[בתמונה - פרשת אמור: התמונה שותפה ברשתות החברתיות. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

[לקובץ המאמרים על 'פרשת אמור', לחצו כאן]

עודכן ב- 13 במאי 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

'קידוש השם' במקרא

בפרשת אמור שבספר ויקרא, מופיע ציווי מפורש לקדש את שם האל ולא לחלל את שמו. במה דברים אמורים? האם על האדם להקריב עצמו כל פעם שיש חשש לחילול שמו של האל? אם אלה היו פני הדברים, הרי שלא היה עובר יום בו אדם פלוני היה מקריב את חייו בשל כך. אשר על כן, יתכן כי הציווי:" וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"(ויקרא, פרק כ"ב, פסוק ל"ב), סובל גם פרשנות שונה, עליה נדון להלן.

המקרא מציג שני מקרים של נכונות למות על קידוש ה', שניהם מספר דניאל. במקרה הראשון סירבו שלושת רעיו של דניאל לפקודתו של נבוכדנאצר מלך בבל להשתחוות לצלם. כעונש, הוא הטיל אותם לתוך כבשן האש. לפי המסופר, שלושת הרעים הללו – מישאל, עזריה וחנניה ניצלו בדרך נס (ראו התמונה למטה) (דניאל, פרק ג', פסוק י"ח).

[התמונה: חנניה, מישאל ועזריה, היוצרת: בת שבע הבלין. התמונה ואושרה לשימוש ע"י היוצרת]

במקרה השני, סירב דניאל למלא את פקודת המלך דריוש, שאסר להתפלל במשך של שלושים יום. דניאל לא שמר על ציווי זה, והוא הושלך לגוב האריות, וניצל (דניאל, פרק ו', פסוק כ"ד).

קידוש השם בתלמוד

הביטוי קידוש ה', אינו מופיע במקרא, והוא נזכר לראשונה בתלמוד, ונדרש מהפסוק שהובא בראשית דברינו. בעיקרון חז"ל מעדיפים את קידוש החיים, ורק באין ברירה יש למסור את הנפש על קידוש ה' (בבלי, בבא קמא, דף קי"ג, עמוד א'). יאמר מיד, כי חז"ל הגבילו את מסירת הנפש על קידוש ה', רק על שלושה איסורים, שאם על היהודי נגזר לעבור עליהם , עליו למסור את נפשו ולא לבצעם. המדובר על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (בבלי, יומא, דף פ"ה, עמוד א').

קידוש השם אצל הרמב"ם

הדיון המפורט ביותר בעניין קידוש ה', מופיע אצל הרמב"ם, שהקדיש לנושא איגרת מיוחדת, הקרויה איגרת השמד. האיגרת נחשבת לקדומה מכול האיגרות שכתב הרמב"ם, והיא עוסקת בהמרת הדת מאונס. המרת הדת המוזכרת בה, מזוהה בדרך כלל, עם התקופה, בה נאלצו הרמב"ם ובני משפחתו לברוח מספרד לצפון אפריקה ומשם יצאו לארץ ישראל ומצרים. זמן חיבורה אינו ידוע, ויש טוענים כי זמן חיבורה המשוער הוא שנת 1165, בסמוך לעזיבת הרמב"ם את ארצות צפון אפריקה.

[בתמונה משמאל: הספר אגרות הרמב"ם / הרב יצחק שילת. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

הציר המרכזי של האיגרת סובב סביב השאלה הבאה: "...שאול שאל איש מאנשי דורנו לאיש מאנשי החכמה, לפי דבריו, ממי שלא קרה עליהם מה שקרה על רוב קהילות ישראל מזה השמד, ה' יבטלנו, על עניין השמד הזה, אשר יכריחו בו להודות לאותו האיש בשליחותו שהוא נביא אמת- האם יודה האדם בזה, בשביל שלא ימות ויטמעו בניו ובנותיו בין הגויים, או אם ימות ולא יעיד לו העדות ההיא, אחר שהוא מחויב בתורת משה רבנו ע"ה, והעדות ההיא מביאה לעזוב המצוות כולן...".

