כדי להגיש כתבי אישום נגד הנגבי (היועץ רובינשטיין השאיר את ההחלטה בידי הפרקליטה, ארבל, משום החשש לניגוד אינטרסים, בשל היות אשתו פקידה בכירה במשרד המשפטים, הכפופה לשר המשפטים, צחי הנגבי), וכי גם אם אין בהתנהגות זו של הנגבי עבירה פלילית, היא ראויה למלוא הגינוי. גם בנוגע לראש הממשלה נתניהו, קבעו רובינשטיין וארבל, כי אין בפרשה זו די הוכחות על מנת להגיש כתב אישום נגדו (גורדון, 1998).

[2]  שלוש פרשיות פליליות נכרכו בשמה של משפחת נמרודי: הראשונה היתה חקירת פרשת האזנות הסתר בין שני העיתונים "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". בעקבות חקירה זו, נשלח עופר נמרודי למאסר בפועל. זמן לא רב לאחר שיצא מהכלא החלה חקירת פרשה נוספת, חשדות לקשירת קשר לרצח ארנון מוזס, המוציא לאור של ידיעות אחרונות, וכן, חשדות חמורים לשיבוש הליכי חקירה ומתן שוחד. חקירה זו העלתה גם חשדות חמורים נגד קציני משטרה, שסייעו כביכול לנמרודי בחקירה הקודמת. במהלך החקירה נעצר נמרודי עד תום ההליכים הורשע במסגרת עסקת טיעון, אך לא נאלץ לשבת זמן נוסף בכלא (ת"פ 40450/99). במהלך משפט נמרודי, החלה גם חקירת הפרשה השלישית – חשדות, לפיהן אביו של עופר, יעקב, ניסה לשבש את הליכי משפטו של בנו. נמרודי האב הורשע, וכן שותפו לעבירה, אריה קרישק. בעקבות החקירות הללו החלו בני משפחת נמרודי במלחמה פרסונhttps://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%94_%D7%9E%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%99_(%D7%97%D7%91%D7%A8_%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%AA)#/media/File:Moshemizrahi1.jpgלית נגד מזרחי, והשתמשו לצורך כך בעיתון שבבעלותם, במהלך התקופה שבה היה עופר נמרודי בתום הליכיו המשפטיים בפרשה השנייה.

[לריכוז המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• מאמר זה מבוסס על פרק בספר: שחיתות שלטונית וביטחון לאומי (ראו תמונת הכריכה משמאל).
• צבי זרחיה (2014), "גירעונות המפלגות וחובותיהן לבנקים - סכנה לדמוקרטיה", דה מרקר, 26/2/14.
• ענת באלינט (2014), רונאל פישר: "אני מרוויח יותר מכתבות שאני לא מפרסם", העין השביעית, 7/7/14.
• יחזקאלי פנחס (2015), המשטרה, המצב והאתיקה המקצועית, 3/7/15.
• יחזקאלי פנחס (2016), 'כנופיית שלטון החוק', 26/2/16.
• בלי התקשורת לא היה נוחי דנקנר: שוקי טאוסיג (2016), ציבור המשקיעים הופקר, העין השביעית, 4/7/16.