לשון אחר- האם על אדם להודות בשליחותו של מוחמד בזמן של שמד, ובעבור זה הוא ומשפחתו ייטמעו בין הגויים; או האם עליו למות על קידוש השם, לאחר שהוא מחויב לכתוב בתורת משה?

אמנם הדילמה הדתית המוצגת כאן, אינה חדשה, אולם הבעיה הייתה בתשובה שנתן אחד החכמים על שאלה זו, שזהותו לא ידועה. התשובה הבעייתית טוענת כי: "...שמי שהודה בשליחות אותו האיש כבר כפר בה' אלוהי ישראל...ולא היה אצל זה ההיקש הפרש בין מודה בעבודה זרה בלי אונס, אלא ברצון נפשו...ובין מי שיאמר על איש מבני אדם שהוא נביא, בהכרח, מפחד החרב...".

כלומר אותו משיב אלמוני, לא מבדיל בין המרת הדת מרצון ובין המרתה באונס,וטוען כי: "... שמי שאמר הדבר ההוא, אפילו קיים כול התורה כולה בסתר בלבד- לא עשה דבר, אבל צריך לעשותה בסתר ובגלוי, ומי שיהיה בגלוי גוי ובסתר ישראל- הרי זה גוי...כי כשיכנס אחד מן האנוסים בבית תפילתם להתפלל שם, ואפילו אינו אומר שום דבר, ואחר יכנס בביתו ויתפלל תפלתו- שהתפלה ההיא פשע הוא מוסיף בה, ועברה היא בידו...ומצאנוהו כמו כן אומר, שמי שיודה לאותו האיש שהוא נביא,ואף על פי שהוא אנוס- הרי זה רשע...". בעטיים של דברים אלה, תוקף הרמב"ם את המשיב האלמוני במילים חריפות קודם שהוא מתחיל להשיב על הדילמה הדתית שהועלתה.

הרמב"ם מביא דוגמאות משני חכמים בולטים - רבי מאיר, רבי אליעזר, שהתנסו בניסיון להמיר את דתם, וכיצד הם הערימו על הכופים אותם ונשארו דבקים באמונתם בסתר, למרות שבאופן פומבי, הם עשו לכאורה את דברי האונסים. זאת כאמור, בניגוד גמור לדעתו של אותו משיב אלמוני המוזכר באיגרתו של הרמב"ם. בהמשך מביא הרמב"ם דוגמאות היסטוריות נוספות, מזמנם של נבוכדנאצר והמן, המוכיחות שוב כי מי שנאנס לא נקרא רשע או חוטא.

[בתמונה: הרמב"ם. היוצר אינו ידוע. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

לאחר המבוא ההיסטורי האמור, מביא הרמב"ם חלוקה של מצבים שונים של אונס ושמד, ומה הם דרכי ההתנהגות הנאותה של היחיד מישראל באותם מצבים בעייתיים כדלקמן:

חלוקת המצוות בזמן אונס: בחלק זה מביא הרמב"ם את ההבדל המהותי בין שלושה איסורים חמורים - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - לבין שאר האיסורים. לגבי שלושת האיסורים הראשונים, אם כופים על אדם מישראל לעבור אותם, הרי מצווה עליו שייהרג ולא יעבור אותם, בין בפומבי ובין בצנעה. שאר כול המצוות, אם אדם מישראל נאנס לעבור עליהן, אם האונס עושה זאת להנאתו האישית, ולא מדובר בתקופה של שמד, יעבור ואל ייהרג. אבל בשעת שמד ייהרג ולא יעבור, זאת, בתנאי שהמדובר במעבר על מצוות התורה בפרהסיא ולא בצנעה.

הגדרת חילול ה' ועונשו: בסעיף זה מחלק הרמב"ם את עבירת חילול ה' לשני חלקים עיקריים - כללי ופרטי. החלק הכללי מתחלק גם הוא לשניים:

1. אדם מישראל העובר על דברי התורה להכעיס ולא לשם סיפוק עונג אישי; ולכן, בין אם עשה את מעשהו בהסתר או בפומבי, הרי עבר וחילל את ה'.
2. התנהגות לא ראויה של אדם מישראל מההיבט המוסרי. אמנם אדם זה לא עבר על דברי תורה, אולם בגין התנהגותו האתית, יצא עליו שם רע. אם כן, אדם שכזה - הנתפס בעייני ההמון כאיש חכם, ואשר יצא עליו לעז בגין התנהגותו - שם שמים מתחלל בגללו.

גם החלק הפרטי חולק לשניים:

1. שאדם בעל שיעור קומה רוחני יתנהג שלא על פי מידת החסידות שהוא מפורסם בה כלפי אדם אחר, כדוגמת לקיחת טובין ללא תשלום מיידי, אלא לאחר זמן.
2. אדם הנחשב לחכם, המתנהג עם הסובבים אותו במידות מגונות כדוגמת כעס או ביזיון, מה גם שאין הוא מגלה מעורבות חברתית ראויה, אדם שכזה מחלל את ה', היות והוא נתפס כמודל לחיקוי שלילי מצד החברה.

לאחר פירוט זה, אומר הרמב"ם כי קידוש ה' הוא מחילול ה'. כלומר, כאשר אדם שומר את מצוות התורה, לא לשם מטרה אישית, השמועות עליו בהיבט החברתי חיוביות, והתנהגותו האישית הגונה ומוסרית. אדם שכזה מקדש שם שמיים.

מדרגת הנהרגים על קידוש ה', כולל האנוסים בדור של שמד: לדעת הרמב"ם,באופן עקרוני, בכול מקום שחכמים ציוו: ייהרג ואל יעבור, אם נהרג אדם על ציוויים אלה, הרי קידש שם שמיים. אם קידוש השם היה בפני עשרה אנשים ומעלה, הרי קידש שם שמיים ברבים. שכרו של אדם שכזה בעולם הבא לא יסולא בפז.

ברם, אם אדם ישראל עבר על האיסור ולא נהרג, במקום שבו הורו חכמים ייהרג ואל יעבור מפני האונס, הרי לדעת הרמב"ם, מעשהו לא ראוי, והוא חילל את שם שמיים באונס. בהמשך הדברים אומר הרמב"ם כי אדם שנאנס ולא נהרג על קידוש ה', במקום שהיה צורך בכך, הרי לא מחויב בשבעת העונשים הניתנים לעובר על מצוות לא תעשה (מלקות; מיתה בידי שמיים; כרת; חנק; הרג; שריפה וסקילה), היות ומדובר בסיטואציה של אונס וכפייה.

לשון אחר, הרמב"ם - בניגוד לדעת החכם המובאת בראש האיגרת - מתון בגישתו לאותם אלה שנאלצו לעבור על הציווי של ייהרג ואל יעבור, היות ומדובר במצב מיוחד של אונס וכפייה.

זאת ועוד, הרמב"ם קובע הלכה מפתיעה שמשמעותה: מי שהיה אמור למות על קידוש ה', ולא עשה זאת בעטיו של אונס, הרי אינו חייב מיתה, ואין מצווה להורגו : "...ואולם מי שיאמר, או מי שיעלה בדעתו, מפני שאמרו ז"ל - ייהרג ואל יעבור - שאם עבר שיהיה חייב מיתה - זהו טעות גמורה. שאין הדבר כן, אלא כמו שאספר, וזה, שהוא מצווה שייהרג, ואם לא נהרג - אינו חייב מיתה, ואפילו עבד עבודה זרה באונס - אינו חייב כרת, וכול שכן שלא יהרגוהו בית דין...".

וכנגד זאת, אדם מישראל שמסר את עצמו למיתה, במקום שאין צורך בכך, היות והמדובר במצוות שניתן לעבור עליהן ולא להיהרג עליהן, עליו אומר הרמב"ם את הדברים הבאים : "...ובמקום שאמרו ז"ל יעבור ואל ייהרג, וראה איש אחד עצמו שהוא יותר יקר מהחכמים ויותר מדקדק במצוות, והתיר עצמו למיתה בפיו ובלשונו, וקידש את השם לפי דבריו ומחשבתו - הוא חוטא ומורד במעשיו, דמו בראשו, והוא מתחייב בנפשו, לפי דבר האל יתעלה: אשר יעשה אותם האדם וחי בהם- ולא שימות בהם...".

לכן לדעתו, כאשר יהודי אשר מצוי תחת שלטון נכרי הכופה עליו להאמין ולהודות בפיו בלבד, בשליחותם של נביאי שקר ובתורתם, כאשר הוא בא לשאול את פיה של ההנהגה הרוחנית-דתית של זמנו, האם להודות, מהשפה ולחוץ בשליחות שקרית זו, או שייהרג, הפסיקה של הרמב"ם הינה חד משמעית: יודה ולא ייהרג. אמנם עליו לנקוט בצעד נועז ומהיר - עזיבת  מקום מגוריו הבעייתי, וחיפוש מקום מגורים חלופי בו השלטון הנכרי אינו מתנכל לנתיניו מדת משה.

ככלל, במקום בו השלטון כופה את המרת הדת באופן של אמירה מהשפה ולחוץ, עצתו של הרמב"ם, להודות בשליחותו של הנביא מוחמד באופן טקטי בלבד. זאת, כדי להסיר את לחץ השלטונות, ולעזוב את מקום השמד באופן מיידי : "...ואמנם  לפי דעתי יכול אדם לסלקם מעליו באותה מילה שאומר, שהיא להודות לאותו האיש, ואחר כך שילך לארץ ישראל לשכון שם, ולא יעמוד בשום פנים במקום השמד, וכול העומד שם הרי הוא עובר, ומחלל שם שמיים, והוא קרוב למזיד..." .

כיצד על האדם מישראל החי במקום של שמד לראות את עצמו על פי הרמב"ם? לפי דברנו עד כאן, כול מי שחי תחת שלטון שמד, הכופה עליו להאמין בנביא השקר, עליו לעזוב מיד אתת מקומו. ברם, הרמב"ם היה מודע היטב לעובדה, שרבים לא יכלו לעזוב את מקומם כנדרש, וכדי לא ליצור אוירה של ייאוש ותסכול באותם אנשים פונה הרמב"ם לעודד את רוחם. המעשה הנכון היה ונשאר לברוח; אולם, מי שנשאר בעל כורחו, ועושה מצווה מן המצוות, הרי ששכרו גבוה עשרת מונים ממי שמקימה בזמן רגיל ונורמלי .

למרות שבתקופתו של הרמב"ם, לא הייתה קיימת עדיין סובלנות דתית, הרי שאיגרת השמד כתובה באופן מתון ומתחשב בנסיבות, ונראה שעיקר מגמתה למנוע את הרחקתם של אותם יהודים אשר חרב האסלאם הונפה עליהם, ודרשה מהם להמיר את דתם, ולא  להוציאם מכלל האומה היהודית.

כיום, ההשקפה השולטת בהלכה הינה, שכל יהודי שנהרג בשל השתייכותו לעם ישראל - ובהם הנרצחים בשואה, והנופלים במערכות ישראל ובפעולות האיבה - נכללים במושג של קידוש ה'. ברור, שיש כאן הרחבה רבתי של המושג ההלכתי של קידוש ה', הרחבה שאין עוררין עליה. האם הרמב"ם היה מקבלה כלשונה? יתכן, אולם אין ספק כי הממסד הדתי בימינו היה מתקשה מאוד להוציא תחת ידו, איגרת מתונה הלכתית כאיגרת השמד של הרמב"ם. 

[התמונה באדיבות האתר: גנזך קידוש השם. היוצר אינו ידוע]

[לקובץ המאמרים על 'פרשת אמור', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת אמור';

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת אמור באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 7/5/19.
• איגרות הרמב"ם, מהדורת יצחק שילת, חלק א', הוצאת מעליות, ירושלים, תשמ"ז, עמודים ל' – נ"ט.
• הלקין, א,ש. לתולדות השמד בימי האלמוחדין, ניו יורק, 1953, עמודים 11 – 101.
• הראל, א. שלוש נגיעות פילוסופיות, הוצאת ספרי צמרת, אזור, 2012, עמודים 128 – 135.
• קלנר, מ. כפירה בשוגג בהגות היהודית בימי הביניים, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, ג', תשמ"ד, עמודים 393 – 403.